"פעם התמודדנו רק עם אתגרי הקונסטרוקציה, כיום אנחנו משתמשים בידע שלנו כדי לייצר בניינים שהם גם מתאימים יותר לאקלים המשתנה", אומר מיקלה פסקה די מגליאנו, אדריכל בכיר במשרד האדריכלים הלונדוני והמצליח שהקימה זאהה חדיד.
"אנחנו לוקחים על עצמנו עבודה יותר קשה, שלוקחת יותר זמן וכוח אדם, אבל מנסים לייצר משהו אחר", מוסיף די מקליאנו. הפגישה איתו התקיימה בתל אביב, בכנס ה-11 לבנייה ותשתיות של איגוד המהנדסים, והעניקה הצצה לעבודה של אחד ממשרדי האדריכלים המובילים בעולם היום.
המבנים של משרד זאהה חדיד מאוד שונים ממה שאנחנו מכירים בארץ. הם פיסוליים, אקסטרווגנטים והקמתם עולה תמיד ממון רב. מצד שני, מההרצאה של די מגליאנו ניתן ללמוד שבכל העולם מתמודדים כעת עם בעיות דומות: גידול משמעותי ומהיר של הערים, הזנחה ארוכת שנים של מרכזי הערים, בעיות תחבורה קשות והתמודדות עם משבר האקלים.
חדיד, שנפטרה לפני כשנתיים, הייתה אחת מהאדריכלים-כוכבים - סטארכיטקטים - שצמחו בשנות ה-90. היא אחראית לתכנון של המוזיאון לאמנות עכשווית MAXXI ברומא, של אצטדיון אל וכרה בקטאר, מגדל CMA CGM במרסיי, ושדה התעופה החדש של בייג'ין (Daxing Airport).
מיקלה פסקה די מגליאנו הוא יליד העיר נפולי באיטליה, בן של אדריכל. הוא למד בנפולי לתואר ראשון באדריכלות ואחר עבר ללונדון ללימודי תואר שני ב-AA, אחד מבתי הספר הטובים בעולם ללימודי אדריכלות. ב-2004 הוא החל לעבוד במשרד האדריכלים של זאהה חדיד וכיום הוא שותף בכיר במשרד.
מה לדעתך מושך את הקליינטים לעבוד דווקא עם משרדכם? האם זו האיכות יוצאת הדופן, הניסיון, המוניטין?
"70% מהעבודה שלנו מגיעה דרך תחרויות. באירופה יש מסורת של בחירת אדריכל באמצעות תחרות, ובסידני, אוסטרליה, מי שמקיים תחרות מקבל בונוס של תוספת זכויות. תחרות דוחפת אותנו להצטיין. מבחינתנו, הזמנה לתחרות מאפשרת לנו על פי רוב לזכות. הקליינטים מכירים אותנו, ובכל זאת התחרות מאפשרת להם לראות מה אנחנו מציעים. בסופו של דבר האדריכל הולך, כך שהם בוחרים במבנה המוצלח ביותר, באיכות. כמובן שיש כאלה שמגיעים אלינו בגלל המוניטין, אבל גם בגלל היכולות שלנו".
הבסיס שלכם הוא בלונדון, איך אתם מצליחים לנהל פרויקטים בכל רחבי העולם?
"זה מאוד קשה. המודל שלנו הוא ייחודי. למרבית משרדי האדריכלים הגלובליים יש סניפים במקומות המרוחקים. אנחנו, לעומת זאת, יושבים בלונדון. זה קשור לכך שרוב האדריכלים שעובדים אצלנו הם בוגרי ה-AA, שממוקם בלונדון והוא בית הספר הטוב בעולם לאדריכלות.
"זאהה חדיד לימדה שם ואנחנו מלקטים משם את הסטודנטים המוכשרים ביותר בכל שנה. במשרד שלנו עובדים 300 אנשים. פטריק שומאכר, האדריכל הבכיר שלנו, נמצא שם ויכול לפקח על כל מה שקורה, ונוסף לכך שאנחנו נוסעים הרבה. אנחנו עובדים תמיד עם משרדי אדריכלות מקומיים. פרט כמובן למקומות שבהם אין כוח אדם מתאים".
מה ההבדל בעבודה במדינות עולם שלישי מול מדינות עשירות, מערביות?
"אנחנו עובדים לפי רוב בערים הגדולות, כך שזה לא כל כך משנה מה קורה בשאר הארץ. בייג'ין, טוקיו, סידני, מומביי - אלה ערי ענק, צפופות, שגדלות מהר מאוד, ושבהן יש דרישה לטיפולוגיה חדשה של מבנים. הייתי אומר שאנחנו מגיעים ברגע שבו האדריכלות בערים האלה מתנתקת מהרוח המודרניסטית, המסורתית. אנחנו מביאים איתנו משהו שונה".
אילו מרכיבים משפיעים על התכנון של המגדלים? אתם הלא יושבים בלונדון ומתכננים במקומות מרוחקים.
"מצד אחד, במידה מסוימת אנחנו כמו אמן שיש לו מוטיבציה עצמית עזה. מצד שני, אנחנו מקבלים פרוגרמה מהלקוח. במגדלים אנחנו מתמודדים עם עניינים טכניים, כמו למשל תנועה ורטיקאלית, רוחות.
"אנחנו תמיד מחכים לאתגר, לדבר שבו עדיין לא התנסינו. יש המון שיקולים שאנחנו מביאים בחשבון.
"אנחנו מבזבזים הרבה זמן על עיצוב. אנחנו לומדים הרבה מהתפיסה המקומית בכל מה שקשור להתייחסות לאקלים, אבל ברור שפחות מהצורניות המסורתית.
"דוגמה מוצלחת להשפעה של הסביבה ניתן למצוא בפרויקט Galaxy Soho בבייג'ין. זהו מרכז עסקים וקניות בשטח של 333 אלף מ"ר ובו ארבעה מגדלים בגובה של 67 מטר. המראה הוא מאוד מודרני, אפילו פוטוריסטי, אבל הארגון של המבנה נעשה סביב חצרות פנימיות, שמזכירות באופן מאוד מופשט את החצרות הסיניות המסורתיות. המבנה הזה זכה להצלחה רבה ואנחנו מבינים שזה קשור לכך שהצענו אזור נקי, פחות מזוהם, בטוח".
מיומנויות הבנייה, לפחות בישראל, אינן גבוהות במיוחד. יש לנו פה מחסור אמיתי בכוח אדם מקצועי. איך אתם מתמודדים עם בנייה במדינות עולם שלישי?
"הבעיות האלה משותפות אפילו לאנגליה, שם יש חסר בכוח אדם מקצועי - נגרים, צבעים. כשאנחנו עובדים במדינות מתפתחות, בסין ובאפריקה, יש לנו אפשרות לחדש, להמציא פרטים שלא נעשו קודם. אנחנו מאוד מודעים לאיך מקובל לעשות דברים, אך זה לא אומר שנעשה זאת בדרך המסורתית, אלא בדרך הנכונה".
אדריכלים נוטים לבקר את האדריכלות של משרד זאהה חדיד בטענות שהמבנים שלכם הם כמו פסלים, מנותקים מקונטקסט. תוכל להגיב לטענה הזאת?
"אנחנו מתכננים בדרך שאנחנו מאמינים שהיא מאפשרת לנו לייצר את הבניין היפה ביותר, מבפנים, מבחוץ, באופן שבו המבנה נראה מהעיר. אנחנו מנסים להביא את הצורה למרכז השיח. הצד האחר הוא ללכת על הבנאלי, הפשוט - זה מה שהופך ערים למכוערות. מה שקורה כרגע זה שכל הערים צומחות לגובה אבל נראות אותו דבר. קקופוניה של מבני קופסאות שנופחו לגובה.
האם כאדריכלים יש לכם הזדמנות לחוות דעה על ענייני השעה? אקלים, פוליטיקה, זכויות אדם.
"עבודתנו היא לתכנן בניינים ועלינו להגיב למה שקורה באמצעות עיצוב, פחות בדיבורים. אנחנו משלבים תחבורה ציבורית בבניינים שלנו, אנחנו חושבים על ציפוף, וגם על ההתחממות הגלובלית.
תוכל לציין שם של פרויקט שהצליח לייצר שינוי בסביבתו? "לרפא" עיר?
"יש לנו כמה בניינים שהפכו לסמל. למשל, Dongdaemun Design Plaza בסיאול. מדובר במרכז קניות וכנסים שנפתח בשנת 2014. האתר היה מאוד מסובך ואנחנו יצרנו מבנה שהפך למזוהה מאוד עם סיאול. אייקון של העיר. גם MAXXI Museum, שתכננו ברומא, שהיא עיר מלאה במונומנטים נהדרים, הצליח לייצר שינוי בסביבתו. זה אזור שהוא קצת מרוחק וקשה להגעה והוא הפך ממש מקום חי. הוא הביא את אירופה לרומא".
באיטליה די נדיר לראות מבנים מודרניים, לא כל שכן מגדלים. איך אתה מסביר את זה?
"באיטליה אין ממש אדריכלות מודרנית. אחרי גל הבנייה של שנות ה-60, שבו נבנו פרברי שיכונים, באיטליה יש היום אפס סובלנות לפגיעה במרכזי הערים. מצד שני, אנחנו בונים לא מעט באיטליה, יש לנו חמישה פרויקטים ענקיים באיטליה. כולם פוטוריסטים. אני מודה שאני מופתע מכך בעצמי".
האם משהו השתנה בשגרת העבודה מאז מותה של זאהה חדיד?
"זאהה חדיד לא הייתה רק בוס, אלא אמא עבורנו, מישהו שאפשר ללכת אליו כשיש בעיות, מקור השראה. פטריק שומאכר ניהל את המשרד יחד עם זאהה, ככה שהייתה המשכיות. מצד שני, אני חייב להגיד שכשהיא נלקחה מאיתנו הבנו שאנחנו צריכים לעבוד יותר קשה. אנחנו מרגישים שיש לנו הרבה יותר אחריות".