החלטות גירושים / צילום: שאטרסטוק
איך קרה שאישה שזכתה בתביעה לשותפות במניות בשווי של כ-10 מיליון שקל, הפכה לכתובת עבור הנושים של אותה חברה שמנסים לגבות ממנה מיליוני שקלים? התשובה טמונה בתיק שמתנהל בימים אלה בין כתליו של בית המשפט לענייני משפחה.
בסיפור הזה מככבים בני זוג שנמצאים בהליך גירושים ממושך ועמוס הליכים משפטיים, וחברה שהנכס היחיד שלה הוא נכס מסחרי ברמת גן, המוערך בשווי של יותר מ-100 מיליון שקל. אותה חברה נקלעה לחובות עתק, העולים על שווי הנכס, בגינם היא נכנסה להליכי כינוס בהוצאה לפועל, שהובילו להליך מכירת הנכס המסחרי.
בשעה שהנכס הועמד למכירה, הגישה האישה תביעה נגד בעלה, במסגרתה ביקשה מבית המשפט לענייני משפחה לקבוע כי בעלה הוא בעל המניות בחברה המחזיקה במקרקעין ובנכס ברמת גן.
האישה טענה בתביעתה כי בינה ובין בעלה התקיים שיתוף רכושי במהלך נישואיהם, וכי הנכס ברמת גן והמניות בחברה אינם של אחי בעלה, אשר על שמו רשומות המניות, אלא של בעלה ושלה, ומכאן שהיא זכאית למחצית מהחברה.
שופט בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, ארז שני, קיבל את תביעתה של האישה וקבע כי בעלה הוא בעל המניות המוחזקות על-ידי אחיו בחברה, וכי היא זכאית למחצית שוויין. המשמעות הכספית של קביעה זו הייתה לכאורה כי האישה זכאית לכ-10 מיליון שקל מכספי מכירת הנכס - שווי מחצית מחלקו של בעלה במניות.
אולם זמן קצר לאחר שניתן פסק הדין, הגישה נושה של החברה בקשה להצטרף להליך המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, וכן בקשה לביטול פסק הדין שניתן לטובת האישה. לטענת החברה הנושה, באמצעות עו"ד מיטל אמסטר ממשרד אמסטר רן-יה ושות', החברה המצויה בהליך כינוס הנכסים חייבת לה יותר מ-5 מיליון שקל, ומשמעות פסק הדין לטובת האישה תהיה "גזר דין מוות" ביחס לחובותיה של החברה בכינוס כלפיה.
עוד נטען בבקשה לביטול פסק הדין כי לא מדובר כלל בסכסוך משפחתי בין גרוש לגרושה, אלא בסכסוך מסחרי שכל מהותו היא הנכס ברמת גן הנמצא בהליך כינוס. החברה טענה כי האישה, המצויה בסכסוך עם הבעל במשך כ-30 שנה, "התעוררה לחיים" פתאום עם טענות לזכאות בנכס שכביכול הוברח ממנה, כאשר בפועל ידעה על הנכס הזה, כמו גם על כל הנכסים האחרים של הבעל, וניהלה מאבקים משפטיים ממושכים בנוגע לנכסים רבים אחרים שהיו לבעל.
עוד נטען כי מטרת בקשת האישה היא להבריח את הנכס משאר הנושים, בשיתוף עם הגרוש שלא התייצב להביע עמדה, וכי מדובר למעשה ב"מזימה".
בתגובתה לבקשה טענה האישה, באמצעות עו"ד שלי גרשט, כי החברה המסחרית המבקשת להצטרף להליך אינה צד לו, וכי מערכת היחסים בין החברה לבין הגרוש אינה נוגעת כלל לענייניה של האישה.
עוד טענה האישה כי זכותה לגבות את הכספים ולממש את הנכסים המגיעים לה במסגרת הגירושים, מבלי להיפגע מחובותיו ומימוש נכסיו. לטענת האישה, חובותיו של הגרוש כלפי החברה המבקשת את ביטול פסק הדין אינה מעניינה כלל. באשר לטענות "המזימה", השיבה האישה כי מדובר בטענות הגובלות בלשון הרע.
הנתבעת גררה רגליים עשרות שנים
השופט ארז שני דחה את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן לטובת האישה, ואולם פסק דינו רחוק מלהוות ניצחון עבור האישה. זאת לאחר שקבע כי כמו שהאישה זכאית בזכויות הגרוש בנכס - כך היא גם חייבת בחובותיו. כלומר: בעוד האישה ביקשה להיות זכאית בחלקה במניות בלבד, ללא כל חוב עליהן - בית המשפט קבע כי הזכות נושאת בצידה גם את החובות לנושים.
