תלמידים חרדים / צילום: shutterstock
אליהו כהן הוא כל מה שדורשי שילוב החרדים בחברה הישראלית חולמים עליו. חרדי בוגר ישיבות ותלמודי תורה נחשבים, מקפיד קלה כבחמורה ומבקש שילדיו ילמדו בממ"ח (הזרם הממלכתי החרדי החדש). כמי שעבד בתפקיד ניהולי בתלמוד תורה במבשרת ציון, הבין כהן ש"הילדים חייבים ללמוד לימודי ליבה כמו שצריך. חייבים". לכן הוא והורים נוספים פנו למועצה המקומית מבשרת ציון ולמשרד החינוך, וביקשו לקבל הכרה במוסדם כשייך לממ"ח.
משרד החינוך היה אמור לזנק על ההזדמנות. סוף-סוף חרדים שמבקשים להיות חלק מהחינוך הממלכתי המפוקח. אלא שמשרד החינוך בחר שלא להתערב, והותיר למועצה לקבוע שאין צורך בהקמת זרם כזה, כי "אם חשוב לכם מקצועות הליבה, אתם מוזמנים לשלוח את הילדים לממלכתי דתי".
לא רק אליהו היה המום. מי שמכיר ולו במעט את אורח החיים החרדי, יודע שתשובה זו היא דרך יפה להגיד לחרדים שלא מעוניינים בהם בצד הממלכתי של מערכת החינוך.
כאן עשו אליהו וחבריו צעד אמיץ ולא שגרתי נוסף בעולם החרדי. לאחר שקיבלו אישור מרב ידוע, הם פנו בעזרת עו"ד הרן רייכמן, מנהל הקליניקה למשפט ולמדיניות חינוך באוניברסיטת חיפה, לבית המשפט המחוזי בירושלים (ביושבו כבית משפט מינהלי), וביקשו שיעזור להם להגן על זכות ילדיהם לקבל חינוך ממלכתי מותאם. זאת מטעמים רבים (לרבות אינטרס הציבור בשילוב חרדים בשוק התעסוקה), אבל קודם כל מכוח הזכות לשוויון בחינוך, שהרי כמו שהבהיר בעתירה עו"ד רייכמן, "רק בשל השתייכותם הקבוצתית כחרדים, נמנעת מילדי העותרים הזכות לחינוך ממלכתי חובה חינם ללא אפליה". ברור מאליו, לא?
מסתבר שזה לא ברור מאליו. בשבוע שעבר דחה השופט אלי אברבנאל את עתירת 76 ההורים החרדים. כל הקורא את פסק הדין מתקשה שלא להתאכזב. כל נימוקי הפסק נדחו כבר בעבר בפרשות רבות אחרות, שבהן ביקש בית המשפט ואף התעקש לקדם את ערך השוויון. כך למשל מוצא בית המשפט עילה לדחייה בכך ש"מספר התלמידים נמוך משמעותית מהתקן". תמהני. מה הציפייה? שרק אחרי שהחרדים ינהרו בהמוניהם לממלכתי הוא יוכר ככזה?
האם כבוד השופט לא שמע על ההתנגדות למהלך בתוך העולם החרדי? התנגדות שבעטיה מדובר רק בחלוצים מעטים שלפני המחנה? כך גם העובדה שהשופט נתלה בכך שאין חוק שמחייב לממן מוסדות חינוך ממלכתיים לחרדים, אלא רק לדתיים ולממלכתי רגיל. עם כל הכבוד, גם לא היה חוק שחייב את הצבא לקבל נשים לקורס טיס. אבל היה ערך השוויון שחייב זאת. ואלה רק מקצת הדוגמאות לכך שלו רצה בית המשפט הוא יכול היה לפסוק אחרת. בקלות.
אלא שהשופט אברבנאל אף הגדיל לעשות והשית על העותרים הוצאות משפט בגובה של 12 אלף שקל. קראתם נכון - 12 אלף שקל על הורים קשי-יום, שאפילו את 2,000 השקלים שהיו דרושים לאגרת בית המשפט התקשו לאסוף. המטרה נראית ברורה: הרתעת ההורים מלערער לבית המשפט העליון. למרבה הצער, המטרה כנראה הושגה, וההורים חוששים כעת מלערער.
קשה להבין את הטלת ההוצאות הגבוהות הללו. בעתירות רבות שנדחות, נמנעים בתי המשפט מלתת צו להוצאות; אז דווקא פה, כשמדובר בעתירה כה עקרונית שאינה סרק, ועוד של קבוצת חרדים קשי-יום - להשית סכום שכזה? הרי בית המשפט יודע שאחרי התיק עוקבות קבוצות הורים חרדיים נוספות, שמעוניינות גם להצטרף לממ"ח ולא מעיזות. אחרי פסיקה שכזו - איך יעזו ולמה?
אז בפעם הבאה, כשתשמעו את אחד מבכירי מערכת המשפט נואם על כך שהוא לא מבין את "התקפות החרדים על בג"ץ, כי בג"ץ הוא מגינם", תפנו אותו לפסק הדין הזה ותשאלו אותו אותה שאלה שאליהו כהן וחבריו - וגם אני - לא מפסיקים לשאול - למה?
הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו