נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין / צילום: רויטרס, Kevin Lamarque
בקיץ 1789 נפוצו בצרפת שמועות על מזימה של המלך והאצילים לנישול קהילות איכרים מאדמותיהן ולהרס יבוליהן. הימים היו ימי ראשית המהפכה הצרפתית, ובעוד אסיפת המעמדות עושה את צעדיה הראשונים, בפריז ובערים נוספות כבר פרצו התקוממויות אלימות. האלימות התפרצה עד מהרה לכפרים, שם החלו כפריים מבוהלים לתקוף טירות ואחוזות ואת בעליהן, בני האצולה, משוכנעים שאלה שכרו כנופיות שודדים כדי לתקוף אותם עצמם. האירועים הללו, המוכרים כיום בשם "האימה הגדולה", היו אבן-דרך משמעותית בתולדות המהפכה הצרפתית - אלא שלשמועות על הקנוניה נגד איכרי צרפת לא היה כל בסיס עובדתי.
שמועות שגויות, ספקולציות, תיאוריות קונספירציה וחדשות כזב אינן תופעות חדשות. הן מופיעות בדפוס מאז המצאתו, ונפוצו בקלות גם לפני כן. מעלילת הדם על חטיפת הילד הקתולי סימונינו על-ידי יהודי טרנטו שבאיטליה ב-1475, דרך הסיפור על גילוי חיים פלאיים על הירח שפורסם בעיתון "ניו יורק סאן" ב-1835, עבור בעלילות הדם שהזינו פרעות ביהודים, בשחורים, בקתולים או בפרוטסטנטים (הכול בהתאם לנסיבות ולצורך), ועד למנגנוני התעמולה המשומנים של המאה ה-20, מיסאינפורמציה, דיסאינפורמציה, תעמולה, ספינים, שקרים, מניפולציות וחדשות כוזבות הם חדשות ישנות מאוד.
נראה כי החשש מפני התערערות היכולת שלנו להבחין בין אמת ללא-אמת בא והולך בגלים, לעתים קרובות במקביל להתפתחויות טכנולוגיות בתחום התקשורת, מהדפוס ועד הרשתות החברתיות. המלחמה על האמת אינה תופעה ייחודית לעשור החולף, אבל היא כן אחת התופעות שעיצבו אותו. בסיבוב הנוכחי, החשש מפני חדשות מפוברקות קשור קשר הדוק לעליית הרשתות החברתיות. ב-2013, שלוש שנים לפני שכולנו התחלנו לדבר על "פייק ניוז", התריע דוח הסיכון הגלובלי של הפורום הכלכלי העולמי מפני הפצת דיסאינפורמציה בהיקפים אדירים דרך הרשתות החברתיות, שעלולות להיות לה השלכות מרחיקות לכת בעולם האמיתי. אף פעם לא היה קל לצפות מראש את ההשפעות החברתיות של טכנולוגיות תקשורת חדשות, מכתב היתדות ועד הדפוס, נכתב בדוח - אבל המהירות וסדר הגודל שבהם מידע מיוצר ומופץ בעולם שאחרי המהפכה הדיגיטלית, הם חסרי תקדים. יש לכך הרבה השלכות חיוביות, אבל גם פוטנציאל להצתת "שריפות דיגיטליות" הרסניות.
מה חדש בחדשות הכוזבות?
השינויים המהירים באופן שבו אנחנו צורכים ויוצרים מידע, וההשלכות שלהם על יכולתנו להבחין בין אמת ללא-אמת, חלחלו גם ללקסיקון שלנו. בסוף שנת 2016 הכריז מילון אוקספורד כי מילת השנה שלו היא "פוסט-אמת" - תואר השם המתאר נסיבות שבהן רגשות ואמונות מעוררות באנשים תגובות חזקות יותר מעובדות. שנה אחר-כך, נכנסה "פייק ניוז" לרשימת מילות השנה של מילון קולינס, שהגדיר את המונח כ"מידע כוזב, ועל-פי רוב סנסציוני, המופץ בכסות של דיווח חדשותי". גם הפעם לא מדובר בהמצאה חדשה: במילון מרים וובסטר מצאו דוגמאות לשימוש במונח "פייק ניוז" כבר בסוף המאה ה-19. כיוון שהמילה fake עצמה נכנסה לשפה האנגלית רק באמצע המאה, הם חפרו עמוק עוד יותר בארכיון, וגילו שהמונח "חדשות כוזבות" (false news) היה בשימוש כבר בסוף המאה ה-16.
החשש מפני חדשות מזויפות עלה לתודעה הציבורית בזמן הבחירות לנשיאות ארצות-הברית, שהביאו את דונלד טראמפ אל הבית הלבן. בנובמבר 2016, ימים אחדים לפני הבחירות, פורסם באתר "באזזפיד" תחקיר על הפצת חדשות מזויפות בקרב תומכי טראמפ. כתבי האתר, קרייג סילברמן ולורנס אלכסנדר, זיהו יותר ממאה אתרים ועמודי פייסבוק שעסקו בפוליטיקה אמריקאית, תחת שמות כמו USA Daily Politics או Donald Trump News, שהופעלו כולם על-ידי תלמידי תיכון וסטודנטים מעיר קטנה במקדוניה. לחלק מהעמודים הללו היו מאות אלפי עוקבים, שנחשפו לסיפורים מפוברקים על תמיכתו של האפיפיור פרנציסקוס בדונלד טראמפ, או על כך שהילרי קלינטון אמרה ב-2013 שהייתה רוצה לראות את טראמפ רץ לנשיאות.
אלא שהמונח "פייק ניוז", ששימש בתחילה לתיאור ידיעות מפוברקות שהתחזו לחדשות בחסות הרשתות החברתיות, אומץ במהירות על-ידי טראמפ עצמו. בינואר 2017, זמן קצר לאחר השבעתו, טראמפ כבר הטיח בכתב ה-CNN ג'ים אקוסטה - "אתה פייק ניוז!". עד מהרה, טראמפ הצמיד את הכינוי הזה גם לניו יורק טיימס, NBC ,CBS ורשתות תקשורת אחרות, וצייץ כי "תקשורת הפייק ניוז היא לא האויב שלי, היא האויב של העם האמריקאי!". המונח שנועד לתאר ידיעות מזויפות ממקורות מפוקפקים הפך לכינוי גנאי לכלי התקשורת המרכזיים. השנה אמר אקוסטה כי הוא רואה ביחסו של טראמפ לעיתונות האמריקאית סיבה ממשית לדאגה. "אני חושב שזה התחיל כהצגה, שהנשיא רצה רק להקניט ולהטריל אותנו כשקרא לנו 'פייק ניוז' ו'אויבי העם', אבל זה יצא משליטה. חלק מהתומכים שלו חושבים שהם יכולים לתקוף אותנו, בדרכים שאני חושב שעלולות לסכן אותנו".
פייק ניוז, פוסט־אמת, ומה שביניהם
על אף שהמונחים "פייק ניוז" ו"פוסט-אמת" נכנסו לשפה שלנו בערך באותה תקופה, הם מתייחסים לתופעות שונות בתכלית. החדשות המזויפות מיוצרות ומופצות בכוונת זדון. במקרים רבים, זה נעשה ממניעים פוליטיים: חדשות מפוברקות במטרה לבלבל, להטעות ולהקהות את צרכני החדשות ולעוות את תמונת המציאות שלהם. המניעים יכולים להיות פוליטיים או כלכליים, ולעתים קרובות הם שלובים אלה באלה. השחקן הוותיק, הגדול והמשמעותי ביותר בזירת הפייק ניוז הוא הקרמלין בראשות פוטין.
במאמר במגזין "אטלנטיק", כתב פיטר פומרנצב, עיתונאי בריטי יליד ברית-המועצות ומומחה לדיסאינפורמציה ופייק ניוז, כי רוסיה של פוטין אינה מסתפקת בכלים המסורתיים של לוחמת מידע באינטרנט - דיסאינפורמציה נקודתית, שקרים, זיופים, הדלפות וכיוצא בזה. לטענתו, רוסיה "ממציאה מחדש את המציאות, ויוצרת אשליות המוניות המתורגמות לפעולות פוליטיות ממשיות". עבור שחקנים קטנים יותר, דיסאינפורמציה ברשת מהווה מקור הכנסה נוח. אחד הצעירים המקדונים שהשתתפו במבצע החדשות המזויפות לקראת הבחירות בארצות-הברית אמר לבאזזפיד: "כן, המידע בבלוגים האלה רע, שגוי ומטעה - אבל הרציונל מאחורי העבודה שלנו אומר ששווה להשתמש בכל מה שיגרום לאנשים להקליק על הכתבה, להגיב ולשתף אותה".
המשוואה פשוטה: קליקים מביאים מפרסמים, ומפרסמים משלמים. רק לאחרונה, נחשפנו לדוגמה מקומית לכך: החודש פרסם ה"גרדיאן" תחקיר על רשת פייק ניוז ישראלית, שהפיצה תכנים אסלאמופוביים בעמודי ימין קיצוני ברחבי העולם. חלק גדול מהפרסומים הוביל לאותו משתמש: אריאל אלקרס, תכשיטן בשנות השלושים לחייו מלוד, שרוב הפעילות שלו ברשת עד אז עסקה פחות בתכנים פוליטיים ולאומיים, ויותר בדרכים להרוויח כסף קל מפעילות ברשת.
