הבית
הדבר הראשון שאני חושבת עליו כשאני פוגשת את עו"ד אופיר סטרשנוב בביתו, זה עד כמה הוא דומה לאביו, השופט בדימוס אמנון סטרשנוב. הוא נראה ומדבר כמוהו. "כולם אומרים לי את זה, ואני שמח על כך", הוא אומר כשאני מדברת את מחשבותיי.
לפני יותר מעשור ראיינתי את האב אמנון בביתו ברעננה, אך הבן שמגדיר את עצמו "רענני במקור", בחר להתמקם בגבעתיים. "רציתי לגור ברעננה, ואני מודה לאשתי ששכנעה אותי לגור במרכז. בזכותה אין לי שעה נסיעה הלוך לעבודה ושעה חזור, כמו שיש למרבית חבריי", הוא מסביר את הבחירה. משרדו ממוקם במרחק חמש דקות נסיעה מביתו, בבית 'גיבור-ספורט', כמה קומות מעל משרד עוה"ד של אשתו.
אנחנו מתמקמים בסלון הפנטהאוז, מול נוף אורבני-גבעתיימי הנשקף מקירות זכוכית המקיפים את הסלון. היום נעים, קרני שמש משחקות משחקי אור וצל עם העלים בעציצים במרפסת, ורוח קלילה נכנסת דרך החלונות הפתוחים, ומפיחה חיים בחוברת תווים המונחת על כן נגינה בפינה. "הבן שלי מנגנן בחצוצרה", מסביר סטרשנוב את האביזר הממוקם בלב הבית. "לי עצמי אין שום כישרון מוזיקלי או עצם יצירתית בגוף. כל הבית שלנו הוא בית מאוד שכלתני ורציונלי".
זה לא מפתיע כשמדובר בבנו של מי שכיהן כפרקליט צבאי ראשי וכשופט מחוזי; ויש לו אח עו"ד, הוא נשוי לעורכת דין, וגם אח נוסף שלו נשוי לעורכת דין. השכלתנות והרציונליות מפנות במהירות את מקומן לנימה אחרת - רכה ורגשנית יותר - שאני מזהה בקולו כשסטרשנוב מדבר על ילדותו ומשפחתו.
ילדות
"נולדתי במעגן מיכאל, אבל אי-אפשר להגיד שאני קיבוצניק, כי כשהייתי בן 4 עברנו לחיפה. בילדותי, אבי, אמנון סטרשנוב, היה בפרקליטות הצבאית בכל מיני תפקידים לאורך שנים, עד שמונה לפרקליט צבאי ראשי (פצ"ר), ובהמשך לשופט מחוזי. אמי הייתה מורה לאנגלית עד פרישתה. אנחנו ארבעה אחים, בנים. גרנו בחיפה שמונה שנים, עם שנה הפסקה כשיצאנו בעקבות עבודתו של אבי לשליחות בארה"ב. כשהייתי בכיתה ו' עברנו לגור ברעננה. וכששואלים אותי מאיפה אני, אני עונה 'במקור מרעננה'.
"הייתה לי ילדות מאושרת, בבית פתוח, חם ומכיל. הייתי ילד טוב ותלמיד טוב. דברים באו לי יחסית בקלות ללא מאמץ גדול. לא הייתי תלמיד של מאיות, כי זה כבר דרש יותר השקעה, אבל הציונים היו טובים. מה שעניין אותי בעיקר היה כדורגל. חלק משמעותי מהחיים שלי ושל משפחתי סובב סביב האהבה לכדורגל, שהתחילה מסבי, עברה דרך אבי ודרכי, ועכשיו בני משחק בבני יהודה. כילד וכנער שיחקתי עד הגיוס ב'הפועל רעננה', שהייתה אז בליגה ב'.
"כילד, לא אמרתי לעצמי בצורה ברורה ש'אני רוצה להיות עו"ד', כמו אבא, אבל בבית היינו מעורבים בהוויה המשפטית. כשהייתי ילד, אבי היה תובע במשפט המחבלים על כביש החוף, ולאורך החיים הוא היה מעורב בתיקים שהופיעו תמיד בחדשות. החיים שלנו היו שזורים בתיקים המרכזיים שהעסיקו את המדינה.
"היינו הולכים לבקר אותו בעבודה בבית הדין הצבאי בשכם וברמאללה, כשהיה נשיא בית הדין לערעורים בשטחים; ובקריה - כשהיה פצ"ר. אבא היה פצ"ר בתקופה הכי מטורפת של מדינת ישראל, האינתיפאדה הראשונה, כשהייתי בגיל ההתבגרות, ומה שראיתי בתקשורת, בחדשות, היה רלוונטי בבית.
"מגיל צעיר הוא דיבר איתנו בגובה העיניים על העבודה שלו, סיפר ושיתף. המשפט היה חלק אינטגרלי מחיינו. בהמשך, כשמונה לשופט גם היינו מעורבים בתיקים. הלכתי לשמוע דיונים שלו. זה היה יותר מעניין מלראות סרט. גם סבי ליווה קבוע את אבי בדיונים. מגיע מפרדס-חנה ברכבת, עוקב אחרי משפט מההתחלה ועד הסוף. וכשאבי פרש, הוא התחיל לבוא לדיונים שלי".
משפחת משפטנים
"אחרי הצבא התלבטתי בין לימודי מחשבים למשפטים, ובחרתי במשפטים. מארבעת האחים - שניים עורכי דין, אח נוסף למד מחשבים, ואח אחר רואה חשבון. אבל שלא יהיה ספק, אשתו עורכת דין, וגם אשת אחי שלמד משפטים עורכת דין, וגם אשתי עורכת דין. משפחת משפטנים זה שעמום המחץ בארוחות ערב.
"אבי טוען בצחוק, שהלכתי ללמוד משפטים בגלל אשתי ולא בגללו, כי הכרתי אותה דרך חבר משותף כשהיינו בצבא, והיא התחילה ללמוד משפטים שנתיים לפניי. אנחנו עובדים באותו בניין, אבל לא באותו משרד, ומדי פעם גונבים קפה יחד.
"מרגע שבחרתי ללמוד משפטים, ידעתי שאלך לתחום הפלילי. זה מה שראיתי בבית - אבא היה בפרקליטות הצבאית ושופט פלילי במחוזי. הוא שפט במשפטים הכי מתוקשרים בתחום הפלילי, שהיו במקביל בטלוויזיה, ובלי לזלזל בשום תחום אחר, אני חושב שהתחום הפלילי הוא הכי מעניין. לא סתם עושים עליו את הסרטים הכי מעניינים, והמציאות עולה על כל דמיון.
"התמחיתי בפרקליטות, ובהמשך עבדתי שם כעו"ד עוד חמש שנים. רציתי להופיע בבית משפט, ובפרקליטות מתמחים מופיעים. אני זוכר את הדיון הראשון שלי כמתמחה. הייתי צריך להגיד משפט אחד בסגנון 'אנחנו מבקשים לדחות את התשובה בשלושה ימים', וההתרגשות שלי הייתה מטורפת. שמרתי עד היום את הפרוטוקול.
"כשהתחלתי להתמחות בפרקליטות, היה ברור שאבי לא ימשיך בשפיטה בתחום הפלילי, והוא עבר לכהן כשופט אזרחי. כשהתחילו לעשות את ה'עליהום' על שופטים וילדיהם (פרסומים בתקשורת על קשרי המשפחה בין עובדים בפרקליטות ובמשרד המשפטים לשופטים, א' ל"ו), היינו חלק מזערי מרשימת השופטים שילדיהם מקבלים לכאורה תפקידים בזכותם. היו שם השופטת דורית ביניש ושופטי עליון אחרים ובכירים, ואנחנו היינו בתחתית הרשימה. ובכל מקרה זה לא היה רלוונטי. אבי עזב לתחום האזרחי, לא כי הוא היה חייב, אלא שהוא לקח את זה על עצמו, כי יש לו אמות-מידה שלא קיימות בכל מקום.
