העיר האבודה, עם בימת הטקסים המרכזית / , Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
כל מי שאמרנו להם שאנחנו הולכים אל "העיר האבודה"(Ciudad Perdida), ששוכנת ברכס הסיירה נוואדה בקולומביה, נעצו בנו מבטי הערכה מהולים ברחמים. "אתם בטח חזקים", אמרו. התחלנו לדאוג.
הטרק המפורסם אל העיר האבודה הוא אחד מהיפים בקולומביה ומיועד למיטיבי לכת מנוסים המוכנים לתנאים בסיסיים, חום ולחות בשמיים. המסלול עובר עמוק בתוך הג'ונגל של רכס הסיירה נוואדה וחוצה נחלים ומעברי הרים. ידענו שזה טרק תובעני, אבל זה לא נראה לנו משהו שלא נוכל להתמודד איתו.
וחוץ מזה, להגיע עיר אבודה מעצם ההגדרה הוא היא עניין מאתגר, שהרי אם היה קל להגיע אליה, היא לא הייתה אבודה. ובאקלים טרופי כמו באמריקה הדרומית, הג'ונגל לא מחכה לאף אחד ומכסה את החורבות. לפעמים חולפות מאות שנים עד שהעיר מתגלה מחדש. המפורסמת מכולם היא מאצ'ו פיצ'ו בפרו, אבל היא אינה היחידה. גם טיקאל בגואטמלה, אחת מהערים הגדולות והחשובות בממלכת המאיה, ננטשה וכוסתה במעטה הג'ונגל. גם באסיה ובאפריקה יש ערים דומות.
בלילה לפני בקושי עצמנו עין. למחרת הופיע בצעדי און עומר הוונסואלי, שידריך אותנו בטרק התובעני הזה. אליו התלווה חואן, בן לשבט וויווה, אחת משתי קבוצות הילידים שחיות באזור. כדי להגיע לתחילת המסלול נדחסנו חמישתנו - נהג הרכב, עומר וחואן המדריכים, בעלי ואני - לרכב קטן. אחרי כמה שעות של טלטולים על דרך עפר בוצית הגענו לכפר מאצ'טה פלאו, והתחלנו ללכת. המסלול התפתל בעלייה, בדרך שבה כפריים מגדלים קפה וקקא0ו בתוך טבע מהמם סביב. פעם גידלו פה גם המון קוקה.
ברוב מדינות אמריקה הדרומית (פרט לפרגוואי וברזיל) חוקי לגדל ולצרוך קוקה, ועלי הקוקה נמכרים חופשי בשווקים, במיוחד בבוליביה ופרו. גם אני לעסתי שם כל הזמן עלי קוקה. אומרים שזה טוב נגד מחלת גבהים. במדינות האלה וגם בקולומביה זהו גם עניין טקסי-תרבותי, לאו דווקא סם.בימי הזוהר של קרטל הסמים בקולומביה, חקלאים רבים (כמו למשל באזור הג'ונגל שבו שוכנת העיר האבודה) גידלו צמחי קוקה, שמהם מפיקים קוקאין, כי זה היה מאוד-מאוד רווחי. לא רק זאת, אלא שקרטל הסמים של אסקובר הקים במעבה הג'ונגלים האלה "מפעלים" - מעבדות שבהן ייצרו קוקאין מעלי הקוקה.
לא הפסיקו לגדל קוקה בקולומביה (וגם לא בבוליביה ופרו), זה חלק בסיסי מדי של התרבות, אבל המדינה עושה מאמצים כדי לצמצם את הענף. כך למשל, הצליחו שלטונות קולומביה לעקר חלק ניכר משדות הקוקה באמצעות ריסוס מאסיבי, כמו גם באמצעות תמריצים שונים ועידוד הכפריים מגדלי הקוקה לעבור לגידולים אחרים ולעיסוקים אחרים. לא מעט כפריים שפעם עבדו ב"מפעלי" הקוקאין, עוסקים כיום בתיירות. כך למשל, בעלי הפרדות שנושאות כיום בשבילי הג'ונגל התלולים מצרכים עבור תעשיית התיירות המתפתחת לאט-לאט באזור. פזלתי אליהם בזהירות. הם חבר'ה די מסוקסים, מצוידים במצ'טות ומנסים להתפרנס כמיטב יכולתם בתנאים שנוצרו.
לצעוד בג'ונגל לאור פנס
לעת ערב הגענו למחנה הראשון - מבנה בטון מקורה אך לגמרי פתוח, ולרשות הטרקיסטים - ברובם צעירים בשנות העשרים - עומד מעין "שובך" עם שורות של מיטות קומתיים צמודות, מצוידות בכילות נגד יתושים, צפרדעים, חרקים, נחשים ומה לא. כשקמים בלילה לשירותים רצוי לוודא שבתוך הנעל לא מתחבא איזה נחש. לרשותנו עמדו כמה תאי שירותים וכמה מקלחות בסיסיות, מטבח, חדר אוכל עם ספסלים ושולחנות עץ, כמה טבחים, ומצרכים שנשאו הפרדות על גבן.
השחר אך עלה. חואן ואני ירדנו לנהר הזורם לרגלי המחנה. את השם חואן סיגל לעצמו בשביל המטיילים, אבל שמו האמתי הוא קנקוומאקו (Kankwemaku). שפת אמו היא וויווה, אך הוא מבין גם קוגי (Cogi), השפה הילידית השנייה באזור. עקבתי בהשתאות אחר העלם הזה, בן 24, ללא חתימת זקן או שפם, שערו השחור כעורב מבריק ומגיע כמעט עד למותניו. לפעמים הוא וחבריו קולעים את שערם לצמה ומגלגלים אותה מתחת לכובע. ילד טבע. בחושי ילד הג'ונגל שלו הוא יודע לזהות כל ציפור וכל צמח וכל נחש וכל רמש. הוא דילג מסלע לסלע, וכשהגיע לברכה הטבעית הירקרקה שלרגלי המפל קפץ לתוכה כמו טרזן. שחיתי בעקבותיו. הרגשתי בסרט.
הוא נשוי בלי ילדים, סיפר, ואשתו והוא והמשפחה המורחבת חיים ביישוב קהילתי של בני וויווה ליד העיר סנטה מרתה. אשתו מטפלת בחיות המשק, ויש לה חזירה, פרה ותרנגולות. יצאנו באי חשק מהמים הנפלאים, אבל בג'ונגל הערב יורד כבר בחמש וחצי, ובחושך משתדלים לא לטייל בו, ולפנינו הייתה דרך ארוכה אל המחנה הבא.
בדרך חלפנו על פני הכפר מוטני של בני קוגי. מדי פעם פגשנו מקומיים - גברים נשים, ילדים - כולם בבגדים לבנים צחים מצחור ושיער שחור משחור, נעולים במגפי גומי גבוהים לחציית מעברי מים, נהרות ולהליכה בבוץ, ככה בלחות הבלתי אפשרית הזאת. נראה היה שהם פשוט רוצים לחיות את חייהם במעבה הג'ונגל וממש לא מעוניינים במגע כלשהו עם התיירים הזרים.על פנינו חלפו שיירות של פרדות שמובילות ליישובים ולחניונים שבמעלה הדרך משאות כבדים של אבטיחים, אננס, קוקוס, ארגזי קולה, כלי עבודה, צנורות. צעדנו, נשמנו מים והזענו פלגי מים.
אני לא יודעת כמה קילומטרים הלכנו, אך להגיע למחנה באור יום לא הצלחנו. זאת כבר באמת הייתה חוויה מהסרטים. היינו מצוידים אומנם בפנסי ראש, אבל רק מי שצעד בג'ונגל לאור פנס יודע עד כמה זה לא פשוט. צעדנו בחושך על סלעים חלקלקים לאורכו של נהר שוצף, וזה היה מפחיד. בשלב הזה שכחתי מהאגו, אחזתי כמו ילדה קטנה בידו של חואן ונזהרתי בכל צעד. כמה דקות אחר כך, כשכמעט הנחתי את כף היד על סלע, חואן צעק אליי והעיף לי את היד. לאורו של הפנס שכב נחש לא קטן שצבעיו לא הותירו מקום לספק. זה היה נחש ארסי.
ואז התחיל המופע הפנטסטי של הגחליליות. כל עשירית שנייה הן אותתו מתוך הסבך, כמו רוצות לומר משהו. הן הקיפו אותנו מכל עבר, יפהפיות חמקמקות שכמותן, קורצות ומרצדות. למרות העייפות והלחות, ההתמסרות שלי למחזה הייתה מוחלטת. הרגשתי כמו עליסה בארץ הגחליליות. בדרך למחנה עוד היה עלינו לחצות נהר. האם מישהו יאמין לי שגלשתי בחושך מוחלט בכלוב ברזל רעוע תלוי על אומגה, מעל נהר שוצף? זה היה הג'ונגל הכי אמיתי שהייתי בו. אחרי כארבעים דקות נוספות של עלייה היינו לרגלי העיר האבודה. מותשים מעבר לכל תיאור צנחנו על דרגשי הקומות שמתחת לכילות, וחצי מעולפים חיכינו לבוקר.
אל הגיהינום הירוק
השכם בבוקר יצאנו אל העיר האבודה. אחרי כחצי שעה של הליכה מזורזת חצינו את נהר בוריטאקה, אותו נהר מאתמול בלילה, ומיד התחלנו לטפס. ממבט ראשון זה נראה חסר תקנה: מדרגות סלע שחורות חצובות במדרון תלול, חלקלקות, גבוהות ובלתי נגמרות. המדרגות התפתלו בין עצים ענקיים ואנחנו המשכנו לטפס, לאט. כמה טיפסנו? 1,250? 2,000? בכל מקום צוין מספר אחר. בתום 2,000 ומשהו מדרגות ניצבנו בפתח העיר האבודה טיונה (Teyuna), עירם של בני טיירונה (Tayrona), תושביו הקדומים של האזור, שחיו כאן בעמק בוריטאקה.
העיר האבודה, הבנויה בגובה של 1,300 מטר במעבה הג'ונגל, מדורגת גבוה בין האתרים הקסומים של דרום אמריקה. שרידיה נחשבים אומנם מרשימים פחות מאלו של מאצ'ו פיצ'ו, בירת האינקה שבפרו, אך הודות לבידודה הגיאוגרפי, היא עדיין משמרת את הקסם, הראשוניות והמסתורין שמאצ'ו פיצ'ו איבדה לא מעט מהם מאז שהתגלתה מחדש ב-1911 והפכה להיות אבן שואבת לתיירים.
להערכת חוקרים, העיר האבודה נוסדה בסביבות שנת 660 לספירה, כמעט 800 שנים לפני מאצ'ו פיצ'ו. משערים שבימי זהרה חיו בה כ-4,000 איש, עד בוא הספרדים שסילקו מהמקום את בני טיירונה. תהליך העזיבה החל ב-1550, והעיר ננטשה כליל ב-1660. "הסבים והסבתות שלנו, של בני וויווה וקוגי, ידעו תמיד על העיר האבודה", אמר חואן, "אבל שמרו על זה בסוד מפני האדם הלבן".
תוך כדי טיפוס חשבתי מה היה פה? מי הם האנשים שבנו את כל זה? היכן התגוררו? או שמא היה זה רק אתר טקסי? ומדוע דווקא פה? ואיך הובילו את חומרי הבנייה? שהרי הקושי להגיע לאתר המכושף הזה הוא אדיר.
על המקום שרתה אווירת מסתורין. כמי שחי את המקום ומכיר אותו ככף ידו, חואן הסביר בהתרגשות על אתרים לאורך המסלול והוביל אותי בין במות ומזבחות, מרפסות ואתרי פולחן המסתתרים בין עצי דקל תמירים. אם חשבתי שאחרי העלייה הגדולה תגיע רגיעה - כדי להגיע לאתרים השונים עלינו עוד ועוד. איזה כושר היה למי שבנו את המקום וחיו וערכו פה טקסים.
עד היום התגלו באתר יותר מ-1,000 במות אבן מעוגלות, ששימשו כיסודות לבתי התושבים ועליהן ניצבו פעם מבני עץ. רשת של שבילים מרוצפים הובילה מחלקה העליון של העיר ועד לעמק נהר בוריטאקה, ומשערים שמדרגות האבן נבנו מאוחר יותר, כדי להקשות על הפרשים הספרדים.
טיונה התגלתה לעולם מחדש ב-1972 במצב השתמרות מצוין. מי שגילה אותה היו שודדי קברים מסנטה מרתה, שכינו את העיר הנטושה שבמעלה מדרונות סיירה נבדה, "גיהינום ירוק". בעקבותיהם של דמויות זעירות עשויות זהב וכדי קבורה מקרמיקה שהחלו להגיע לשוק השחור המקומי, הגיעו גם הארכיאולוגים, ובין 1976 ל-1982 פקדו את האתר משלחות מחקר רבות.
המרפאה של השאמאן
חואן פורר בידו עלי קוקה, הוביל אותי אל מעגל האבנים הראשון, ואחרי שהקפנו אותו הנחנו את עלי הקוקה על אבן עגולה. עמדנו דקה שלמה בדומייה, לטיהור ולמחשבות טובות, והמשכנו לטפס במדרגות התלולות. בכל פינה ציפתה הפתעה. הגענו ללוח אבן גדול שעליו עורך המאמו (השאמאן המקומי) את הטקסים כיום, כמו למשל "הטבלת" תינוק אחרי שהוריו נתנו לו שם.
חואן עצמו "הוטבל" ממש על הלוח הזה. ניסיתי לדמיין את המחזה: הורים צעירים, אמא נרגשת, סבא וסבתא, שזמן לא רב אחרי הלידה עושים את כל הדרך ומטפסים בבגדיהם הלבנים הצחים על המדרגות הכהות כדי לקבל את ברכתו של השאמאן.
אחרי עוד אי אילו מדרגות הגענו ל"מרפאה". חואן דיבר על המאמו בהערצה, סיפר שהוא מכיר כל סוג ומין של צמח ויודע מה "לרשום" לכל מדווה, חולי ובעיה גופנית, נפשית או משפחתית, ואף מכיר את הפרקטיקה של הרפואה המודרנית. הוא הוציא מצקלונו עלי קוקה, לעס אותם ואחר כך כתש אותם בעזרת מעין עלי בתוך הפופורו (poporo, כלי אחסון) הצבעוני שלו.
הפופורו הוא תעודת הזהות של גברי וויווה. כאשר הנער הופך לגבר, בהגיעו לגיל 16-18 הוא יקבל את הפופורו שלו, שאותו יישא עמו תמיד. יותר מהגיל תקבע התנהגותו של הנער את מועד קבלת הפופורו. עד אז הנערים אינם אמורים לדעת איך נולדו. ההורים מספרים להם שהגיעו מהנהר.
לפני הגיע היום המיוחל, הנער מובל את בית המאמו על-ידי הוריו שיכינו אוכל לא מלוח ולא מתוחכם, אלא טבעי ופשוט ככל האפשר, עם הרבה פירות. הטקס עצמו נמשך ארבעה ימים וארבעה לילות, שבמהלכם על הנערים להיות ערים יום ולילה ולטבול בנהר ארבע פעמים ביום, בעוד המאמו בוחן את התנהגותם. הם רשאים לזוז ולעשות כל פעולה רק על-פי רשותו המפורשת.
כל אותו זמן על הנערים להיות מרוכזים בלעיסת עלי הקוקה לעיסה דביקה, ובהדבקת ה"טיט" הצהוב תוך שפשוף העלי סביב הפופורו. צבעו הצהוב של ה"טיט" מופק ממינרל הנלעס עם עלי הקוקה ומסמל טוהר. השפשוף האינסופי של העלי סביב הפופורו מסמל את המחשבות, שאותן הנערים "מתעדים" כמו ביומן, ורצוי מחשבות טובות. על טקס הלעיסה חוזרים כשלוש פעמים ביום, וככל שדבקת במשימה ולעסת יותר, כך הפופורו שלך יהיה יותר גדול ועגול יותר, עד שייעשה כבד מכדי לשאת אותו.
והבנות? הן נחשבות בוגרות עם בוא המחזור הראשון. בזמן המחזור אסור שעין השמש (סמל גברי) תשזוף את הבת, אלא רק הירח, ובמהלך ימי המחזור הנערה תשהה בבית עם האמא והסבתא, שילמדו אותה לארוג תיק, הוא ה"יומן" שלה.
אשתו של חואן ארגה עבורו את התיק היפהפה שלו במשך חודש תמים. יחסי מין לפני הנישואים אסורים, ומי שמחליט שהגיעה השעה להינשא הם ההורים והמאמו, לרוב סביב גיל 18. טקס החתונה יתקיים כמובן בעיר האבודה, וכך נישאו גם חואן ואשתו. נסו לדמיין את כל הכבודה, שבט שלם על זקניו, טפיו ופרדותיהם, עושים את הדרך המתישה, כולל כיבוד ומשתה.
היה קשה להינתק מהמקום הטמיר הזה. שאלתי את חואן למה המקומיים אינם מוכנים להצטלם ברובם ומתרחקים מכל מגע עם תיירים. "הם עדיין חוששים מזרים ומהאדם הלבן בכלל. מדור לדור גדלים על העוולות שהספרדים חוללו פה ועל סיפורי השואה שלהם", אמר.
בדרך חזרה שמענו ציוץ נהדר של ציפור. "זאת היא ציפור צהובה-שחורה המבשרת את הקיץ, וגם מודיעה למי שצריך שזה יומו האחרון", חייך חואן. בינתיים אני עדיין כאן. תודה על ההתעניינות.