זוג קשישים יושב על ספסל ציבורי / צילום: שלומי יוסף
אם אתם בני 40+, מגדלים ילדים קטנים ונדרשים לסייע להוריכם, ייתכן שאתם חלק מ"הדור השקוף, דור הביניים". התופעות הדמוגרפיות המתרחשות בעולם ובישראל יוצרות תוצאות זהות: תוחלת החיים עולה, וכך ישנם יותר ויותר אנשים סיעודיים הזקוקים לעזרה. במקביל, גיל הנישואין הממוצע עולה וכך גם גיל ההולדה. כך נוצר דור ביניים - הנדרש לטפל בילדים קטנים ובהורים מזדקנים באותה עת.
דור הביניים, שגם כך מתמודד עם יוקר המחיה בישראל, לא מזוהה על ידי המדינה כדור הזקוק לתמיכה וסיוע דוגמת ימי חופשה למחלות, הטבות מיסוי או הטבות אחרות, ואין כל התייחסות למצוקתו ולצרכיו - הגם שלרוב מדובר באוכלוסיית גיל הנמצאת בשיא מסלול הקריירה.
מחקר של ד"ר ארז כהן מאוניברסיטת אריאל וד"ר יעל בנבנישתי מהמרכז לחקר הזקנה בחן את תפקידה של המדינה בקידום מדיניות ציבורית לסיוע לאנשים התומכים בהוריהם המבוגרים, מתוך מטרה להקל עליהם ולהפחית את ההפסדים שלהם במקום העבודה הנגזרים מהטיפול בבן המשפחה. לצורך כך, המחקר בוחן את המדיניות הציבורית הנהוגה בישראל בנושא, בהשוואה למדיניות הנהוגה במדינות אחרות בעולם.
"המדינה מכירה במדיניותה כלפי אזרחים שיש להם ילדים קטנים וגיבשה עבורם הטבות מיסוי, ימי חופשת מחלה לילדים, קצבאות ילדים וכדומה, אולם בכל הקשור לטיפול בדור ההורים אין מדיניות מסודרת ההולמת את צורכי דור הביניים", אומר כהן.
הבעיה מתעצמת במשפחות קטנות יותר, של 3-2 ילדים וכן אם הילדים גרים הרחק מההורים, כך שלא תמיד ניתן לשלב את הטיפול בבן המשפחה מבלי לקטוע את רצף חיי היום יום של בן המשפחה המטפל. מיעוט הילדים במשפחה והמגורים הרחוקים אף הם מהתופעות של הדור המודרני. אם לא די בכך, לדברי כהן, טיפול בקהילה בהורה סיעודי יכול לגרור הוצאות של כעשרת אלפים שקל בחודש, עבור מטפלים שונים, חיתולים, תרופות, הפסד ימי עבודה, נסיעות ועוד.
אחד מכל ארבעה - בן משפחה מטפל
מהמחקר עולה כי בחמש השנים הקרובות צפויה עלייה של 63% בצורך של הורים מבוגרים בטיפול ויותר מ־100% בעשור וחצי הקרובים. ב־20 השנים הבאות צפוי חלקה של האוכלוסייה הזקנה בישראל לעלות כתוצאה משינויים דמוגרפיים בחברה הישראלית. שינויים אלו באים לידי ביטוי ב"יחס התלות". יחס זה מבטא את מספר המבוגרים בגילאי 65 ומעלה לכל מאה אנשים בגיל העבודה. מאז אמצע העשור הנוכחי החל "יחס התלות" בישראל לעלות באופן בולט ועומד כיום על למעלה מ-25, בעוד תחזיות האוכלוסייה מנבאות כי בשנת 2025 הוא עשוי לחצות את ה-30.
במטרה להבין את ההשלכות הזדקנות האוכלוסייה על התמיכה של הילדים בהורים, יש להתייחס ל"יחס התמיכה בהורים", המוגדר כמספר בני גילאי 80+, קבוצת הגיל שבה מתרכז הצורך בעזרה, על כל מאה בני 50-64, קבוצת הגיל שבה מתרכז הסיוע של הילדים בהוריהם.
בראשית העשור, עמד "יחס התמיכה בהורים" בישראל על 19.4, כיום הוא עומד על כ-22 בקירוב ואילו בשנים 2025 ו-2035 צפוי יחס זה לעמוד על 31.77 ו-39.77, בהתאמה. נתונים אלה משקפים את העלייה בעומס הטיפול המוטל על גילאי דור הביניים.
היות ואין מענה מלא של המדינה לצורכי ההורים המזדקנים, בני המשפחה נאלצים לעזור ולהשלים בעצמם את שעות הסיעוד החסרות והעזרה הלוגיסטית הנדרשת. כך מוצאים עצמם בני המשפחה הצעירים לעתים קרובות מתמודדים עם עומס כפול - הן עם מתן תמיכה כלכלית ומטלות הטיפול באדם הזקן והן עם מטלות היומיום שלהם עצמם - ניהול משק הבית, תפקוד בעבודה וכו'. במקרים אלו, העומס הטיפולי והנפשי על בני המשפחה המטפלים גדל, בעוד ההכרה במעמד בן משפחה מטפל אינו חד משמעי ותמיכת הרשויות וההכרה בעומס זה מצד המעסיקים מצומצמים ביותר.
לדברי החוקרים, כיום, רוב הטיפול הבלתי פורמלי בזקן נעשה על ידי בני המשפחה, שכן לשם קבלת תמיכה סיעודית צריך הזקן לעמוד בקריטריונים נוקשים, ואם אינו עומד בקריטריונים אלו, על האדם המזדקן לדאוג לתמיכה הנדרשת לו בכוחות עצמו. בנוסף, בשל קיצור ימי האשפוז בבתי חולים, נדרשים בני המשפחה לסייע לזקן בתקופות ההחלמה ממחלות אקוטיות, עוד בשלבים שבהם נדרשת השגחה צמודה. בניגוד לעבר, הטיפול הלא פורמלי הניתן על ידי בני המשפחה ארוך טווח.
ממיפויים שנעשו בישראל, עולה כי אחד מכל ארבעה עובדים בישראל הוא "בן משפחה מטפל". בזמן שמדינות אחרות כבר זיהו את הצורך לייצר פתרונות למשבר שאליו נקלע "דור הביניים", ישראל נותרת הרחק מאחור. בעולם קיימים שלושה מודלים של תגמול וטיפול בנושא; האחד, מודל תקציבים אישיים הנהוג בהולנד, שבדיה, נורבגיה וארה"ב, הקובע כי הזקן יכול להעסיק בן משפחה כמטפל ולשלם לו שכר עבודה דומה לשכר המשולם למטפל פורמלי; המודל השני המעניק הטבות כספיות לזקן אשר יכול לעשות בהן שימוש ללא מגבלות, כולל תשלום לבני המשפחה - מודל זה נהוג באוסטריה ולוקסמבורג.
המודל האחרון, המיושם באנגליה ובאוסטרליה, מאפשר לבני המשפחה התומכים בזקנים לזכות בתמיכה כלכלית ישירה מהמדינה. באנגליה זוכים המטפלים להנחה בתשלומי הארנונה, בעוד בארצות הברית, אוסטרליה, קנדה והולנד הם זכאים להקלות במס ההכנסה. בחלק מהמדינות, זכאי בן המשפחה המטפל להיעדר ממקום עבודתו כחלק מימי המחלה שלו וכך שכרו לא נפגע.
בישראל, המערכת מכירה באספקטים הנפשיים של הבעיה ומפעילה תוכניות המתמקדות בממדים הקשורים לבריאותו של המטפל, בהדרכת בן המשפחה בניהול הטיפול בזקן או בפעילות המעודדת קשר בין המטפל ובין הזקן. הזכאות לקחת ימי מחלה מתקיימת רק כאשר מדובר בבן משפחה מעל גיל 65 המצוי במצב סיעודי לחלוטין, והטבה זו מתבטלת אם אחד משני בני הזוג לא עובד. אילו יאלץ העובד להתפטר, הוא יהיה זכאי לפיצויי פיטורים - אך ורק אם המעסיק לא יציע אלטרנטיבה אחרת כלשהי - גם אם היא כוללת פגיעה בזכויותיו של העובד.
עוד זכאים ילדים המשתתפים בעלות אשפוז ההורה במוסד סיעודי לזיכוי מס בגובה 35%, הניתן בכפוף למבחן הכנסה. כך גם לגבי השלמת הכנסה, שתינתן רק אם החולה זקוק להשגחה מתמדת ובתנאי שאותו בן משפחה גר עם החולה לפחות 18 ימים רצופים לפני הגשת התביעה ומטפל בו לאורך כל שעות היום.
עבודה גמישה, צמצום זמני של השעות
יחד עם זאת, עדיין לא קיימת בישראל חקיקה מיוחדת, רגולציה או הכרה במעמדו המיוחד של בן המשפחה המטפל ועל כן אין חובה מצד מקומות העבודה לתמוך בעובדים אלו. כשמדינות אחרות פונות לטיפול בבעיה ומציעות סד תמיכה רחב יותר, מסיקים החוקרים כי המדיניות הציבורית הישראלית לתמיכה לקויה הן באופן מוחלט והן באופן יחסי למדינות דמוקרטיות אחרות שהוצגו במחקר. "המציאות המשתקפת מחייבת כעת תכנון וחשיבה ארוכת טווח - שני אלמנטים הנעדרים היום מן המדיניות הציבורית בנושא. עובד המוטרד בשגרת חייו האישים והתעסוקתיים ממצוקות הקשורות לעומס הנפשי והכלכלי הכרוך בטיפול בהוריו הזקנים, אינו יכול למקסם את תפוקתו במקום העבודה", אומר כהן. "כתוצאה מכך נפגע פריון גורמי הייצור במקום העבודה בפרט ובשוק התעסוקה בכלל, דבר העשוי להשפיע בתורו על התוצר הכולל במשק".
לחוקרים יש גם הצעות אופרטיביות: לשיטתם, הטבות המיסוי הנהוגות במדינות אחרות הן מודל טוב, לצד הסדרה של המצב כך שתתאפשר עבודה גמישה למטפלים בהוריהם, דוגמת צמצום שעות העבודה באופן זמני, עבודה מהבית, דחיסת שעות העבודה השבועיות ועוד. בנוסף, הרחבת זכאות להיעדרות ללא סכנת פיטורין והעלאת המודעות לנושא במקום העבודה, כך שתיווצר לגיטימציה ציבורית ותעסוקתית עבור אנשים המצויים בסיטואציה זו. עבור שני פתרונות המציעים החוקרים, נדרשת תוספת תקציבית עצומה.
אחד הוא העסקה של בן משפחה - לאפשר לזקן הסיעודי להמיר ללא מגבלה ובאופן דיפרנציאלי את שעות הסיעוד שאושרו לו בהתאם לצרכיו ולמגבלותיו, ולאו דווקא באופן רצוף, אלא בפיזור השעות בהתאם לצרכים. בנוסף מציעים החוקרים להוסיף שעות סיעוד למטופלים ברמות הגבוהות, למשל לרמה הגבוהה ביותר, רמה 6, להוסיף 12 שעות מ-28 שעות שבועיות ל-40 שעות שבועיות, לרמה 5 להוסיף 7 שעות ולרמה 4 - שש שעות. מדובר בעלות שנתית אסטרונומית של 6.5 מיליארד שקל.
השני הנחות והקלות במס: הענקת שתי נקודות זיכוי במס הכנסה לבני משפחה מטפלים. בשנת 2019 עמד שווי נקודת הזיכוי על סך של 218 שקל לחודש ובחישוב שנתי סך של 2,616 שקל. כלומר, שווי שתי נקודות זיכוי עומד על סך של 5,232 שקל. אם ניקח בחשבון שיש בישראל כ-180,000 זקנים המוגדרים על ידי הביטוח הלאומי כסיעודיים וכזכאיים לגמלת סיעוד, יש להקצות לטובת הקלות במס לבני המשפחה שלהם סך של כ־941 מיליון שקל לשנה.