"השם שלי, סטרשנוב, מעולם לא הכביד עליי, הוא רק עזר לי. אבל רק במובן הזה שהוא פתח בפניי דלתות, ומאותו רגע הייתי צריך להוכיח את עצמי. עד היום השם של אבי פותח דלתות בכל מקום, גם לנכדיו, הילדים שלי. בצבא, למשל. בכל מקום שואלים 'אתה הבן של', 'אתה הנכד של', ותמיד מדברים על אבי בכבוד ובהערכה, אבל בסוף הייתי צריך להוכיח את עצמי. השם לא תופס מעבר לדלת. אני לעולם גאה בשם שלי ולא מתחמק ממנו".
הפרשה שבה נטען כי אביך קיים קשרים לא ראויים עם עו"ד פנינת ינאי, שהייתה מתמחה שלו, לא הפחיתה קצת מתחושת הגאווה?
"לא. מהרגע הראשון היה ברור לנו שאין בזה שום דבר, ודי מהר התברר שאין בזה שום דבר. העיתונים לקחו את זה בתקופה מסוימת למקומות לא טובים, אבל אנחנו משפחה חזקה ומלוכדת, וידענו במי אנחנו עוסקים, כדי לדעת שזו סערה חולפת, והיא אכן חלפה כלא הייתה".
סנגוריה - מתובע לסנגור
"כשהגעתי לפרקליטות, אמרתי לעצמי מלכתחילה שלא אהיה בשירות הציבורי עד הפנסיה. בניגוד לאבי שהיה עובד ציבור מרבית חייו המקצועיים, לי הספיקו שש שנות תרומה לקהילה ולציבור. רציתי ללכת בדרכי שלי. אני גם אוהב את העצמאות שלי מבחינת ניהול התיקים וקביעת הקווים האדומים והעמדות. כולם אומרים שלעבור מהפרקליטות לסנגוריה זה 'לערוק' לצד השני, אבל מבחינתי אין שחור ולבן בעולם המשפט, והצדק לא מוחזק בשום מקום. כדי שצדק ייעשה, צריכים את כל החלקים במערכת, בהם הפרקליטות, הסנגורים וביהמ"ש, ואני רואה את תפקיד הסנגור זהה לתפקיד התובע, אם לא חשוב יותר.
"כשרציתי לעזוב את הפרקליטות, הכרתי את השותף שלי מאז ועד היום, אייל כהן. הוא הציע לי להצטרף לתיק שבו הוא ייצג את סגן ראש עיריית חדרה, שנאשם אז בקבלת שוחד. זה היה אחד התיקים הגדולים באותה תקופה. זה היה התחום שכיוונתי אליו, הצווארון הלבן, ולחבור לסנגור מנוסה וללמוד ממנו היה מעולה עבורי, אז חברתי אליו. לקפוץ למים בכזה תיק, כשאין לך גב של סנגור מנוסה, זה לא פשוט, אבל הוא לימד אותי ואיפשר לי נחיתה רכה מתובע לסנגור. התחברנו גם ברמה האישית וגם המקצועית, ומאז אנחנו יחד. 15 שנה אנחנו ביחד כשותפים מלא-מלא, בהכול מכול בכול, מסתדרים מדהים.
"בתחילת הדרך לא ישנתי בלילות. היו לי משכנתה ושני ילדים, והצעד הזה של היציאה לעצמאות כשאין משכורת ב-1 בחודש, צריך להתרגל אליו. לא היה לי רע בפרקליטות כשרציתי לעזוב, אבל בשלב מסוים הבנתי שאם הפחד ימנע ממני לעשות את הצעד הזה, לא אעשה אותו לעולם, כי לא היה לי רע. אז הייתי צריך לקפוץ, וקפצתי, עם הרבה חששות, בטח בתחום הכלכלי; מצד שני, בפרקליטות אתה לא מרוויח מיליונים".
