השופט יוסף אלרון / צילום: דוברות בתי המשפט
בית המשפט העליון אישר ל-11 משפחות יוצאי תימן להגיש תביעה מאוחדת בגין היעלמות ילדיהם. השופט יוסף אלרון קיבל את ערעור משפחות ילדי תימן הטוענות כי נחטפו על-ידי גורמים ברשויות מדינת ישראל בשנות ה-50, ואישר למשפחות להגיש תביעה מאוחדת לבית המשפט המחוזי.
בכך דחה השופט אלרון את החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מפברואר השנה, אשר קיבל את עמדת המדינה וקבע כי לא קיימת מערכת עובדתית זהה לגבי כל המקרים של היעלמויות הילדים המתוארים בכתב התביעה, אלא מדובר במקרים שונים ונפרדים. משכך נקבע כי תביעת המשפחות אינה עומדת במבחני תקנות הסדר הדין האזרחי, ודינה להימחק. בית המשפט המחוזי קבע כי על כל המשפחות להגיש תביעה נפרדת, שתידון בפני עצמה.
בכתב התביעה שהגישו המערערים, פורטו נסיבות היעלמותם של 11 תינוקות וילדים, בני משפחותיהם של המערערים, בהתאם לממצאי החקירה ולמסקנות ועדת קדמי. אותם תינוקות וילדים נלקחו על-פי הנטען מחזקת הוריהם והושמו למשמורת בידי מדינת ישראל והסוכנות היהודית בבית החולים הממשלתי בחדרה, בבית היולדות הממשלתי ברנדייס, בבית החולים רמב"ם, בבית החולים בנהריה, בבית התינוקות במחנה עין-שמר, במרפאה במחנה בית ליד וכן במרפאה ובבית התינוקות שבמחנה העולים ראש-העין, בין השנים 1949-1950. זמן קצר לאחר מכן נמסר להורי הילדים, לחרדתם הרבה, כי ילדיהם נפטרו.
ואולם ברבות השנים, לאחר בדיקה מקיפה, קבעה ועדת קדמי ביחס לכל אחד מהילדים ה"עלומים" הללו כי אין "כל ממצא היכול להצביע על גורלו".
לטענת המערערים, הם נמנים עם הקבוצה שנפגעה באופן הקשה ביותר מהפרשה, שכן בעוד שלגבי מרבית הילדים שנעלמו באותם שנים כבר נקבע על-ידי ועדות החקירה שהם נפטרו, וחלקם הובאו לקבורה - הרי שיקיריהם הם בגדר "נוכחים נפקדים", שלא ידוע מה עלה בגורלם. היעלמותם, כתוצאה ממחדליהן הנטענים של המדינה והסוכנות היהודית, הותירה את בני משפחותיהם מצולקים וחבולים נפשית, כלשון המערערים, באופן המזכה אותם לשיטתם בפיצוי בגין נזקי גוף.
בפסק דינו קבע השופט אלרון כי האירועים המתוארים בכתב התביעה מגוללים מסכת אחת של פרשה קשה וכואבת בתולדות מדינת ישראל: פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בראשית ימי המדינה, בתקופת עלייתם ארצה וקליטתם בה. מבלי להכריע בתביעת המערערים לגופה, הרי שמעשיהם ומחדליהם הנטענים של פקידי המדינה והסוכנות; המידע שעל-פי הנטען נמסר להורי הילדים שנעלמו במפתיע; ובעיקר - היעלמותם המוחלטת של הילדים מבלי להותיר כל עקבות; מעוררים כולם לכאורה חשדות מטרידים באשר לדפוס פעולה אחד מצד המשיבות, אשר עשוי להקים את זכותם של המערערים לסעד בסופו של ההליך.
עוד קבע השופט אלרון כי על-מנת להכריע בתביעה יידרש בית המשפט לדון במספר סוגיות עובדתיות ומשפטיות המשותפות לכל המקרים, ובהן: נהלי העברת ילדי המערערים לבתי תינוקות ולבתי חולים על-ידי המדינה והסוכנות היהודית; מעורבות פקידי המדינה והסוכנות היהודית ביצירת התנאים שהביאו להיעלמות הילדים וליצירת הנתק בינם לבין הוריהם; קבילותם של דוחות ועדות החקירה כראיות בהליך המשפטי; קבילותם של מסמכים היסטוריים שונים כראיות, בהם פניות ותלונות כתובות ששלחו ההורים לרשויות בנוגע להיעלמות ילדיהם; וכן הסוגיה המרכזית של טענת ההתיישנות. לדבריו, היעילות הדיונית תומכת אפוא בקיום דיון מאוחד בעניינם של המערערים כולם.
לבסוף קבע השופט אלרון כי פיצול התביעות מעלה חשש ממשי לסגירת שערי בית המשפט בפני המערערים. יש להניח כי העלויות של ניהול תביעות פרטניות של כל משפחה ומשפחה בנפרד נגד המשיבות הן רבות. בין המערערים ישנם שבעה הורים המצויים כיום בעשור התשיעי לחייהם, ועל כן יש חשש בלתי מבוטל כי אם אכן יידרשו לפתוח מחדש בהליכים נפרדים - הם יימנעו מלעשות כן.
מכל הטעמים הללו קבע השופט אלרון כי יש היבט משותף המאחד בין סיפוריהם האישיים של כל המשפחות שילדיהם נעלמו במסגרת פרשת ילדי תימן. לדבריו, בחלוף שבעה עשורים מהתרחשות האירועים, היבט זה מצדיק, מבחינה עובדתית ומשפטית, דיון מאוחד תחת קורת-גג אחת בפרשה היסטורית סבוכה וכואבת זו.
השופט אלרון סיים את פסק דינו בקריאה למדינה להגיע להסכמות עם המשפחות מחוץ לכותלי בית המשפט, אך כתב כי אם לא יגיעו להסכמות, "ככל שלא יימצא פתרון כאמור, מן הראוי לזרז את ההליכים המקדמיים בתיק, כך שהוריהם הבאים בימים של הילדים 'העלומים' יקדימו לעלות על דוכן העדים וימסרו את גרסתם לאירועים בדעה צלולה". לדבריו, "לעדויות אלה יש כמובן ערך ראייתי מן המעלה הראשונה, אך לא פחות מכך, נודעת להן חשיבות רבה הן מן ההיבט הציבורי הן מן ההיבט התיעודי וההיסטורי".
השופטים ניל הנדל ועופר גרוסקופף הצטרפו לפסק דינו של אלרון.