השופט שני ציין כי אחת הטענות המרכזיות בבקשה לביטול פסק הדין הייתה כי האישה מבקשת, באמצעות פסק הדין, "לתחבל תחבולה" של העדפת נושים, והוא אכן התרשם כי זו מטרת האישה.
עוד הוסיף השופט שני כי האישה ובעלה מוכרים לו זה מכבר, כי התנהלו בפניו 11 תיקים קשורים נוספים בעניינם, וכי תחילתו של הסכסוך ביניהם משנת 1989 ועד 1999. "אין עורר שהנתבעת (האישה - א.ל.ו) 'גררה רגליים' על פני עשרות בשנים, אין גם עורר שהכירה היא את הנכס ואת מצבו, וטיעונים לגביו כהנה וכהנה גם נשמעו בפניי בהליכים השונים כבר לפני שנים", כתב השופט. לכן הוא קבע כי טענת החברה הנושה כי האישה לקתה בשיהוי מאחר שידעה על קיומו של הנכס וזכויותיה בו על פני עשרות בשנים - היא מוצדקת.
אולם, ציין השופט, אין בכך בכדי לגרוע מזכותה של האישה לתבוע את זכויותיה בנכסים גם לאחר שנים ארוכות. "הדין הישראלי מאפשר באופן כללי לבן זוג לתבוע זכויות משותפות ברכוש גם שנים רבות לאחר פרוץ הסכסוך, וכל טענה לשיהוי או להתיישנות נדונה לגופה", קבע.
גם לאישה אחריות לחובות החברה
בשלב זה הנימה לטובת האישה השתנתה, כאשר השופט שני ציין כי דווקא השתהותה של האישה בהגשת התביעה לזכויותיה בנכס "פועלת נגדה", וזאת לאחר שאפשרה על פני עשרות בשנים לבעלה או לאחיו או לאחרים לבצע פעולות עסקיות כאלה ואחרות ולהיקלע למצב שבו קיימים חובות הרובצים על הנכס. "לפיכך, כאשר זכתה לבסוף הנתבעת בפסק דין, קיבלה היא לא רק את הזכויות - אלא אף את ההתחייבויות כפי שהיו ביום מתן פסק הדין", כתב השופט.
על הרקע הזה הסביר השופט לחברה המבקשת את ביטול פסק הדין, כי עדיף לה כי פסק הדין לטובת האישה יישאר על כנו ולא יבוטל. "כללו של דין שכאשר תובע אדם ומקבל מחצית נכס, מקבל הוא אותו על זכויותיו ועל חובותיו", כתב השופט.
השופט אף דחה את טענתה של באת-כוחה של האישה כי לא זו הייתה כוונת מרשתה, ולמרות ניסוח כתב התביעה, אין היא מתכוונת אלא שיעניקו לה מחצית שווי הנכס, ללא שותפות בחובות. "הנתבעת (האישה - א.ל.ו) לא באה בשעתו בפתחו של בית המשפט ואמרה כי אינה רוצה במחצית הנכס, אלא רוצה במחצית שווי הנכס בלבד, וזאת מבלי שתחוב בחובות אשר הנכס מייצר. לו כך הייתה אומרת במפורש הנתבעת, עם או ללא הגנה, לא הייתה מקבלת היא פסק דין, שהרי הדין אינו מתפשט ופוגע בזכויותיהם של נושים לגבי נכס, וברור שהחברה לא הייתה צריכה לתור אחר בן זוגו של מי שכלל לא היה רשום כבעלים בנכס (לאמור, חברה שבבעלות אחי הנתבע) עוד טרם זכתה בחיוביה", כתב השופט.
עוד ציין השופט כי בנסיבות דומות הוא לא היה מחייב את הצד המפסיד בהוצאות, אך מכיוון שאינו מסוגל להסכים עם עמדתה של האישה, "אשר אומרת 'רק זכויות' ובהתעלם מהתחייבויות" - הוא בוחר לחייב את האישה גם בהוצאות בסך 6,000 שקל לטובת החברה הנושה. "הלכה פסוקה היא כי חוסר תום-לב דיוני הוא כשלעצמו מהווה עילה לחיוב בהוצאות", כתב השופט שני.