ישי ריבו / צילום: דודי חסון
את התואר "הפריצה המטורפת של העשור" ישי ריבו לוקח בהליכה. ב-2011 הוא עוד קושש כסף לאלבום הראשון והיום הוא סוגר קיסריה בעין אחת עצומה. נדמה שאנחנו יודעים עליו הכול: העולה החדש - כילד - מצרפת, תלמיד הישיבה המוזיקלי שלמד לנגן על גיטרה בגיל 18, שירת במקהלת הרבנות הראשית, שר ב"כיכר החתולות" וחלם על במה. הזמר שמ-2014 עושה את הלא ייאמן: מחביב הקהל הדתי, לאהוב המיינסטרים החילוני; אמן יוצא דופן שמצליח למכור אלבומי פלטינה כשכל השאר נחנקים מההורדות בספוטיפיי ובאפל מיוזיק, סוגר קופות, פותח מיקרופון ונותן בראש. וגם: זוכה פרס אקו"ם לעידוד היצירה ופרס שר החינוך לתרבות יהודית ע"ש אורי אורבך.
מעטים יודעים שבנוסף לכל ריבו בן ה-30 הוא גם מכונה עסקית משומנת, שמנהל את עצמו כמנכ"ל חברת הייטק גלובלית, עם תכנון אסטרטגי רב-שנתי, ישיבות התייעלות וירידה לפרטים עד רמת סגירת חוזה הסאונד. הוא ידוע כשונא ראיונות כרוני, אבל נדמה שרק חיכה שמישהו סוף-סוף ייתן לו לפרוס את משנתו העסקית, שניתן לכנותה "מדריך ריבו לזמר המתחיל", כך שהפעם במקום לברור מילים, הוא בקושי יכול היה לעצור את שטף הדיבור.
"אני מנהל את המנהל שלי"
"זה התחיל ב-2011", הוא מספר בשיחה טלפונית מהמונית, בדרכו מביתו בירושלים לשמח מאושפזים בבית חולים. יש לו שעה פנויה בלו"ז הבלתי אפשרי שלו והוא מדבר מהר, בלי נשימה, עמוס בתובנות ובאינפורמציה שהוא מרגיש צורך עמוק לחלוק עם העולם. "אחרי השחרור התחלתי לגייס כסף לתקליט כי לא היה לי מספיק. פגשתי את המוזיקאי והמפיק טלי כץ, שתכנן להשקיע בי עם השותף שלו, אבל כשהם נפרדו, זה לא הסתייע. שאלתי איך בכל זאת הוא יכול לעזור וסיכמנו ללכת יחד לפורמט של עבודה על אחוזים לחמש שנים, כשאני שומר על המאסטר והזכויות אצלי".
מאיפה התובנה שכדאי לשמור על זכויות היוצרים? באת מהעולם הדתי, רחוק מתעשיית המוזיקה, וכאמן מתחיל שמרת על עצמך במקום שאחרים נפלו בו.
"אחת המטרות העיקריות שלי בהתחלה הייתה שטלי יחבר ביני לבין חברת תקליטים שתשקיע ותממן את האלבום, כי לא היה לי מושג איך להתקדם לבד. פנינו לכמה חברות תקליטים גדולות, כמה התעניינו, אבל אמרו שהם לא יודעים אם למוזיקה דתית יהיה שוק, והגיע נס גדול. יכול להיות שאם הדברים היו מתגלגלים אחרת, הייתי - כמו הרבה אמנים מתחילים - חותם על חוזה מקפח ומאבד את זכויות היוצרים שלי.
"כשנתקלנו בדלתות סגורות הבנתי שאין לי ברירה ואני חייב להמשיך לבד. הייתה לי אמונה מאוד גדולה בעצמי והחלטתי שעל הדבר הזה אני מתאבד. הייתי נשוי ועם בן בכור, התגייסתי מאוחר, בגיל 22, לגדוד נצח יהודה וקיבלתי 5,000 שקל לחודש מהצבא. ידעתי שאיך שאני משתחרר אני עושה את שלי. באמת שאז הייתי מוכן לתת את הזכויות על השירים שלי, שאני כותב אותם ומלחין, הכול, אבל היה לי נס ועשיתי את הדרך הארוכה והטובה".
ריבו נקט טקטיקה לא מקובלת. במקביל להחלטה להשקיע את 100 אלף השקלים מהחתונה, בהסכמת אשתו יעל, ולקחת הלוואות, הוא גם החל להופיע בפאבים קטנים עוד בטרם הוציא את הסינגל הראשון. כמה שקלים רווח לערב, וצבירת ניסיון מול קהל שהגיב יפה. כך בנה את התשתית, את הקהל ואת מיומנויות ההפקה.
"ואז תפסתי ביטחון והיה לי חשוב לשמור אצלי את זכויות היוצרים על השירים שלי, ומצאתי את המנהל שלי, אור דוידסון, שעובד עם דודו טסה והוא נכנס לי ללב", הוא ממשיך לספר. "אנחנו לא על חוזה, כי הוא לא רצה, אין לו משרד של 40 אמנים והכול אצלו עובד על אמון. במקביל, עבדתי עם יהודה קלמן, האדם השני שפגשתי בעולם המוזיקה אחרי טלי כץ. ראיתי שהוא מוכר הופעות לזמרים דתיים אחרים עבור עמלה. יצא שאחרי כל העמלות נשארים אצלי 70% מההכנסות של ההופעות ו-100% מההשמעות".
תמיד היה לך חוש עסקי? ניהלת פעם עסק?
"אף פעם, רק את עצמי אני מנהל. למפרע, הבנתי שאני מבין בביזנס. יש לי מנהל, אבל אני מנהל את המנהל שלי, לא מסוגל שיגידו לי מה לעשות. אני מבין היום שהטריגר של הכסף שלי הוא סביב המוזיקה. בשונה מהדעה הרווחת שאין כסף במוזיקה, אני חושב שבהתנהלות נכונה אפשר למנף ולהרוויח. אצלי יש טבלאות אקסל וישיבות כל חודש שבהן אנחנו בודקים איפה אנחנו עומדים ואיך אפשר להתייעל. חשוב לי שהצוות שלי יקבל יותר כסף, כפוף להכנסות כמובן. ואני יודע הכול. נגיד, אנחנו עושים שלוש הופעות בהאנגר? אני מעורב במו"מ של חברות ההגברה, כי אפשר להוריד עלויות אם לא מפרקים את הציוד כמה ערבים רצוף. אני זה שמאשר את כל הסכומים".
רוב האמנים מרגישים שהעיסוק בחוזים ובמספרים פוגע להם באמנות. אתה פורח מהניירת.
"כשאמנים חותמים בחברות תקליטים, הם מורידים את המעורבות שלהם בעסק, כי נותנים להם את ההרגשה שהם לא מבינים כלום. אומרים להם, 'אתה תעשה את המוזיקה ואנחנו נעשה עליך כסף'. אם לא היה לי בנק של שירים במגירה, ברור שהמצב שלי היה אחר. ההתעסקות עם ה'מסביב' גוזלת זמן ואנרגיה מהאמנות. אביתר בנאי, שאני מעריך, מנהל את עצמו סופר-נכון ויודע להפריד בין היצירה לבין הביזנס".
איך עושים את זה?
"אין לי תשובה ברורה כי שירים לא באים בהזמנה, אין חוקים. כשאני כותב, יש לי אמת פנימית שאני חייב להוציא החוצה. ככל שאני כותב יותר וסביב אותם נושאים, יותר קשה לחדש והחידוש מאוד חשוב לי. כשאני לומד תורה ואני עושה את זה בקביעות, ההשראה באה אליי. מ-2014 אני בטירוף, כשבאוגוסט האחרון היה השיא, 25 הופעות בחודש, ואני צריך זמן למשפחה שלי ולעצמי. אני בהחלט חושב איך להרוויח יותר ולעבוד פחות, וזה אומר לפתוח קופות ולהופיע פחות בהופעות מכורות ועכשיו העניין הוא חו"ל".
"יש לי ג'וק - לתכנן את העתיד"
לפני כחצי שנה טס ריבו לארה"ב לסיבוב עם נתן גושן בקהילות יהודיות וקיבל תיאבון. בחושיו המחודדים הבין שמעבר לים השוק עצום וסכומי הכסף הרבה יותר גדולים, בטח אם אתה סוגר הופעה של כמה אלפי צופים. אז לשם הוא מכוון עכשיו, וכדרכו, באופן מסודר ומתוכנן.
"אני מקבל הצעות להופיע בכל העולם. יש לי ג'וק, אני תמיד מתכנן את העתיד, יש לי תוכניות סגורות לקיץ 2021. חשוב לי למנף ולהתקדם כל הזמן, עם הגדרת יעדים לכבוש עוד ועוד פסגות, ואני ממליץ לכל אמן מתחיל: תחשבו על הפן הכלכלי, אל תתרגלו להפסיד, תהיו חכמים. אתה פותח זאפה? אולם גדול והוצאות גדולות? תראה אם לא שווה לפתוח כמה מקומות קטנים. זמר צעיר רוצה לעשות השקה חגיגית, שופך המון כסף ולא מחזיר את ההשקעה. ההופעה הגדולה צריכה להיות מסונכרנת ואתה חייב לדעת שיש לך מאיפה לכסות את ההפסד. תתפרע בהיגיון כלכלי, כי אחרי מחיאות הכפיים וההתרגשות, אתה נשאר עם המינוס ואז האמביציה להמשיך נפגעת.
"ועוד משהו חשוב. את 'תוכו רצוף אהבה' הוצאתי אחרי שהתבשלתי טוב-טוב והייתי בטוח בו ב-100%. כשאמן שלם עם מה שהוא עושה, הוא יצליח לעמוד בכל דבר ולא יוותר. מי שמוציא משהו חצי אפוי, נגיעה קטנה בנקודת תורפה שגם אתה מזהה, וזה יהרוג אותך. הייתי משוכנע ש'תוכו רצוף אהבה' יכבוש את גלגלצ, והוא לא נכנס לפלייליסט. אני כיוונתי אותו לקהל הכללי וזאת הייתה אכזבה, אז חזרתי לקהל הדתי, ולאט-לאט נבניתי משם.
עוד תכונה יוצאת דופן שמאפיינת את ריבו, שבא מהמגזר הדתי וגדל בתקופה שבה התרבות במגזר הייתה מאוד מצומצמת, היא שהוא חושב כמו אמן חילוני ופועל כיזם, בעולם שבו אמנים רגילים להיות פסיביים.
"זמר דתי מחכה שיזמינו אותו, הם לא יודעים לפתוח קופות. אני פעלתי, פתחתי קופות קטנות, השתפשפתי על הבמות, עשיתי תהליך עצום שלימד אותי המון. טיפחתי את הקהל הדתי, עוד סינגל ועוד אחד, עד שהתחיל באזז. ואז הופעתי ב'תמונע' וב'צוללת' בירושלים, ואז עידן רייכל פנה שאשתתף בפרויקט שלו והייתי בטוח שזהו, עשיתי את זה, הצלחתי לפרוץ את הגדר - ושום דבר לא קרה. וזה עוד משהו שלמדתי - להנמיך ציפיות. הייתי בטוח שזה יהיה סינגל, אבל זה אפילו לא היה מתוכנן להיות סינגל כי לא היה לו אפילו פזמון חוזר, ולמדתי שאם אין אני לי מי לי. לא להסתמך על אף אחד, הכול תלוי רק בי".
והכול אכן תלוי באופן שבו האמן מתנהל וממצב את עצמו מוזיקלית. בתעשייה, אם אתה רוצה להעליב זמר, תגיד לו שהוא מסחרי, שהוא מכוון במודע למיינסטרים. תו התקן המקובל לאמנות איכותית הוא להיות מקורי, להביא קול אחר, שיבדל אותך מהיתר, יחבב אותך על מבקרי המוזיקה וירחיק ממך אוטומטית חלק מהקהל שלא יסבול מה שאתה עושה. ריבו, לעומת זאת, לא רק שאינו מתנצל שהוא מסחרי, הוא אפילו גאה בזה.
"אני רוצה לתת מקסימום אמנות במקסימום מסחריות. כל אמן רוצה שהמוזיקה שלו תגיע לכמה שיותר אוזניים, אבל עם מינימום פשרות. אני לא אקליט שיר של 8-7 דקות, אלא עד שלוש וחצי דקות, כי לקהל אין סבלנות ליותר. בתהליך הכתיבה אני לא חושב אם השיר יהיה מסחרי או לא, אבל כשאני מפיק אותו ומוציא אותו, זה חשוב לי. תמיד אבחר סינגל שידבר לכמה שיותר קהל. תמיד התחברתי למיינסטרים - קולדפליי המוקדמים. רדיוהד, עם כל הכבוד, זה מוזיקה לאמנים ופחות להמונים ואני לא מתחבר לזה. גם לא גדלתי על מוזיקה כזו".
נוי אלוש קרא למוזיקה שלך "פופ מיסיונרי".
"בסדר, טוב, כנראה מתוסכל. כל אחד יגיד מה שבא לו. אני שר על מה שאני מאמין בו".
ומתברר שגם המעריצים מאמינים בו מאוד. בעולם שבו ההורדות ברשת הרגו את הדיסק הפיזי, הצליח ריבו למכור אלבום פלטינה, 30 אלף עותקים, מאלבומו השלישי "שטח אפור", וזה במקביל ליותר מ-100 מיליון צפיות ביוטיוב לשיריו. "זה בעיקר תודות לקהל הדתי-חרדי שהטכנולוגיה מגיעה אליו באיחור ולחלק מהם אין בכלל אינטרנט", הוא אומר "ויש את הקהל הדתי-אורתודוקסי בכל העולם. יש חידוש בשנה וחצי האחרונות. לפני כן לא היה טעם שאופיע שם. אמרו לי, החבר'ה האמריקאים לא מבינים את השפה, רק קצת פסוקים ואתה עוד כותב טקסטים של עצמך, אין סיכוי. פתאום הם התחילו לעוף על זה, גם בספוטיפיי ואפל מיוזיק, זה טירוף. אני מחפש עכשיו חברת תקליטים שתמכור שם דיסקים פיזיים.
"אני שואף לטפח את העניין של חו"ל בעזרת ה' ובשנה הבאה לצאת לסיבוב עולמי, לא ברצף, כי יש לי משפחה, אבל לתת גיחות ולחזור ולעשות אירוע גדול בארץ, מופע אחרון בסיבוב. אני רוצה להיות כרגע ברגיעה כדי לתת לקהל להתגעגע".
רגיעה אצל ריבו היא לסיים את סיבוב החורף שהתחיל בנובמבר, לתת הופעה גדולה בחנוכה עם אברהם פריד, ועוד כמה לפרנסה. אבל הוא כבר לא פה, אלא מתכונן לפריצה שלו את גבולות ישראל.
"בעוד חמש שנים הגבול בין ישראל לעולם במוזיקה יעלם לגמרי. כשעשיתי עם אמיר דדון שת"פ, אנשים בארה"ב נחשפו אליו ועוד שנים הוא יוכל לפתוח אולם של אלפיים איש בניו יורק, כי אנשים שם עוקבים אחרי מה שקורה פה דרך הספוטיפיי והאפל מיוזיק. אנחנו בדור עם הכלה ורצון לשמוע מוזיקה אחרת. בפוליטיקה אנחנו מפולגים, אבל המוזיקה מאחדת דתיים וחילוניים, שמאל וימין. לפני עשור זה לא קרה.
"כעד לתהליך הזה, נתתי מענה גם למופעים בהפרדה. אמרו שאין מצב שדתיים יקנו כרטיס ב-100 שקל, וזה קורה. המגזר הדתי משתנה. לפני עשור לא הייתה שם כמעט תרבות, ההופעות היו באירועים פוליטיים ובשמחות. הצמא שלהם לתרבות עצום ואתה עושה חסד איתם כשאתה מאפשר להם לראות הופעות בדרך שהם יכולים לצרוך".
הפריצה בחוץ של זמרים דתיים תהיה באנגלית?
"יהיו כאלה שישירו באנגלית, ויהיו גם מספיק גדולים לשיר בעברית. מה שקרה עם עופרה חזה זה כלום, הם יהיו ברשימת המובילים בבילבורד. ותראי, נתן גושן יהיה במוזיקה כמו שגל גדות בסרטים".