פעוט ישן במזוודה שנושא אביו בעת בריחתם מאזור קרבות בסוריה, מרץ 2018 / צילום: רויטרס - Omar Sanadiki
מדבר במזרח צ'אד לפני 12 שנים ראיתי שורת פליטים הולכים בשיירה אילמת. הפחד עוד ניכר על פניהם. הם פשוט עזבו את הכפר שלהם על גבול סודאן תוך שעות, עם צרורות שבהם שמו כמה בגדים, עצים לשריפה ואיזה דגן. הם פחדו מהתקפה ממשמשת ובאה של הג'נג'וויד, אחרי שכפרים אחרים כבר הותקפו. היו להם כמה חמורים, הילדים ניסו לצוד בחוסר הצלחה בבון, וזקן הכפר הלך בראש. הם היו כל כך פגיעים, וכל כך מפוחדים, שברגע אחד הצדקתי את כל בזבוז הכסף העצום של סוכנות האו"ם לפליטים. לא משנה ש-95% מהכסף שלה הולך על המנגנון עצמו, חשבתי, העיקר שבסופו של דבר יש מישהו שעוזר לאנשים הללו, קורבנות מוחלטים שפשוט צריכים מקום מקלט.
בטנריפה לפני עשור, ראיתי אפריקאים צעירים וגבוהים פוסעים כמוכי אלם ויורדים מספינה של חיל הים הספרדי על גשר לרציף הבטון. הם יורטו כשהגיעו לחופי האיים, אחרי ששטו ב"קאיוקו" - ספינת עץ כבדה עם מנוע שמספיק רק לשנות כיוון, וגם זה רק בימים הראשונים - במשך שבועיים או שלושה. המטרה שלהם הייתה להגיע לשטח האיחוד האירופי, והאיים הקנריים השייכים לספרד הם הקרובים ביותר למערב אפריקה. זה היה הימור מסוכן מאוד, רבים לפניהם פיספסו את האיים ומצאו את עצמם בים הפתוח, ללא אוכל ומים. במקרה הטוב, גופותיהם המשומרות במלח נמצאו באיים הקריביים חודשים לאחר מכן. מי שישב בחזית הקאיוקו, חשוף לרוח ולרסיסי הגלים, שילם מעט. בפנים היו מי ששילמו יותר, ונשים בהריון. אחרי שאלונקות עם מתים הורדו מהגשר אמר לי מישהו שכמה בני אדם מתים בכל קאיוקו, פשוט בגלל שהמסע קשה.
בלסבוס כמה שנים אחרי זה, ראיתי סוג אחר של פליטים - משפחות וצעירים בודדים. הם המתינו על הרציף בדרך למעבורת שתוביל אותם למרכזי קליטה ביבשת, והם נראו יותר כמו תיירים מהעולם השלישי מאשר פליטים. תרמיליהם היו ארוזים היטב, כמה החזיקו מזוודות עם גלגלים, הטלפונים ביד, משקפי שמש על המצח והרבה ציפייה לעתיד טוב יותר. היו ביניהם הרבה ממיעוט ההזרה מאפגינסטאן, כמה מפקיסטאן, איראנים ועוד. כמעט כולם הוציאו את כל החסכונות שלהם, ולפעמים של המשפחות המורחבות שלהם, כדי לעשות מסע של אלפי קילומטרים לאיחוד האירופי ולבנות שם עתיד טוב יותר לילדים או לעצמם.
כל אחד מהמפגשים האלה היה עימות עם חלק אחר של התמונה המורכבת של ההגירה הלא חוקית בימינו. יש פליטי חרב, יש מהגרי עבודה, יש מבקשי מקלט, יש נערים ויש משפחות, יש צעירים בודדים שהמשפחות שלחו אותם ויש מי שהחליטו על דעת עצמם להגיע לאירופה. כל ניסיון להפריד בין הקבוצות ובין האנשים הופך להיות מסובך. במה שונה מי שנמלט מכפר בסכנה בסודאן ממי שנמלט מעיירה מוכת אבטלה בגינאה-קונאקרי? במה שונה מי שמפחד על חייו ממי שמנסה לשנות אותם על ידי הגירה למקום שבו יוכל לעבוד? במה שונה מעבר גבול לא חוקי בניסיון למקלט משיט קצר בסירה מטורקיה ליוון בניסיון לברוח ממלחמה? ואם מסע בסירה, במה שונה המסע המפרך של המערב-אפריקאים מזה של הפליטים הסורים בים התיכון? יש פליטים ויש מהגרים, בוודאי, אבל כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, וכל מקרה מיוחד.