"בישראל יש אישור וקבלה על כך שיש ילדים ושהם חלק מחייך. זה לא קיים בנוגע למבוגרים"
"היחס של החברה שלנו לזקנים היא גילנות. זו מחלה פושה בחברה שלנו, והיא נמצאת בכל רובד שאפשר לחשוב עליו; החקיקה בישראל שהיא דרקונית בנושא פיטורין על רקע גיל (פנסיה), זה קשור במי שנמצא בטלוויזיה ובפרסומות, סל התרופות - ישנה קדימות לתרופות לילדים על פני תרופות למבוגרים ועוד", אומר בועז בן דוד, פסיכולוג קוגניטיבי וראש מכון תבונה לחקר פוטנציאל המוח הבוגר במרכז הבינתחומי. "לפני כמה זמן הייתה כותרת בעיתון: 'אפילו ילדים במסדרון'. כלומר - זה לגיטימי שזקנים במסדרון? יש לנו בתי חולים מושקעים לילדים, ומחלקות גריאטריות שנמצאות במצב קטסטרופלי. ועכשיו נוצר מצב חברתי חדש; אנחנו עושים ילדים מאוחר וההורים שלנו מגיעים לגיל שיבה מאוד מבוגר. אלו שני דברים חדשים, שלא היו מעולם. ישראל היא מערכת מאד משפחתית - יש משמעות לקשרים המשפחתיים בה מבחינת מרחקים גיאוגרפיים ונפשיים. הילדים מרגישים חובה לעזור, וההורים מרגישים בנוח לקבל את העזרה הזאת. יש לנו מערכת צפופה שאומרת שאנחנו מרגישים את הרצון והחובה שלנו לסייע, ושזה גם אפשרי. אנחנו חברה יותר קהילתית, ולכן בני ה-40-50 מרגישים צורך וחובה לסייע להורים המזדקנים שלהם, אך המצב הכלכלי גורם לכך שזה בא עם מחיר. אנחנו לא יכולים לעשות 'פוס' על החיים שלנו. יש מקומות בעולם שבהם יש דיון משמעותי על תמיכה כלכלית באנשים בוגרים, שמסייעים להוריהם בעת מחלה. זה לא קיים אצלנו".
איך זה משפיע על הרווחה הנפשית?
"אם היינו באמת חברה שמכבדת את ותיקיה כפי שהיא מוקירה ומכבדת את ילדיה וחייליה, זאת לא הייתה שאלה בכלל. כשחייתי בטורונטו והייתי צריך לקחת חופשה כדי לטפל בילדה שלי - הייתה הרמת גבה. בישראל יש אישור וקבלה על כך שיש ילדים ושהם חלק מחייך. זה לא קיים בנוגע למבוגרים, אנחנו רחוקים קילומטרים מכך. זה לא ברדאר של התפיסה שלנו. אנחנו מצליחים להאריך חיים דרך מערכת הבריאות, ואנחנו שוכחים את העובדה שזה אומר שיש בני אדם מאחורי המספרים, שמגיעים לגיל מבוגר וצריך לתת להם את המערך התומך כדי שיחיו חיים מלאים, ולתמוך במשפחתם שצריכה לעמוד לצידם.
"אם המסר החברתי שהמשפחה מקבלת שלא לגיטימי לעזור להורים, זה הופך קשה יותר. כשמדובר באדם בן 50-40 שטורח ועושה למען האושר והבריאות של הוריו, החברה צריכה להעריך את זה לא רק במילים אלא גם במעשים. כשאתה ילד אז האמא והאבא הם כול-יכולים. כשאת מתבגר אתה מבין שלהורים שלך יש פגמים אבל עדיין אתה מקבל מהם תמיכה ובהמשך גם עזרה בגידול הילדים שלך. ואז, פתאום, התפקידים מתהפכים. ההורים הם החלשים ואתה החזק. זה תהליך לא פשוט להתמודד איתו מבחינה נפשית. אף אחד לא לימד אותנו איך לדאוג להורים שלנו. זאת הופכת להיות חוויה מתסכלת. אתה לבד בסיטואציה הזאתי. אנחנו צריכים לעשות שיפט בהרבה מאוד מובנים".