בני גנץ / צילום: שלומי יוסף
בשלהי עשור נתניהו הגיח הפוליטיקאי הראשון מזה שנים ארוכות שהצליח לשים מקלות בגלגליו של ראש הממשלה הוותיק. בני גנץ, לשעבר רמטכ״ל, נמצא בעין הציבור כבר למעלה משנה, ויחד עם זאת - הוא עדיין לא מוכר. הישראלים, המורגלים ברעשים ובצלצולים המלווים את נתניהו לכל מקום, עדיין לא מעכלים את האיש שנראה שונה ממנו ב-180 מעלות. הוא נחמד, הוא אדיב, הוא נעים הליכות. איך יכול להיות שאדם כזה יצליח בביצה הפוליטית המקיפה את נתניהו ויחזור מחויך מן המקום ממנו איש לא "יצא בחיים" בעשור האחרון?
גנץ היה רמטכ"ל אנונימי יחסית. אמר כל מה שרמטכ"ל צריך להגיד, התנהל לפי הכללים ושמר על ממלכתיות, וכל זאת אחרי שהגיע לתפקיד כמעט במקרה לאחר שמינויו של יואב גלנט לא צלח. גנץ השתקע בתפקיד הבכיר ביותר בצבא ונראה כאילו זה מקומו הטבעי.
בזירה הפוליטית אליה קפץ הוא עדיין דג מחוץ למים. נע בכבדות, מתנשם, לא שומע היטב בעקבות פגיעה בשמיעה מימי הצבא, מתמודד מול הגדול מכולם, ולא לגמרי נראה כמו מתמודד שהפשיל שרוולים ונכנס לזירה. הנאומים שלו בראשית השנה היו מגומגמים, ושיבושי הלשון הפכו לסימן היכר וללעג בקבוצות מסוימות במדינה.
גנץ, הבחור הטוב, הגבוה, שעדיין לא מורח את פניו בשכבות עבות של מייק-אפ, מצטייר כמנהיג ההופכי לנתניהו. האנגלית בנאומיו היא של ישראלים, עם מבטא. קצב הדיבור האיטי, חוסר המיקוד אל מול המצלמה, כל אלה רחוקים מהדרך שבה נתניהו שולט באמנות התדמית הטלוויזיונית. גנץ בורר את המילים היטב, לא ממהר להגיב, והפך את הקצב האיטי הזה ליתרון כשלא בלע, בניגוד לשורה ארוכה של פוליטיקאים, את הפתיונות שנתניהו הציב בדרכו.
גנץ אינו איש העשור, אך הוא ראוי לתואר איש השנה. הוא היחיד שהצליח להוציא את נתניהו משיווי משקל ולהעביר אותו מעמדת הווינר הנצחי לראש ממשלה שהפסיד פעמיים רצופות בבחירות. נתניהו משלם את מחיר השנה הפוליטית הבלתי יציבה, בעוד בגנץ, נכון לעת זו, לא דבק רבב.
בסערה הפוליטית שבה נמצאת ישראל נדמה שלנגד עיניינו מתחלף הדור, וגנץ הוא לפתע אי של יציבות ושליטה. עד 2015, נתניהו סימל עבור הישראלים את אותו מנהיג יציב שבו ניתן לבטוח - האיש שתמיד יהיה שם, שתמיד מנצח ונבחר. והנה, בסיכום השנה והעשור, יש כאן אדם חדש ולא מוכר שרוב של ישראלים מרגיש שניתן להשעין עליו את הראש, לסמוך עליו ולכבד אותו.