פרשת המסרונים
"ייצגתי את השופטת רונית פוזננסקי-כץ בימים הראשונים של 'פרשת המסרונים' מול נציב קבילות הציבור על השופטים (בפברואר 2018 פורסם שבהארכות המעצר ב'פרשת בזק' הוחלפו מסרונים בווטסאפ בין השופטת פוזננסקי-כץ שדנה בדיוני המעצר של ניר חפץ ושאול אלוביץ' ועוד, לבין עו"ד ערן שחם-שביט, שייצג באותם תיקים את רשות ני"ע, א' ל"ו). מהיום הראשון שהתפרסמה הכתבה על ההתכתבויות בינה לערן שחם-שביט, רבים אמרו לי 'זהו, היא כבר לא תחזור לשיפוט', ואני אמרתי 'היא תחזור לשיפוט, והיא צריכה לחזור לשיפוט, כי מה שהיא עשתה הוא לא נורא'.
"הפרשה התחילה בכך שהיא דיברה עם תובע לגופו של תיק; אבל ביום הראשון והשני לאחר הפרסומים, הפסיקו לדבר על זה שהיא דיברה איתו על התיק, אלא על כך שהדיבורים ביניהם היו בעיקר פרוצדורליים. זה לא צריך לקרות ובעולם מושלם זה לא קורה, כי בעולם מושלם לשופט יש אולם שלו, עוזר משפטי שלו, ומזכירה שלו שעושה עבורו את כל התיאומים. אבל אצלנו אין כאלה, והשופטים נאלצים לעשות הרבה פעמים את התיאומים שלהם בעצמם או דרך העוזר המשפטי; ולכן ישנה גלישה כזאת ברמה הפרוצדורלית.
"נכון לומר שזה לא צריך לקרות, אבל מצד שני אי אפשר שלא להכיר במציאות שלא הותירה ברירה. ולכן, מה שקרה פה אינו תקין ברמה המשמעתית. הענישה הייתה צריכה להיות מלכתחילה ברמת נזיפה או השעיה מוגבלת, כפי שהתיק הסתיים בסופו של דבר אחרי סיבוב ארוך מאוד (פוזננסקי-כץ הגיעה עד בג"ץ, שקבע שהיא תחזור לתפקידה כשופטת תוך ביטול גזר הדין של בית הדין המשמעתי לשופטים, שהעביר אותה מכהונתה לצמיתות, א' ל"ו).
"היא הייתה השעיר לעזאזל של שאר השופטים. תמיד מענישים את זה שתופסים. להפוך את מה שהיא עשתה למשהו לא ראוי שמצריך הדחה שלה, היה רחוק מאוד מהמציאות. שרת המשפטים לשעבר, איילת שקד, שאי-אפשר לחשוד בה שהיא רוצה טובה או רעה של מישהו, הייתה הגונה וישרה לאורך הדרך, ואמרה מלכתחילה 'אני לא חושבת שהדבר הזה מצריך הדחה'. חבל שהתיק היה צריך להגיע לעליון כדי שהעמדה הזאת, שהייתה חד-משמעית מתחילת הדרך, תתקבל.
"עכשיו, רמת הזהירות של השופטים עלתה בקיצוניות. המטוטלת שנעה בין קירבה יתרה לריחוק יתר, נוטה לריחוק יתר. אף שופט לא מדבר עם תובע או סנגור, איש לא מסמס, אין שום קשר. אני מאמין שלאט-לאט נחזור למקום יותר מאוזן. הפרשה הזאת הטילה מורא כבד על השופטים. היום שופטים לא מתכתבים עם תובעים, וטוב שכך, כי לא היו צריכים להתכתב גם לפני כן; ובכל זאת צריך לקחת את זה בפרופורציות הנכונות, כי יש מציאות שצריך להתמודד איתה - שאין לשופטים מזכירות שיעשו תיאומים, כך שלפעמים אין להם ברירה אלא לדבר עם עורכי הדין".
אפי נוה ואתי כרייף
"זומנו רק לפני שבוע לשימוע בפרשה (הפרקליטות החליטה החודש להעמיד לדין, בכפוף לשימוע, את עו"ד אפי נוה, לשעבר ראש לשכת עוה"ד, ואת שופטת בימ"ש השלום בנתניה, אסתר כרייף, בעבירות שוחד ב"פרשת השוחד המיני". לפי החשד, קיימו נוה וכרייף קשר אינטימי בתמורה לקידום מינויה של כרייף לשפיטה). מטבע הדברים, אני מעדיף שלא להתייחס לתיק שמתנהל בעת הזו, אבל אני יכול לומר כי לדעתי נגרם לשופטת כרייף עוול עצום, ואני מקווה ומאמין שבשימוע נצליח להוכיח שמדובר בעוול. אני מאמין בשימוע. היו לי הצלחות רבות בהרבה שימועים, לא בגלל העיניים הכחולות שלי, שאין לי, אלא כי התובע סבר שהנימוקים שהבאתי יובילו לזיכוי, ועדיף לו לסגור את התיק. אני מאמין שגם במקרה הזה זה יהיה המצב".
אתה אופטימי. יש מי שאומר שברוב השימועים הטענות של החשודים נדחות, ומוגש אישום.
"אין סטטיסטיקה לשימועים. יש סטטיסטיקה למקרים שבהם הוגש כתב אישום שהסתיים בהרשעה; ובאופן כללי סטטיסטיקה לא מרגשת אותי. בעניין השופטת כרייף, התחושה שלי שנגרם לה עוול רק התחזקה מאז שנחשפתי לחומרים לקראת השימוע, ואני מאמין שבשימוע נצליח לשכנע את הגורמים הרלוונטיים".
מה דעתך על הדרך שבה הושגו הראיות בתיק, באמצעות פריצה למכשיר הנייד של אפי נוה, והחסינות שניתנה לכתבת גל"צ הדס שטייף מהעמדה לדין פלילי בגין הפריצה לנייד?
"כל אדם צריך להיות מוטרד לגבי שימוש בראיות שמושגות דרך עבירה על החוק. הפריצה לנייד של נוה היא עבירה חמורה, שכל התוצרים ממנה צריכים להיות פסולים כראיה. מתן חסינות לפריצה כזאת הוא סכנה אנושה לפרטיות של כל אדם וסכנה לפגיעה בנורמה הקיימת היום.
"מתן חסינות למעשה הפריצה נותן תמריץ למעשים כאלה בעתיד, והתוצאות עלולות להיות קשות. כפי שקורה כבר עכשיו, כשמידע פרטי על בכירים מסתובב אצל גורמים שאיננו יודעים מה טיבם, כפי שהתפרסם השבוע".
הדלפות ופרסומים
"יש פער עצום בין רגע ההתפוצצות של פרשה, הרעש הגדול סביב החקירה, כשלרוב המשטרה שולטת בכל המידע בשלב הזה, לבין מה שהמדינה יכולה להוכיח בסוף. לפעמים ההבדל בין החשד ליכולת להוכיח אותו, מאוד-מאוד עצום. התופעה של הדלפות חומרי חקירה ופרסומן בתקשורת מאוד בעייתית, במיוחד מהטעם שבשלב הראשון שהפרשה מתפוצצת, אנחנו, הסנגורים, לא חשופים לחומר. בחודשים הראשונים הוא רק בידי המשטרה, וכל הפרסומים באים מצד אחד, כשאין לנו יכולת אמיתית להתמודד איתם. במקביל, בתי משפט ממעטים לתת צווי איסור פרסום, וכך נגרם ללקוחות נזק עצום, במיוחד בתחום הצווארון הלבן.
