תומא פיקטי / צילום: רויטרס / Charles Platiau
בספטמבר 2011 כבשו מפגיני "אוקיופי וול סטריט" את זוקוטי פארק במנהטן והכריזו: "אנחנו ה-99%". החלוקה הזאת, בין המאיון העליון לכל השאר, בין אלה שיש להם לאלה שאין להם, הגדירה במידה גוברת והולכת את העשור החולף. היא גם מסבירה את הזעם שהפנו הבוחרים כלפי הממסד בשורה של מדינות, זעם שעדיין לא שכך. ומי שאחראי, במידה לא מבוטלת, לכניסת ה-1% וה-99% לשיח הציבורי בארה"ב ובעולם כולו, הוא כלכלן צרפתי: פרופ' תומא פיקטי.
את המחקרים שהתגלגלו לשלטים של מפגיני אוקיופי וול סטריט, ערך פיקטי לאורך העשור הקודם. יחד עם שותפו למחקר, עמנואל סאיז, הוא תיעד איך הנתח של המאיון העליון בהכנסות בארה"ב הולך ומזנק, ומגיע לרמות שלא נראה מאז השפל הגדול: חמישית מההכנסות מגיעות לידי אחוז אחד. בתיווכו של מאמר שפירסם ב"וואניטי פייר" הכלכלן זוכה הנובל ג'וזף שטיגליץ, הנתונים האלה פרצו לתודעה הציבורית.
פיקטי המשיך הלאה. "קפיטל במאה ה-21", רב המכר שפירסם ב-2013, מתמקד לא בהכנסות אלא בעושר, שגם הוא מתחלק באופן לא שוויוני במיוחד. למעשה, העושר מתחלק באופן ריכוזי יותר מההכנסות, והוא גם עובר בירושה.
את הממצאים שלו ליווה פיקטי בטענות כבדות משקל על "החוק הבסיסי של הקפיטליזם", דפוס היסטורי שלפיו התשואה על ההון גדולה יותר מקצב הצמיחה של הכלכלה, דפוס שמשמעותו שבעלי ההון מתעשרים הרבה יותר מהר מכל השאר. המסקנה הזאת, ובעצם כמעט כל היבט של הממצאים של פיקטי, היו בשנים האחרונות נושא לוויכוח סוער, כולל מצד כלכלנים שמערערים עליהם. אבל זה לא משנה את העובדה הבסיסית, והיא שפיקטי הצליח להביא לשינוי שלא ניתן להכחש אליו בשיח הכלכלי וגם הציבורי.
אחד ההישגים של פיקטי הוא הצלחתו לגבש סביבו קבוצה של חוקרים, שעובדים יחד על גיבוש מאגר מידע אדיר מימדים על אי-שוויון, בשורה ארוכה של מדינות. המאגר הזה מעלה שאי-השוויון בהכנסות בצרפת, למשל, לא זינק באותה מידה כמו בארה"ב, וזאת למרות ששתיהן כלכלות מתקדמות. כלומר, אי-שוויון הוא לא רק תולדה של גלובליזציה או טכנולוגיה, אלא גם תוצאה של מדיניות, שאותה אפשר גם לשנות.
זו, בעצם, השאלה הבאה שאליה עברו עמיתיו של פיקטי. עמנואל סאיז, שותפו למחקר, וגבריאל זוקמן, שהיה דוקטורנט של פיקטי, פירסמו השנה ספר על מיסוי וצדק, ואפילו סייעו לאליזבת וורן וברני סנדרס, המתמודדים בפריימריז הדמוקרטים, לגבש את הצעותיהם למס עושר.
אי-שוויון תופס מקום מרכזי הרבה יותר בסדר היום. אם כי, כמובן, ההסבר נעוץ גם בעובדה שאי-השוויון עצמו הפך לחריף ומוחשי יותר. הכלכלנים רק עוזרים לשפוך קצת אור על כל העסק. כך הסביר השנה זוקמן בראיון ל"גלובס": "בחברה האמריקאית, כמו בהרבה מדינות אחרות, יש פשוט עייפות מאי-השוויון הגובר. יש כאן בבירור תופעה הרבה יותר רחבה".