בוריס ג’ונסון/ צילום: רויטרס
הסקרים היו מדויקים עד כאב. הם חזו ניצחון מכריע של השמרנים על הלייבור בבחירות בבריטניה מהיום הראשון של המערכה עד הבוקר שלפני ההצבעה. כה גדול היה ההפרש עד שאנשים זהירים ומלומדי־ניסיון חזרו וצבטו את עצמם.
גם כאשר הסקרים הראו הפרש של 10 עד 12 אחוז, הזהירים הזהירו שמוטב להיזהר, וההפרש לאמתו של דבר קטן בהרבה, ואין זה מן הנמנע שאף אחת משתי הגדולות לא תזכה ברוב. בבריטניה ניצחון מתחרז עם רוב מוחלט של המושבים. אין זה מספיק להיות המפלגה הגדולה ביותר כדי להיחשב למנצחים.
כאשר הוכרזו התוצאות של המדגמים, ביום חמישי בלילה, נפלטה קריאת השתאות קולקטיבית. לא זו בלבד שהשמרנים הוכרזו למנצחים, אלא שהרוב החזוי שלהם היה הגדול ביותר זה 30 שנה.
קריאת ההשתאות לוותה בדרגה כלשהי של ספקנות. איך זה יכול להיות. ההשתאות הסתיימה זמן קצר אחר כך, כאשר הוכרזו התוצאות במחוז בחירה אחד בצפון־מזרח אנגליה. מאז נוצר, ב־1950, מפלגת העבודה, או בעלי בריתה, חזרו וניצחו בו ללא קושי. פעם, ממוצע נצחונם עמד על 75%. הוא ירד בהדרגה, אבל הוסיף להיות חד־משמעי. ביום ה', בפעם הראשונה ב־70 שנות קיומו, המחוז עבר לידי השמרנים. רוב של 56% התאדה בן לילה, והפך למיעוט של 41%. אגב, המנצח השמרני נקרא אייאן לוי.
המקרה הזה חזר בעשרות מחוזות בחירה בצפון אנגליה. לפנים, זאת אומרת עד לפני שלושה ימים, הם נחשבו ל"חומה האדומה", אשר תגן על הלייבור מפני התמוטטות אלקטורלית. היא עצמה התמוטטה בקול רעש איום. 'דיילי מירור', הצהובון היחיד התומך בלייבור, הכריז למחרת על פני כל עמודו הראשון, "חלום ביעותים ערב חג המולד".
התנשאותם האליטיסטית
הבחירות בבריטניה היו זוכות ללא ספק בסיקור רחב מאוד בארה"ב אילמלא התנגשו בלוח הזמנים של האימפיצ'מנט. ועדת המשפטים של בית הנבחרים בוושינגטון ניהלה את דיוניה המסכמים בעצם השעות שבהן הבריטים הצביעו. אבל גם כך, הבחירות האלה הידהדו בתקשורת האמריקאית, ועוררו עניין מיוחד אצל אסטרטגים פוליטיים.
משאל־העם בבריטניה ב־2016 על פרישה מן האיחוד האירופי נערך ארבעה חודשים וחצי לפני הבחירות לנשיאות בארה"ב. לאחר מעשה נמצאו הקבלות מרעישות בין שתי ההצבעות. אילו ההקבלות היו נמצאות לפני מעשה, אולי התוצאות היו שונות.
במשאל הבריטי ובבחירות האמריקאיות, ליברלים וגלובליסטים החמיצו כמעט לחלוטין את היקף ההתקוממות האלקטורלית נגד התנשאותם האליטיסטית. מהיותם להוטים להקשיב לבאי דאבוס הם חדלו להקשיב לפרולטריון של ערי התעשייה השוקעות שלהם.
הבחירות של השבוע שעבר אישרו את מגמת 2016. ההתקוממות נמשכה. פרולטריון תעשייתי, שהיה קשור בטבורו אל השמאל, והצביע מעשה שיגרה בעד הלייבור מאז ומעולם, פנה עורף לבסיס־האם שלו במספרים מעוררי השתאות. התקשורת הבריטית מלאה עדויות על כורי פחם, על ילדיהם של כורי פחם, על נכדיהם ועל ניניהם של כורי פחם, שנשכו את שפתיהם עד זוב דם והצביעו בפעם הראשונה לטובת השמרנים. לא בפעם הראשונה בחייהם, אלא בפעם הראשונה בחיי משפחותיהם, שלושה או ארבעה דורות אחורה. היה אפשר לשמוע בוחרים עם מבטא צפון אנגלי כבד מגחכים במבוכה, או בעצב, כאשר הודו, "אבי מתהפך בקברו".