"אומר לי הלקוח 'עזוב, מה זה משנה מה יהיה במשפט בעוד שלוש או חמש שנים, את השם שלי הרסו כבר עכשיו. גם אם אצא נקי, או שיהיה משהו קטן בעוד חמש שנים, את השם שלי כבר לא אוכל לשקם'.
"בעיה נוספת היא העובדה, שבשנות ה-80 וה-90 מי שלא קרא עיתון, לא קרא את הפרסום השלילי, והפרסום מת ביחד עם העיתון. היום יש גוגל וברגע שפורסמה, ולו הידיעה השולית ביותר, גם אם לא קראתי אותה באותו יום, אקרא אותה מחר. ובעוד 10 שנים, כשמישהו ירצה לבדוק משהו על האיש, לרוב הידיעה הראשונה שתעלה בגוגל היא 'חשוד'. הפרסום מלווה אותך עד קץ הימים.
"אני חושב שבתי המשפט עדיין לא הפנימו את זה, ועם כל הכבוד לזכות הציבור לדעת, צריך לראות גם את העובדה שלכל פרסום, ולו הקלוש ביותר, יש חיי נצח. לכן, לפחות בשלבים הראשונים צריך לאפשר יותר איסורי פרסום מתוך התפיסה שבהרבה מקרים התיק לא יתפתח לשום דבר, אבל את הנזק הפרסומי שנעשה כבר לא ניתן יהיה להשיב ולתקן".
METOO
"יש לי בת, אני בעד ה-METOO וחשוב לשרש את התופעות הבזויות האלה, להתלונן על מקרים כאלה, ושכל מי שעשה משהו, יקבל את מלוא האחריות והעונש. אבל אני חושב שעושים במחאה הזאת גם שימוש לרעה, ושצריך לשים לב לזה.
"אני נגד האמונה האוטומטית שברגע שמישהי התלוננה, אין מצב שזה היה אחרת ממה שהיא אומרת. בואו נבדוק, נשמע, יש גם צד שני, אפשרות שזאת עלילה, כי יש גורמים שמשתמשים לרעה בתופעה החיובית הזאת. זה קורה לעיתים בתחום הגירושים שיש שם לא מעט עלילות על בני הזוג, וגם במקומות אחרים. לכן, כל מה שאני אומר הוא, שצריך לדאוג שהנחשול הזה לא ישטוף גם אנשים חפים מפשע בדרך, ושננשום רגע.
בנוסף לתופעה הבאמת ראויה שקוראת להפסיק את ההתנהגויות הבזויות שנחשפות במסגרת המחאה, אתה רואה גם נשים שעושות בזה שימוש כדי להפיק רווח כספי או משהו אחר. התיק של רוני ריטמן (ראש יחידת להב 433 במשטרה, ניצב רוני ריטמן, שנחשד בהטרדה מינית, והתיק בעניינו נסגר, א' ל"ו) הוא דוגמה, במובן הזה שבמישור הפלילי לא היה שם שום דבר פלילי. הוא מיד השעה את עצמו, מה שראוי לעשות, כדי שהדברים יוכלו להתברר; ולשמחתנו הם התבררו במהירות כשהיועץ משפטי לממשלה קבע, שלא היה פה שום דבר ברמה הפלילית - וריטמן חזר לתפקידו. הרבה אנשים לא קיבלו את זה, אבל זה חלק מאותה תופעה שלא מקבלים את העובדה שיש תלונות סרק. ומי שלא יודע לקבל שיש גם תלונות סרק, פוגע בלגיטימיות של התלונות האמיתיות, שהן הרוב.
"עוד בעיה שמטרידה אותי היא שיש כל-כך הרבה כוח לתופעת ה-METOO, וכשהיא מתחברת לתופעת הפייסבוק, נוצרים מצבים שתלונה שמתפרסמת שם גומרת חיים של אדם, בלי שיש בירור אמיתי של העובדות. יש לי קושי עם הדבר הזה, שבן-אדם לא יכול להתגונן. אי אפשר לגמור חיים של אדם בלי בירור עובדתי מינימלי".
סדר יום
"אני קם בין רבע לשבע-לשבע, מכין סנדוויצ'ים לילדיי, בני ה-9 וה-13, ושולח אותם לביה"ס. אם יש לי דיון בביהמ"ש, אני מתארגן ויוצא לשם. בימים שאין לי דיונים אני עושה ספורט בבוקר - הולך לרוץ או לשחות. אחרי הכושר, אני מתארגן ויוצא למשרד. כיוון שאני גר קרוב למשרד, אני מגיע תמיד סביב 9:00.
"הימים שלי מתחלקים לשעות של ישיבות, קריאת חומרים, העברת הרצאות במכללות ועוד. אני משתדל לחזור הביתה סביב שבע בערב, כדי להספיק לראות את הילדים ולאכול איתם ארוחת ערב. המשפחה שלי, הגרעינית והמורחבת, היא מעל הכול. אני עובד כדי לחיות, ולא חי כדי לעבוד. בעיניי, יום שבו אני לא רואה את ילדיי, לא מספיק לאכול איתם בערב, לא מספיק לדבר איתם או להחזיר אותם מחוג - ויש ימים כאלה - זה יום מבוזבז.
"שישי-שבת מוקדש רק למשפחה. אני עובד מעט מאוד בסופי-שבוע. מאז שהייתי ילד ארוחות משפחתיות של יום שישי היו מוסד, וזה נמשך עד היום".
אלמלא הייתי עו"ד
"הייתי רוצה להיות כדורגלן, אבל כנראה בפועל הייתי הולך לתחום המחשבים וההייטק. החלום הוא להיות כדורגלן, אבל גם אם הייתי ממשיך לשחק, אני לא בטוח שהיה יוצא ממני משהו. כדורגל זה אהבת חיים. שיחקתי בשנות ה-20 שלי בשכונה וגם את זה הפסקתי. כבר 10 שנים אני הולך אחרי בני, שהוא בן 18, בכל שבת למגרשים, והוא משחק. גם אבי ואחים שלי מגיעים.
"האהדה הגדולה שלנו היא ליברפול. זה בא מסבי. כל הילדים והנכדים ובני הדודים אוהדי ליברפול. יש לנו קבוצת ווטסאפ סביב העניין, ואנחנו נוסעים לחו"ל לראות משחקים. וסבי בכלל היה הולנדי. כששאלו אותו למה דווקא ליברפול, הוא אמר שהוא מצטער על זה שהמנדט הבריטי עזב מוקדם מדי; כי אם הם היו נשארים פה עוד כמה שנים, אולי היו לנו במדינה רכבות כמו שצריך וכדורגל כמו שצריך".
לא יודעים עליי
"שאני מבשל ל-20 איש כמעט כל יום שישי. זה לא תחביב שלי, אבל אני לא סובל מזה. יש לי כמה חברים טובים שהם בשלנים מאז ומעולם, אבל אני לא בישלתי עד לפני חמש שנים. התחלתי לבשל רק כשאמי נפטרה. כשאמי הייתה בחיים, היא היה מכינה ארוחות שישי לכל המשפחה וגם לא מוכנה שנביא שום דבר; אבל לפני חמש שנים כשהיא נפטרה, היה צריך להתחיל להרים פה ארוחות, אז התחלתי.
"אשתי עוזרת לי, אבל את הבשר ואת התוספות בעיקר אני מכין. אני מכין, למשל, עוף בקארי, עוף בפירורי לחם או עוף בפפריקה, רוסטביף, דגים במגוון רטבים של אשכנזים, שאני קורא להם 'חריימה של אשכנזים', גולאשים הונגריים למיניהם, תפוחי אדמה ועוד-ועוד מנות".
"החולשה שלי? שוקולד מריר וחוסר סבלנות לטיפשות"
מה מכעיס אותך?
"איחורים".
על מה אתה מתחרט?
