כתובה / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
בית הדין הרבני הגדול פסק כי התחייבות כתובה של שש מיליון לירות מ-1979 לא תוצמד למדד ופסק כי החתן ישלם לאשה שממנה התגרש 360 אלף שקל.
בני הזוג נישאו בשנת 1979. מתחת לחופה נקב החתן בסכום של שש מיליון לירות, שהיה באותם הימים הון עתק. כעבור ארבעים שנה בני הזוג התגרשו והבעל חויב בכתובה.
בית הדין הרבני האזורי נדרש להכריע בסכום הכתובה. הבעל ופרקליטיו טענו כי תרגום שישה מיליון לירות לשקל חדש הוא 600 שקל וכי לא כתוב בהצמדה למדד או לשער כלשהו. האישה ופרקליטיה הגישו תחשיב כי שישה מיליון לירות בתרגום לשקלים חדשים והצמדה מלאה למדד המחירים מגיעים לסכום של שישה מיליון שקל.
אב בית הדין האזורי הרב יצחק אושינסקי שהתמחה בערכי כתובות, ודוגל בפשרה בין הצמדה מלאה לאי הצמדה, נקב בפסק שקבע, בסכום של 150 אלף שקל. על כך ערערה האישה לבית הדין הרבני הגדול.
באי כוח האישה טענו כי הם מקבלים את עיקרון הפשרה בין שיטות הפוסקים בשל הצמדה או אי הצמדה, אשר על כן פשרה בין 600 שקל לשישה מיליון שקל אמורה להיות שלושה מיליון שקל ולא 150 אלף שקל.
חברי בית הדין הרבני הגדול הרב אהרון כץ, הרב שלמה שפירא והרב ציון לוז-אילוז, שישבו בהרכב הערעור הורו על שדרוג הפשרה בין בית הדין הרבני האזורי. לא 600 שקל כדרישת הבעל, לא שישה מיליון שקל כדרישת האישה וגם לא 150 אלף שקל. בפסק הדין נכתב: "הערעור מתקבל חלקית. הבעל ישלם לאישה סך 360 אלף שקל".
ברקע הסיפור נאמר כי התחייבות הכתובה בחתונה היא בעלת השלכות משפטיות, גם אם לא בהכרח ישירות, ולעיתים קרובות ההתחייבות הזו משמשת נשים בהליכי גירושין בדרישתן לפיצוי מהבעלים המתגרשים. הליך מימוש הכתובה רווח יותר בקהילות החרדיות והדתיות, ובתי הדין הרבניים מתאמצים לשקלל אותן למונחים כלכליים הגיוניים.