מפגין בוול סטריט בשנת 2011 / צילום: רויטרס - Lucas Jackson
1. כסף של אנשים אחרים
אחרי כל ההדלפות, ההקלטות, המסמכים שנחשפו בעשור החולף, קצת נשחקה היכולת להיות מופתעים. אבל בכל זאת, אם לחזור ל-2010, באימיילים של פבריס טורה יש משהו מקפיץ ואפילו מרתיח. טורה, סוחר צעיר בגולדמן זאקס, הוא אחד האנשים הבודדים שעמדו לדין על חלקם במשבר הפיננסי. והאימיילים שלו, שנחשפו במסגרת ההליכים נגדו, היו אחת ההזדמנויות שנקרו באותה תקופה להציץ אל מאחורי הקלעים, ולראות איך וול סטריט עובדת מבפנים.
למשל: טורה מתפאר על שמכר מכשירים פיננסיים מסוכנים "לאלמנות ויתומים שפגשתי בשדה התעופה" בבלגיה. או טורה מסביר שהמכשירים הפיננסיים, שהוא ועמיתיו יצרו לבקשת מנהל קרן גידור שרצה להמר על התרסקות שוק המשכנתאות, כלומר להרוויח מהתפוצצות בועת הסאב-פריים, הם "תוצר של אוננות אינטלקטואלית טהורה… משהו חסר תכלית… שאף אחד לא יודע לתמחר". או ברגע של בהלה: "יש יותר ויותר מינוף במערכת, כל המערכת הולכת להתפורר בכל רגע, ורק Fabulous fab הוא השורד הפוטנציאלי היחיד" (פבריס שלנו הוא הוא פאבולוס פאב, כמובן). וכל זה קורה ב-2007, שנה לפני המשבר.
טורה צדק כמובן, או בעצם צדק חלקית: המערכת התפוררה, והוא היה לאחד השעירים לעזאזל. הבכירים לא עמדו לדין.
במיילים של טורה אפשר אולי למצוא הצצה למשהו עמוק יותר: תיאור של עיקרון בסיסי לפיו השיטה עובדת. והעיקרון הוא לגלגל את הסיכונים אל אנשים אחרים, רצוי בלי שיבינו, ולשמור לעצמך את הרווח. בשנים שאחרי המשבר קרא נסים טאלב, הפיננסייר והפילוסוף, לחזרה לעידן בו האנשים שלוקחים בשמנו סיכונים גם לוקחים על עצמם חלק מהסיכון. כלומר ליצור מציאות שבה יש להם 'עור במשחק', במונחי עולם הפוקר. אחרים דיברו על 'סכנה מוסרית', על 'כסף של אנשים אחרים', או על שיטה שבה אנחנו 'מפריטים את הרווחים ומלאימים את ההפסדים'. וזה לא הוגן.
אבל כשחושבים על זה, אפשר היה לזהות בהמשך העשור את את הדפוס הזה גם בעוד מקומות, לא רק בקרב הבנקים הגדולים של וול סטריט. למשל, בקרב ענקיות הטכנולוגיה, ה'ביג טק'. חברות כמו פייסבוק, שמחיר המנייה שלה זינק פי חמישה מאז הנפקתה ב-2012, בעוד שקברניטיה נמצאים ב'מסע התנצלויות' אינסופי על שיתוף מידע עם גורמים חיצוניים, פרצות אבטחה, פייק ניוז, ומה לא.
פגיעה בפרטיות ונזקים לדמוקרטיה: אלה מחירים שהציבור משלם.
ואחרי כל ההתנצלויות, בחודשים האחרונים כבר נרשמה התקשחות. למרות כל הביקורת, מארק צוקרברג הבהיר שהוא לא מתכוון למנוע פרסום מידע שקרי במודעות פוליטיות בפייסבוק.
קחו למשל את טרביס קלאניק, מייסד אובר, שהודח מהחברה כשהוא מיליארדר. בדרך אל השווי (המופרז) שבו הונפקה ענקית הההסעות, החברה הפכה נהגים לקבלני משנה נטולי זכויות, תרמה לגודש בכבישים על חשבון התחבורה הציבורית ואפילו לא מצאה דרך להרוויח. בדרך להדחה, בתחילת 2017, קלאניק הספיק להיות מצולם מתווכח עם אחד הנהגים של אובר, שהפסיד לדבריו 97 אלף דולר בגלל שינויי המחירים התכופים של החברה. והמסר של קלאניק לנהג? "יש אנשים שלא יודעים לקחת אחריות על השיט שלהם. הם מאשימים מישהו אחר על כל מה שקורה בחיים". שוב חשיפה של רגע מפנים, שוב אותה שיטה.
2. זה אנחנו נגדם
את כל הגילויים על איך המערכת באמת עובדת, אפשר לראות בתור תנועת מטוטלת שהיא חלק בלתי נפרד מהאופן שבו העולם והכלכלה עובדים. גלים של התלהבות שאחריהם מגיעות ההתפכחות וההתרסקות; חדשנות פיננסית וטכנולוגיה שרצה מהר, ורגולטורים שהולכים לאט; מידע שהוסתר אבל בסוף יוצא החוצה. מערכת שמייצבת את עצמה, מתישהו.
ככה לפחות אפשר לראות את הדברים ממבט על של 30 אלף רגל. אבל אפשר גם להתעצבן ולהגיע למסקנה אחרת - המשחק מכור. וגם זו תובנה שאפשר היה למצוא בשלל גלגולים בעשור האחרון, מהדיבורים על 'מגרש משחקים לא מאוזן' שצריך ליישר אותו, ועד ההבטחות לייבש את 'הביצה' של הלוביסטים, המחוקקים והכסף הגדול.
אבל אם המשחק מכור, השאלה היא מי מכר אותו, לטובת מי ומה עושים לגבי זה. התשובה לא מובנת מאליה. כי אחרי שלל הגילויים מבפנים על האופן שבו המערכת עובדת, הגיע עוד גילוי: אפשר לגזור מסקנות הפוכות מאותה מציאות מקוממת.
לפי מפגיני 'אוקיופי וול סטריט', ב-2011, המשחק היה מכור לטובת ה-1%, או אולי בעצם לטובת ה-0.1%. הבנקאים של וול סטריט, שזכו לחילוץ ממשלתי, בעוד שמיליונים מאבדים את בתיהם. 'החתולים השמנים', כך לפי המפגינים, שמרו לעצמם את השמנת.
אבל, לפי מפגיני 'מסיבת התה', מהצד שני של המפה הפוליטית, התמונה הפוכה: משלמי המסים של אמריקה לא אמורים "לסבסד את המשכנתאות של הלוזרים". כך במונולוג של כתב CNBC ריק סנטלי, שנתן את הדחיפה לתנועת מסיבת התה, עוד ב-2009, בשלהי העשור הקודם.
נריץ קדימה לסוף העשור. החשד שהמשחק מכור התגלגל לתפיסת עולם של 'משחק סכום אפס', שבו הרווח של מישהו אחר בא על חשבונך. אצל הנשיא דונלד טראמפ אלה הסינים והמהגרים ממקסיקו, שחותרים באופן לא הוגן תחת העובדים של ארצות הברית. בבריטניה אלה המהגרים ממזרח אירופה, בחסות הביורוקרטים מבריסל.
זו תופעה עולמית. סטיב בנון, האסטרטג הראשי של קמפיין טראמפ, ספק גאון וספק שרלטן, ניסח חזון של 'לאומנות כלכלית'. בהרצאת וידאו לכנס שנערך בוותיקן, הוא דיבר על 'מסיבת תה עולמית': "לאנשים העובדים ולנשים העובדות של של העולם פשוט נמאס לקבל תכתיבים ממה שאנחנו קוראים לו 'מפלגת דאבוס'" - על שם הכנס השנתי של הפורום הכלכלי העולמי. את ההרצאה שלו, בנון נשא עוד ב-2014.
מהצד השני של המפה, הוויכוח על החזון הנגדי עדיין נמשך. לצד חזון של "שגשוג מכליל", כפי שכינתה זאת השנה התארגנות כלכלנים מובילים באמריקה (שם שמהדהד באופן מפתיע את חזון הצמיחה המכלילה של הנגידה לשעבר קרנית פלוג), אפשר למצוא גם בשמאל גוון לאומי יותר: הסנטורית אליזבת וורן מתמודדת על מועמדות הדמוקרטים לנשיאות עם מצע של "פטריוטיות כלכלית".
3. רבותי ההיסטוריה חוזרת
המתחרה הגדול של נסים טאלב בטבלאות רבי המכר בעשור החולף היה תומס פיקטי, עם השיק הצרפתי והספר המדובר שלו 'קפיטל במאה ה-21' (כמה קראו אותו זו כבר שאלה אחרת). חוץ מתיעוד של האופן בו גם ההכנסות וגם העושר מתרכזים בידי שכבה קטנה והולכת, אפשר למצוא אצל פיקטי גם תובנה על כיוון ההיסטוריה. מה אם שנות הזהב של מעמד הביניים, ה'עשורים המהוללים' שאחרי מלחמת העולם השנייה הם לא הנורמה, אלא היוצא מהכלל? מה אם 'החוק הבסיסי של קפיטליזם' מוביל דווקא ליותר אי-שוויון?
ההיסטוריה לאו דווקא נעה בכיוון אחד ובטח שהיא לא נעה בהכרח לקראת יותר ויותר שוויון. את התובנה הזאת הציעו בהמשך העשור גם אחרים, כמו ההיסטוריון וולטר שיידל, שקבע שרק זעזועים אלימים (נגיד, מלחמה כוללת או מגיפה) מביאים ליותר שוויון, או הכלכלן ברנקו מילנוביץ' שזיהה 'גלים' של אי שוויון עולה ויורד לאורך ההיסטוריה.
מה שברור הוא שהדברים נזילים: במקום שהאיחוד האירופי רק ילך ויתרחב, בריטניה בדרך לעזוב אותו; במקום להצטרף למערב, מזרח אירופה מגלה סימנים של גלישה לדיקטטורה ולאומנות; במקום שהעולם במאה ה-21 יהפוך לשטוח, מסתמן שהמאה הזאת תעמוד בסימן מאבק בין ארצות הברית לסין; וכמובן, במקום שאחרי הנשיא השחור הראשון תשב בבית הלבן אישה, יושב בה יזם נדל"ן גס רוח, שקנה את מקומו בתודעה הציבורית בזכות תוכנית ריאליטי.
ההכרה שהעולם לא נע בהכרח לכיוון הרמוני ושוויוני יותר היא לא בהכרח מחדשת. עבור מי שגדל בישראל בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, החווייה המכוננת היתה מלחמה אחרי מלחמה. ילדיהם שהתבגרו בשלהי שנות ה-90 חוו פיגועים ואז טילים. לא בדיוק הרמוניה. ועדיין, כפי שאבחנה לאחרונה ההיסטוריונית יעל שטרנהל בשיחה עם "גלובס", יש שכבת גילאים נרחבת, במערב וגם בישראל, שיכלה לצפות שהחיים שלה יילכו וישתפרו.
עבור דור המילניאלז, בטח שעבור דור ה-Z שמגיע אחריהם, הציפייה הזאת כבר לא מובנת מאליה: הם מתקשים לחסוך, לא מצליחים לקנות דירה, ועוד סופגים עלבונות על עצלנות. ויותר מכך: זה דור שבמבט קדימה מחכים לו עשורים של התחממות גלובלית, שהיא 'העלות החיצונית' האולטימטיבית, הסיכון שכולנו החבאנו בעתיד.
בהיפוך הכיוון הזה יש משהו שיכול להיות מהמם ואולי אפילו מרפה ידיים. אבל אם התחלנו באימיליים הציניים של תחילת העשור, יכול להיות שנכון לסיים בטוויטר, במסר של תקווה, או לכל הפחות העצמה. וליתר דיוק במה שכתב שם החודש ג'ושוע וונג (23), ממנהיגי המחאה הפרו-דמוקרטית בהונג קונג, על גרטה תונברג, שצעירה ממנו ב-6 שנים, שהייתה כנראה לאייקון הגדול ביותר של הרגע, בדיוק בזכות המסר הזה, פשוט ככל שיהיה.
"אני מוחא כפיים לקביעה שלה ש'אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות כאילו אין מחר, כי יש מחר'", כתב וונג. "יש עתיד שגרטה ואני נחייה לראות, ואנחנו נושאים באחריות לעצב אותו לעתיד רצוי". וזה כבר הסיפור של העשורים הבאים.
