גירושים / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
בשנים האחרונות בתי הדין הרבניים עברו שינוי תפיסה, ונראה שזה מפחיד את ד"ר עו"ד שרון פרילינג, שקוראת בטור דעה שכתבה ב"גלובס" להגביל את הסמכות של בית הדין הרבני מלדון בנושא משמורת וזמני שהות בהליכי גירושים' ולהותיר את הסמכות רק לבתי המשפט.
לטענת ד"ר פרילינג, הכרעת המזונות כרוכה בהכרעת המשמורת וקביעת היקפה, ומכיוון שבתי הדין פוסקים לפי ההלכה היהודית, יש להחיל את אותן אמות-מידה שהוחלו על-ידי בית המשפט העליון בנושא המזונות על שאלת המשמורת' ולתת את הסמכות הבלעדית לבית המשפט, כדי שיפסוק לפי טובת הילד ולא לפי ההלכה היהודית.
דומה כי החשש הגדול של ד"ר פרילינג הוא הדתה. אלא שבפועל מצב הדברים שונה לחלוטין בבתי הדין הרבניים, וכיום מתקבלים פסקי דין רבים למשמורת משותפת או אחריות הורית משותפת, בהתאם לטובת הילדים. כך לדוגמה בתיק משנת 2016 של בית הדין הרבני בחיפה, נימקו והסבירו הדיינים כי גם תחת ההלכה הדתית משמורת משותפת כהגדרה שווה לשני הורי הילד היא הדבר הנכון בנסיבות העניין. ללמדך כי בניגוד לנטען, בתי הדין הרבניים מתאימים את עצמם לרוח התקופה ואף מוצאים לכך הצדקה לפי ההלכה הדתית.
אם כבר, המגבלה העיקרית שקיימת בבית הדין הרבני היא ההתחשבות בחזקת הגיל הרך, שפוגעת בבחינת טובת הילד וקובעת משמורת בהתאם לגילו של הילד. למרות שחלק גדול מהדיינים מאמצים את גישת בתי המשפט ופוסקים משמורות משותפות חרף חזקת הגיל הרך, עדיין זו מגבלה שקיימת, ובעידן שבו אנחנו חיים מוטב לבטלה ולבחון את טובת הילדים בהתאם לנסיבות ולא בהתאם לגילם.
לכך אוסיף כי להבדיל מסוגיית מזונות הילדים, שיכולה לתפקד כתביעה עצמאית כפי שטוענת ד"ר פרילינג, הרי שתביעה להשבת הוצאות שנחשבת כחלק מתביעת מזונות יכולה להיות כרוכה בתביעה לגירושים, הגם שמעורבים בה קטינים כאישיות משפטית עצמאית.
למעלה מכך ובניגוד למזונות, בתביעה למשמורת הקטינים אינם בעלי אישיות משפטית נפרדת. עניין זה עוגן בבג"ץ 6378/04 גילאן שרעבי נגד בית הדין הרבני הגדול, שקבע בצורה מפורשת כי שאלת המשמורת כרוכה מטיבה וטבעה בהליך הגירושים, כך שאין צורך אף לכרוך אותה במפורש כמו תביעה רכושית או למזונות אישה.
עוד אוסיף כי אכן סוגיית המזונות תלויה בין היתר בסוגיית היקף המשמורת. עם זאת, אין ולא קיימת כל ראיה לכך שבתי הדין הרבניים אינם פוסקים לפי טובת הילדים אלא רק לפי ההלכה הדתית, ובג"ץ מגבה זאת בפסיקותיו כאמור.
כך, לדידה של ד"ר פרילינג, אם התביעה למשמורת תוגש בבית המשפט במקביל להגשת תביעה למזונות, הרי שבית המשפט יידרש לשאלת המשמורת, אך לא יותיר את הקטינים ללא מזונות, ובמידת הצורך יקבע מזונות לקטינים. הנוהל דומה אף אם תביעת המשמורת תוגש לבית הדין הרבני. במקרה שכזה, בית המשפט יקבע את דמי המזונות בהסתמך בין היתר על היקף המשמורת הפיזית שתיקבע בבית הדין הרבני, ובזמן הביניים עד להכרעה, יפסוק מזונות זמניים בהתאם לצורך.
כך או אחרת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שגם בתי המשפט וגם בתי הדין הרבניים ממנים כמעט באופן אוטומטי עובדת סוציאלית לסדרי דין, שתערוך תסקיר במסגרתו תמליץ על היקף המשמורת של ההורים על הקטינים, בהתאם לטובתם, בטרם תתקבל הכרעה בסוגיה.
בניגוד לנטען, נדירים המקרים בהם בתי הדין הרבניים יפצלו משמורת בין הורים בהתאם למגדר הילדים. להפך - יותר ויותר דיינים פוסקים משמורות משותפות ולא חוששים להעביר משמורת במקרים של ניתוק קשר וניכור הורי.
דווקא כחלק מהמהלך שהנחה את בית המשפט העליון באחרונה, לחזור ולהגדיר בצורה ברורה ביותר את הפרדת עניינו של הקטין מהאבק ההורי בנוגע למזונותיו, ראוי להותיר את הסמכות לדון בתביעת המשמורת בסמכות מקבילה, עד שתופרד דת מהמדינה, ולא לגרום לפיצול תביעות נוסף, שעלול לגרום לצדדים בהליך הגירושים הוצאות נוספות והתמודדות עם תביעות מפוצלות בערכאות השיפוטיות מעבר לנדרש.
הכותבת היא בעלת משרד המתמחה בדיני משפחה וירושה