לעומת החדשות המזויפות, הפוסט-אמת הוא לא מהלך מכוון ומהונדס, אלא הלך רוח שבו לאמת ולעובדות מיוחסת חשיבות משנית בלבד, אם בכלל. אפשר לדייק ואפשר לטעות, אפשר להמציא ואפשר לאלתר, כל עוד התוכן מתאים לדעות ולרגשות שלנו. הלך הרוח הזה מהווה, כמובן, קרקע פורייה להפצת חדשות מזויפות ותיאוריות קונספירציה. פומרנצב טוען כי אחד ההבדלים המהותיים בין התעמולה הסובייטית לפוטיניסטית הוא ביחסן לאמת. לטענתו, המשטר הסובייטי הכיר בחשיבות של רעיון האמת, גם כשהפיץ שקרים. "התעמולה הסובייטית השקיעה מאמץ כביר בניסיון 'להוכיח' שהתיאוריות והדיסאינפורמציה שהופצו על-ידי הקרמלין היו עובדות", הוא מציין. ברוסיה של פוטין, לעומת זאת, עצם הרעיון שישנה "אמת" עובדתית אינו רלוונטי.
התעמולה הרוסית החדשה אינה מיועדת לשכנע, אלא להשאיר את הצופים "מבולבלים, פרנואידיים ופאסיביים. הם חיים במציאות וירטואלית שהקרמלין יצר, ששום פנייה לאמת לא תוכל לתווך או לערער עליה".
במאמר שפורסם ב"גרדיאן" בשנה שעברה, העלה הסוציולוג הבריטי קית' חאן-האריס רעיון דומה. הוא מצביע על תופעה שהוא מכנה denialism, שאותה נתרגם לצורך העניין כ"מכחישנות" - הכחשה עקבית ועיקשת של ידע אנושי המעוגן היטב בעובדות. לאורך שנים, הוא כותב, התמודדנו עם מכחישי שינוי אקלים, מכחישי שואה, מכחישי איידס, מתנגדי חיסונים, אגודת הארץ השטוחה ומכחישנים אחרים. לאורך עשרות שנים, האנשים האלה השקיעו מאמץ כביר בניסיון להביא ראיות עובדתיות לכך שהם צודקים, והעולם כולו טועה. עידן הפוסט-אמת, הוא טוען, הוא בעצם עידן המכחישנות העצלה. עכשיו, כבר לא צריך להביא ראיות: מספיק רק לטעת ספק בידע הקיים, הממסדי.
כשקוראים מתחילים מא'-ב'
משבר האמת שנקלענו אליו בעשור החולף נובע, במידה רבה, מהעובדה שההתפתחויות הטכנולוגית של העשורים האחרונים יצרה סביבה תקשורתית שעוד לא למדנו להתמצא בה. כפי שציינו בפורום הכלכלי העולמי עוד ב-2013, זרימת המידע במדיה הדיגיטלית מתרחשת במהירות ובהיקף חסרי תקדים, ועל-פי רוב, גם מאפשרת לכל אחד להשתתף בשיח. בתחילת העשור, חזינו בפוטנציאל המהפכני והדמוקרטי של ההתפתחויות האלה, כאשר פייסבוק וטוויטר שימשו להתנעת המהפכות בתוניסיה ובמצרים, סייעו למפגינים נגד משטר האייתולות באיראן לעקוף את הצנזורה על אמצעי התקשורת המסורתיים, והניעו גם את המחאה החברתית כאן בישראל. אבל בכיכר העיר החדשה, שבה כל קול שווה, קשה לעתים קרובות להבחין בין עובדה לדעה ובין עמדת מומחה לזו של הדיוט. הנטייה הזאת חודרת גם לכלי התקשורת המסורתיים, שבשם הגיוון והדמוקרטיזציה מוכנים לפרסם תוכן שגוי, כל עוד הוא מופיע תחת הכותרת "דעה".
הניסיונות להתמודד עם מהפכת המידע ברשתות החברתיות, ועם מנטליות הפוסט-אמת שיצרה, העלו את קרנו של מונח נוסף: אוריינות תקשורתית (media literacy). קוראי המוסף הזה שולטים, מן הסתם, בקרוא-וכתוב. אוריינות תקשורת דורשת מעט יותר: היא מצריכה, בין השאר, חשיבה ביקורתית, יכולת להבחין בין מקורות מידע ולהפלות בין מקורות מהימנים יותר ופחות, לזהות את נקודת המבט של הכותב ולהבין את מטרתו, וגם כישורים בסיסיים של בדיקת עובדות. כן, זה נשמע קצת כמו שיעור בהבנת הנקרא, אבל עם התאמה לנוף התקשורתי הדיגיטלי שרבים מאתנו צורכים דרכו חדשות ומידע. ויש בעולם כמה מדינות שכבר התאימו את תוכנית הלימודים שלהן לסביבה החדשה הזאת. לפני כמה חודשים, דיווחנו כאן בגלובס על תוכנית הלימודים של פינלנד, במסגרתה לומדים תלמידי תיכון איך לזהות פייק ניוז באינטרנט, במטרה להיאבק במאמץ הרוסי להפצת דיסאינפורמציה.
אי-אפשר, כמובן, להטיל את כל האחריות על צרכני התקשורת. הניסיונות של טוויטר ופייסבוק לצמצם את השימוש בפלטפורמות שלהם להפצת דיסאינפורמציה הם עוד ראשוניים ומוגבלים מאוד; צרפת, גרמניה והאיחוד האירופי העבירו חוקים נגד הפצת מידע כוזב, וכך גם מלזיה וסינגפור; ופינלנד, כאמור, נקטה בגישה יוצאת דופן המעדיפה חינוך על חקיקה. המאבק בחדשות המזויפות דומה, במידה מסוימת, לחיסון נגד שפעת. כפי שמשרד הבריאות מעריך מדי שנה מה יהיו נגיפי השפעת הנפוצים, ומצטייד בחיסון בהתאם, כך דרכי ההתמודדות שלנו צריכות להתפתח כל העת כדי להתמודד עם טקטיקות חדשות להפצת דיסאינפורמציה. לבעיה הזאת אין פתרון בודד: גורמי הסיכון ימשיכו להשתנות ולהתפתח, ואנחנו - ממשלות, רשתות חברתיות, מחנכים, כלי תקשורת ואזרחים - צריכים להקפיד ולהתחסן.
ארגוני בדיקת העובדות בחלוקה דורית
1. ארגונים בודדים, טרום עידן רשתות חברתיות - הארגון הוותיק ביותר בתחום הוא org, המתגאה בכך שהוא "Celebrating 15 years of holding politicians accountable". הארגון הוקם בשנת 2003 והוא מהווה חלק מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת פנסילבניה.
2. הפריחה מתחילה בעקבות הרשתות החברתיות - הארגונים הגדולים ביותר הפעילים כיום בתחום: Politifact האמריקאי, Full Fact הבריטי, Africa Check ו־Maltida הספרדי - כולם הוקמו סביב תחילת העשור החולף, בימים שבין פריחתן של הרשתות החברתיות וטרום זמנו של הנשיא טראמפ.
3. הדחיפה הגדולה של 2016 - דור שלישי של ארגונים החל לפעול לאחר בחירתו של הנשיא טראמפ, אולם הדבר אינו מתואם גלובלית ואינו קשור בהכרח. למשל, נציין כי "המשרוקית" נוסדה בטרם זכה טראמפ למועמדות מטעמה של המפלגה הרפובליקנית, בין היתר כי המניעים להקמתה היו שיח מקוטב וחוסר אמון בכלי התקשורת.
מילון
פוסט-אמת: מילת השנה של מילון אוקספורד לשנת 2016. מתארת מצבים שבהם לרגשות ואמונות יש השפעה חזקה יותר מלעובדות
חדשות מזויפות (fake news): ידיעות מפוברקות ומידע כוזב המתחזים לדיווחים חדשותיים אמינים, ומופצים לרוב דרך הרשתות החברתיות. המונח נכנס לשיח הציבורי סביב בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב, אך עד מהרה אומץ על-ידי טראמפ עצמו לניגוח כלי התקשורת המסורתיים
אמיתותיות (truthiness): מונח שהמציא הקומיקאי האמריקאי סטיבן קולבר בשנת 2005. מתייחס לנטייה להאמין במה שמרגיש נכון על פני מה שנתמך בידי העובדות
עובדות אלטרנטיביות: בינואר 2017 נשאלה קליאן קונוואי, יועצת בכירה לדונלד טראמפ, מדוע שיקר דובר הבית הלבן, שון ספייסר, לגבי מספר הנוכחים בהשבעתו של טראמפ. "אל תהיה כל-כך דרמטי, צ'אק", השיבה קונוואי. "אבל הוא נתן עובדות אלטרנטיביות על זה". הביטוי הפך מיד לשם נרדף לשקרים, כזבים ובלופים.
אוריינות תקשורתית (media literacy): מוגדרת לרוב כגישה לצורות שונות של תקשורת, ויכולת לנתח ולהעריך אותן וליצור תוכן חדש
*** גילוי מלא: "המשרוקית של גלובס" פועלת בשיתוף-פעולה עם פייסבוק, כחלק מהמאבק של פייסבוק בהפצת חדשות כזב ומידע שגוי. שיתוף-הפעולה נוצר כחלק ממהלך כולל של פייסבוק המתבצע בשיתוף-פעולה עם עשרות ארגונים לבדיקת עובדות בעולם שהוסמכו ואושרו בתקן הרשת הבינלאומית של ארגוני בדיקת העובדות - IFCN, והוא כולל תגמול.