עיקרון אי ההחזרה מפתה את הפליטים
נכון להיום, הקושי הזה הוביל את האיחוד האירופי לכבד את האמנות הבינלאומיות שקובעות כי לפחות בהתחלה - אין להפריד בין אדם לאדם, כולם זכאים לבקש מעמד של פליט. בבסיס מדיניות הפליטים של האיחוד האירופי נמצאת אמנת ז'נבה מ-1951, המחייבת את המדינה הראשונה שלשטחה הגיע אדם לבדוק שלא נשקפת לו סכנה במקום ממנו הגיע לפני שהיא מחזירה אותו אליו. זה נקרא עיקרון אי ההחזרה, והוא נובע במידה רבה מההיסטוריה של הפליטים היהודים במלחמת העולם השנייה. הם חיפשו לאן לברוח, הם נתקלו בגבולות סגורים והוחזרו לגרמניה הנאצית, הם התחננו שלא לחזור אבל בסופו של דבר רובם הושמדו על ידי הגרמנים.
האמנה קובעת פרק זמן מסוים שבמהלכו נבדקות טענות מבקשי המקלט, ומי שאינו מוגדר כפליט הנמצא בסכנה אמור להיות מגורש מהאיחוד האירופי. אבל למעשה, ישנו חוסר-שוויון בין תהליך הכניסה לאיחוד ליציאה ממנו. בגלל החקיקה הליברלית ביבשת, הרבה יותר קשה לגרש את מי שכבר נכנס לשטח האיחוד האירופי מאשר למנוע ממנו להיכנס. מהרגע שמבקשי המקלט נכנסו אך נידונו לגירוש, חלקם מתחמקים מהחוק, חלקם מאיימים להתאבד, חלקם עותרים לבתי המשפט ונוקטים סחבת משפטית וחלקם מאבדים את המסמכים ומתחילים את התהליכים מחדש. מספר הגירושים מהאיחוד האירופי הוא כמה אלפים בשנה. מספר הנכנסים - מאות אלפים.
חוסר השוויון וההבטחה שאפשר יהיה להישאר - בין אם במעמד זמני או באופן לא חוקי - תורם לכך שמדינות אירופה הן גורם משיכה משמעותי למהגרים מרחבי העולם. חלק מהן, כמו גרמניה ומדינות סקנדינביה, מעניקות גם טיפול רפואי חינם למבקשי מקלט, הקצבה לשכר דירה או לינה במעונות בחינם, דמי כיס חודשיים והשקעה רבה בניסיון לשלבם בתחום העבודה (למי שמוגדר כפליט). גם צרפת ובריטניה גבוה ברשימת המדינות המבוקשות, אבל יותר בגלל העבודה השחורה שניתן למצוא בהן בקלות.
כתוצאה מכך, ובעיקר מהדרכים היצירתיות שבהן מבריחי אדם פרצו נתיבים לא חוקיים דרך המדינות הבלקניות, במהלך העשור האחרון נכנסו יותר מ-3.5 מיליון בני אדם באופן בלתי חוקי לאיחוד האירופי, לפי נתוני סוכנות שמירת הגבולות של האיחוד ("פרונטקס"). נתון שעמד על כמה מאות אלפים בשנה בתחילת העשור הגיע לשיא במחציתו - 1.8 מיליון כניסות לא חוקיות נרשמו אז - ואז פחת. המונח "לא-חוקי" יכול להטעות; בסתיו 2015 גרמניה למעשה פתחה את שעריה בפני הפליטים, שהתרכזו בתחנות רכבות וליד גבולות בינלאומיים, מתוך דאגה לשלומם ולמצבם בשטח. רבים הגיעו בשנה שאחרי זה לגבולות פתוחים למעשה, ולחוקים שהושעו. מה שברור הוא, שגל הפליטים שהתנפץ על מדינות האיחוד האירופי - שינה בהן לחלוטין את התמונה הפוליטית.