צריך למהר ולהזכיר, שכבר היו דברים מעולם. ראינו עריקה מסיבית של מעמד עובד ממפלגות שמאל רדיקליות אל מפלגות ימין רדיקליות. זה קרה באירופה בין שתי מלחמות העולם. זה קרה ומוסיף לקרות בצרפת בדור האחרון. זה קרה וקורה באיטליה. אין זה כלל מן הנמנע שזה קורה גם בגרמניה. זה קרה גם בישראל, באופנים אחרים ולאורך זמן. במידה שהיתה "חומה אדומה" בישראל, היא התחילה להתמוטט ב־1969, בבחירות לרשויות המקומיות, צברה תנופה מסחררת ב־1973, וסיימה את ההגמוניה של מפא"י/עבודה ב־1977.
80 אלף שווים יותר מ־3 מיליון
אסטרטגים פוליטיים בארה"ב תוהים עכשיו אם "החומה הכחולה", שנפלה ב־2016, היא בת תקומה. אגב, היא "כחולה", מפני שמישהו החליט שרירותית לפני 20 שנה (אם אינני טועה) לצבוע את הדמוקרטים בכחול ואת הרפובליקאים באדום (אדום?! האמריקאים האלה חסרים כל מטען של אסוציאציות היסטוריות).
עמידותה של "הכחולה" עמדה במרכז הנוסחה הדמוקרטית לנצחון במוסד הארכאי המשונה הנקרא "חבר הבוחרים" (או באנגלית תקינה, "קולג' האלקטורים"). שם צריך לאסוף 270 צירים, כדי לנצח בבחירות לנשיאות. חשוב אפוא פחות להבטיח הפרשים גדולים במדינות בטוחות, ויותר, הרבה יותר, לנצח בהפרשים זערוריים במדינות מתנדנדות, מפני שהמנצח ב־48 מ־50 המדינות גורף את כל הקופה. הנוסחה הדמוקרטית כללה שלוש מדינות שהרקורד רב השנים שלהן הראה נטייה ברורה לטובת הדמוקרטים. כל השלוש הצביעו לטובת טראמפ בהפרשים קטנים עד גיחוך. אבל מגחך מי שמגחך אחרון. לא הועיל להילרי קלינטון יתרון שלושת מיליוני הקולות במניין הכללי. טראמפ ניצח בזכות 80 אלף קולות בשלוש הנ"ל.
שלוש הכחולות האדימו ב־2016, מפני שערי התעשייה הקטנות שלהן ופרווריהן עברו אל הרפובליקאים. אלה היו לפנים מעוזים של תנועת העבודה האמריקאית. המוציאים והמביאים היו איגודים מקצועיים, שהבטיחו רמת מחיה גבוהה יחסית והטבות נדיבות. כשקווי הייצור התחילו לעבור אל מעבר לים, או אל מעבר לגבול מקסיקו, כוח האיגודים ירד פלאים, וההרגלים האלקטורליים השתנו.
השקיעה הכלכלית הזינה תרעומת חברתית ותרבותית כלפי "האליטות", במרכזים העירוניים של החוף המזרחי ושל החוף המערבי. הרפובליקאים מגבירים עכשיו את ניסיונם לתאר את הדמוקרטים כמפלגת "האליטה הדו-חופית". בהצלחת הקו הזה תלויות לא מעט תוצאות הבחירות בעוד 11 חודשים ופחות.
הפיתוי גדול, הסכנות גדולות
הבחירות בבריטניה היו הניסיון השלישי של המפלגה השמרנית בתוך ארבע שנים להשיג רוב יציב בבית הנבחרים. שני הקודמים לא עלו יפה, או עלו בקושי. הניסיון השלישי הצליח מעבר לכל הציפיות. למפלגה יהיה יתרון של 80 מושבים על פני כל יריבותיה ביחד.
איך הם עושים את זה, הבריטים האלה? ובכן, הם "מזייפים" את הבחירות לטובת המפלגות הגדולות, ומקווים שהגדולה ביותר תיהנה מן הזיוף הגדול ביותר. על פי השיטה הבריטית המנצח בכל מחוז מקבל את המושב בפרלמנט והאחרים "נמחקים". השמרנים קיבלו קצת פחות מ־44%, שהניבו 56% מן המושבים. הליברלים־דמוקרטים קיבלו 11.6%, אבל רק 1.7% מן המושבים. השיטה הזו מבטיחה יציבות, אם כי לא הצליחה להניב רוב יציב מאז 2010. היא גם מביאה אנשים להצביע טקטית. רבים שהיו מוכנים לתמוך בליברלים הצביעו בסופו של דבר לטובת השמרנים, מפני שהילך עליהם פחד ג'רמי קורבין, המנהיג המרקסיסטי שונא המערב ומוחל-האנטישמיות של הלייבור.
הלקח הבריטי לישראלים הוא שיציבות פוליטית מצריכה שינויים דרמטיים בשיטת הבחירות. הפיתוי גדול, אבל גם הסכנות גדולות. עיוות קבוע של רצון הבוחר עובד בבריטניה הדו־מפלגתית, אבל לא ברור כלל שיעבוד בישראל, המזהה את הפלורליזם שלה עם פיצול רב־מפלגתי.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny