ויכוחים / צילום: Shutterstock
קרה לכם פעם, שהתווכחתם עם חבר על פוליטיקה? הוא תומך במפלגה א' ואתם במפלגה ב'. אתם מעלים טיעונים הגיוניים, מתבססים על נתונים, בונים מבנה שלם של הנחות, שיראו באופן מוחלט לחבר כמה הוא טועה ואתם צודקים. רק שאותו חבר חצוף, פשוט אומר לכם שאתם טועים. אתם מפספסים נקודה חשובה כזו או אחרת, שגורמת לכל בית הקלפים שלכם להתרסק. איך אותו חבר, שאינו טיפש כלל, לא מצליח לראות את מה שאתם רואים? הוא באמת עד כדי כך אטום לרעיונות? אז זהו, שלא!
הפוליטיקה היא קרב של רעיונות ופשרות. אדם אחד חושב שצריך ללכת בדרך אחת, בעוד שאדם שני חושב שהדרך השנייה היא הטובה יותר. שניהם חייבים ללכת יחד, ולכן עליהם לדון ביניהם, להעלות טיעונים ולקבל החלטה משותפת, באיזו דרך הולכים. אך מה הגורם הבסיסי שגורם להם מראש לחשוב אחרת?
בדיון הפוליטי, רובנו נוטים לחשוב על עצמנו כאנשים רציונליים. כאלה שנחשפים לנתונים, מנתחים אותם באופן קר של תועלת מול עלות, ומקבלים את ההחלטה שתועיל לנו ביותר. לאחר שנים של פעילות פוליטית, גיליתי שלא כך הדבר. גם האנשים החכמים והמחושבים ביותר, מקבלים את ההחלטות הפוליטיות שלהם בעיקר על סמך רגש. הרי שבשני צידי המפה הפוליטית יש אנשים חכמים, שרוצים בטובת המדינה ואזרחיה. הסיבה בגללה אין הסכמה ביניהן?
אך אילו רגשות מניעים אותנו לפעול ולקבל החלטות פוליטיות? בעיניי ניתן לצמצם כל החלטה לכזו המתבססת על יחסי הגומלין בין שני רגשות: תקווה ופחד.
כאשר אדם צריך לבחור, איזו מפלגה יכולה לממש את הבטחותיה באופן היעיל והטוב ביותר בשבילו, הוא יפעל על פי שני הרגשות האלה. רגש התקווה מבוסס על האמונה שניתן לשפר את המצב הקיים. זהו רגש המעודד פוליטיקה של רפורמות ואקטיביות מדינית וכלכלית. אמונה ביכולת של המנהיג לפעול תחת כל המשתנים המורכבים, ולצאת עם תוצר טוב יותר מהקיים. זהו רגש חזק, שיכול להניע אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית. על בסיס התקווה נחתמו הסכמי שלום, ניצחנו משברים כלכליים ויישבנו את ארץ ישראל.
הפחד גם הוא רגש עוצמתי ביותר, פוליטיקאי יכול לבנות אידיאולוגיה שלמה רק על בסיס הפחד ממה שיקרה. אותם אלה שמונעים מפחד, הם בדרך כלל הסקפטיים, השמרנים, אלה שחושבים שחבל להחליף מערכת שממילא עובדת. כאשר אדם מונע מפחד, הוא מרגיש שהסיכון לא שווה את הרווח. חשוב להבהיר, אין כל פסול בבחירה מתוך מפחד, הוא שומר עלינו מטעויות קריטיות, תקוות שווא ומפלות עתידיות. הפחד גורם לנו להסתכל על המציאות ולראות את האתגרים והקשיים שהיא מציבה לנו. הפחד מניע אנשים מימין ומשמאל, אין לאף אחד מונופול עליו.
במדינת ישראל אפשר לחלק את המצביעים לפי המחנה הרגשי אליו הם משתייכים, במקום לחלק אותם לפי ימין ושמאל קלאסיים. אתן כמה דוגמאות, כדי להמחיש את העניין.
נתחיל בהיבט המדיני, אלה שמונעים מתקווה הם אנשי מחנה השלום (או יותר נכון להיום, מחנה ההסדרה). מחנה שמורכב מאותם אנשים, שמאמינים שניתן לפתור את הסכסוך הישראלי ערבי. הם חושבים שבעזרת פעולות כאלה ואחרות, ניתן להגיע להסכמות ולצמצם את הסכסוך לאורך זמן, עד שייפתר בסופו של דבר. בניגוד להם, יש את מחנה הבלימה. מחנה זה מורכב מאותם אנשים שמפחדים מהצד השני. לדעתם, הפלסטינים אינם מעוניינים להסדיר את חייהם לצידנו, ומעוניינים לגרשנו מהארץ. לכן, יש לבלום כל יוזמה מדינית, שכן זו תפעל לאורך זמן לרעתנו.
בהיבט הכלכלי, ישנם השמרנים, המונעים מפחד. האמון שלהם ביכולת לאמץ רפורמות קטן מאוד. הם מתייחסים בחשדנות לכוונות של אותם פוליטיקאים הרוצים להביא שינוי, ומצדדים בשימור המצב הקיים. שינויים צריכים לפי אותו קו מחשבה, לקרות באופן הדרגתי ואיטי, לאחר מחשבה רבה, ניסוי וטעיה. לצידם, של השמרנים, קיימים במחנה הפחד הפרוגרסיביים, הם מאמינים שעל המדינה לפרוס את חסותה על האזרח, מתוך פחד שללא אותה רשת ביטחון, האזרח חסר אונים מול כוחות השוק. לעומתם, קיים מחנה כלכלי המבוסס על רגש התקווה, מחנה זה הוא הליברלים, המאמינים שיש לבצע שינויים מרחיקי לכת כדי לפתוח את השוק לתחרות ולהקטין את נטל המיסים על האזרח.
ניתן גם לבחון קמפיינים של פוליטיקאים שונים בישראל ובעולם. פוליטיקאים מסוימים מעדיפים להדגיש את הפחד. מה יקרה אם הצד השני יבחר? אחד אומר שנאבד את הדמוקרטיה, השני שנאבד את הביטחון. סיסמאות כמו yes we can או make America great again, לעומת סיסמאות המדברות על מסירת ירושלים או חורבן מערכת המשפט.
לסיכום, אין אדם שמונע אך ורק מרגש אחד מבין השניים, וכל אחד מרגיש אחרת כלפי נושאים שונים. יש אדם שמונע מפחד בפן המדיני-ביטחוני, אבל מונע מתקווה בפן הכלכלי ויש אדם הפוך ממנו. אבל בפעם הבאה שתבואו לשפוט אדם שמתווכח אתכם על פוליטיקה, צאו מנקודת הנחה שהוא לא טיפש, אלא פשוט מרגיש משהו אחר מכם.
הכותב בוגר מדע המדינה ויחסים בין לאומיים מהאוניברסיטה העברית