"אני לא מתחרט על שום דבר בחיים, כי חיי הלכו בכיוון טוב, אבל יש לי צביטה בלב על שהפסקתי לשחק כדורגל בגיל 18".
למי אתה מתגעגע?
"לאמי".
מיהו גיבור ילדותך?
"סבי. הוא עלה לארץ בגיל 15 בלי אבא, רק עם אימא ושני אחים קטנים, והקים פה משפחה לתפארת. הוא היה פרדסן, והבן-אדם הכי חכם שהכרתי, ללא יום אחד של השכלה פורמלית. הייתי מאוד מחובר אליו. היו לנו שיחות ארוכות על כל נושא בעולם".
לו היית יכול להיוולד מחדש מי היית רוצה להיוולד?
"לא הייתי רוצה להיוולד מישהו אחר, אבל הייתי רוצה להיוולד בתחילת המאה ה-20. קצב החיים שהיה אז וההדר, גם הבגדים וגם צורת ההתבטאות - קוסמים לי".
מהי החולשה הכי גדולה שלך?
"שוקולד מריר וחוסר סבלנות לטיפשות".
מה מניע אותך לקום בבוקר?
"הצורך להכין סנדוויצ'ים לילדים שלי במישור האישי-מעשי; ובמישור המקצועי - ההרגשה שמישהו זקוק לי, ושאני יכול לעזור לאנשים שנמצאים במקום הכי נמוך בחייהם".
מתי בכית בפעם האחרונה?
"בהלוויה של אמי. לפני כן לא בכיתי שנים. בכי זה לא משהו שבא לי בקלות".
מתי צחקת בפעם האחרונה?
"היום בבוקר בהתארגנות עם ילדיי ועם אשתי. הם מצחיקים אותי כל הזמן, וצחוק הוא אחד המרכיבים החזקים בביתנו".
על מה לא תסלח?
"אני לא חושב שיש משהו שהוא לא בר סליחה".
מה חסר לך בחיים?
"קצת יותר סבלנות ואורך רוח".
איזה חטא היית מבצע אם היית יודע שלא תיתפס ולא תשלם כל מחיר?
"הייתי פושט על חנות של אפל. אני מכור לגאדג'טים שלהם".
מהו המאכל האהוב עליך?
"חומוס".
מהו הצליל האהוב עליך?
"הצחוק של ילדיי".
איך היית רוצה למות?
"בגיל מבוגר, בישיבה על הכורסה, בסוף משחק כדורגל ואם אפשר אחרי ניצחון של ליברפול".
עו"ד אופיר סטרשנוב
בן 48. נולד בקיבוץ מעגן מיכאל, ומתגורר בגבעתיים. נשוי לענת וקסלר-סטרשנוב, עו"ד ומגשרת העוסקת בתחום הרשלנות הרפואית, ואב לארבעה ● בנו של השופט המחוזי לשעבר, אמנון סטרשנוב, שכיהן גם כפרקליט צבאי ראשי ● שותף עם אייל כהן, במשרד עוה"ד כהן-סטרשנוב, העוסק בצווארון לבן ובפלילים. אביו משמש כיועץ למשרד ● מרצה למשפטים בתחומי סדר דין פלילי וראיות ● למד משפטים באוני' ת"א, התמחה בפרקליטות מחוז מרכז ונשאר שם כפרקליט עוד כחמש שנים, עד לדרגת סגן פרקליט מחוז, אז פרש לשוק הפרטי ● מייצג את השופטת אתי כרייף ב"פרשת אפי נוה"; ייצג את ראש יחידת להב 433 במשטרה, ניצב רוני ריטמן, שנחשד בהטרדה מינית (התיק בעניינו נסגר); ייצג את השופטת רונית פוזננסקי-כץ בהליך המשמעתי ב"פרשת המסרונים"; ייצג את מנכ"לית בנק לאומי לשעבר, רקפת רוסק-עמינח, בעדותה בפרשת "באים לבנקאים".