צריך לשפשף את העיניים כדי לראות מה קורה עכשיו בשבדיה, למשל. מפלגת "הדמוקרטים השבדים", שלפני עשור בכלל לא עברה את אחוז החסימה, שמנהיגה ג'ימי אקסון היה דמות שולית על סף הלגטימיות במערכת הפוליטית בשל התבטאויות שהביעו שנאת זרים, היא נכון להיום המפלגה הפופולרית ביותר במדינה, עם 23% תמיכה לפי הסקרים האחרונים. עוד אין בחירות במדינה, נכון, אבל אפשר לומר בבירור כי מה שהביא את המפלגה להישג זה הוא עמדתה נגד הגירה. שבדיה קיבלה בשנים האחרונות יותר מהגרים לתושב מכל מדינה אירופית אחרת - מהם פליטים ומבקשי מקלט רבים מעיראק ומהמזרח התיכון. המדינה, שסימלה בעבר יותר מכל מדינות סקנדינביה את השלטון הסוציאל-דמוקרטי היציב, עוברת להדגים בימים אלו עד כמה משפיעה ההגירה הלא-חוקית על המצב הפוליטי. אם זה קורה בשבדיה הליברלית, התחזקות המגמה נגד המהגרים יכולה לקרות בכל מקום.
לא רחוק, בפינלנד, שמובלת על ידי מה שכלי התקשורת הבינלאומיים חגגו כקואליציה נשית (חמש מנהיגות המפלגות השותפות לקואליציה במדינה הן נשים), המפלגה הפופולרית ביותר לפי הסקרים הם "הפינים" המתנגדים להגירה. נורבגיה הייתה שם עוד קודם, ושברה ימינה לפני שמונה שנים, בעוד בדנמרק התפתחה מוטציה ייחודית ברמה האירופית - סוציאל דמוקרטים המתנגדים להגירה מכיוון שמדובר בניצול מדינת הרווחה. מדיניות זו הספיקה למפלגה כדי למפלגה לכבוש את השלטון. ההגירה מערבבת את הקלפים הפוליטיים ויוצרת מצב חדש.
בגרמניה, צומחת בהדרגה "אלטרנטיבה לגרמניה", כשהיא אוספת אליה גם קולות ימנים שמרנים וגם קולות ניאו-נאציים, והיא נבחרה כיום לכל הפרלמנטים של 16 מדינות המחוז המרכיבות את הרפובליקה. בספרד, מפלגת "ווקס" הימנית צמחה בתוך שתי מערכות בחירות בלבד, בהפרש של חצי שנה, למפלגה השלישית בגודלה במדינה. עד לפני שנה בלבד מומחים אמרו כי בגלל ההיסטוריה הפשיסטית של ספרד אין סיכוי למפלגה מימין למפלגה השמרנית. וזה עוד בלי להזכיר את המצב באוסטריה, שם אימצה המפלגה השמרנית את העמדות המתנגדות להגירה של "מפלגת החופש" וזכתה בבחירות, או במזרח אירופה, שם הסנטימנטים כלפי מהגרים חמים הרבה פחות.
סגירת גבולות מארה"ב ועד לברזיל
ההגירה הלא-חוקית אינה תופעת העשור רק באירופה, אלא במדינות רבות ברחבי העולם. דונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב בין השאר על רקע הבטחות להילחם בה בעזרת בניית חומה עם מקסיקו; בישראל היא אחת מקווי המחלוקת בין ימין לשמאל; אפילו בברזיל היא הייתה חלק מהקמפיין של הנשיא הימני בולסאנרו וכך גם במדינות אחרות באזור החוששות מהגירת מיליונים מוונצואלה. בדרום-אפריקה, גוברת ההתנגדות - ולעתים מתבצעים פוגרומים של ממש - במהגרים מהמדינות הסמוכות.
אחת השאלות הפתוחות היא כיצד תשפיע התחזקות זו על הפוליטיקה האירופית, שמהווה סמן ליברלי לעולם כולו. הכוונה נכון לעכשיו, בגלל התגובה הציבורית הדי ברורה, היא להפחית את ההגירה, לגרש בשיעור גבוה יותר את מי שנשאר באופן בלתי חוקי, ולמנוע את המצב עוד לפני שהוא קורה. לאט-לאט, האירופאים בונים מחדש את החומות שמגנות על שטח האיחוד. הונגריה בנתה גדר בגבולה המזרחי.
האיחוד האירופי שופך מיליארדים על מחנות פליטים בירדן ובטורקיה, ומכונן הסכמים עם מרוקו ומצרים. מדינות באיחוד יוצרות הסכמים פרטיים עם מדינות המעבר של הפליטים, והאירופאים מנסים להשיב את הגלגל לתמונת המצב של לפני 2015. מה שכונה "מבצר אירופה", שנפרץ, שב ונבנה. אבל הפוליטיקה שלו השתנתה, והעשור הבא עשוי לעמוד בסימן השינוי הזה ביבשת.