קרפעלך/ צילום: איל יצהר
לפעמים, מתחשק לו לאדם, יהודי או לא, קצת קרפלך. כולם אוכלים קרפלך. הסיני יקרא להם דים סאם, האיטלקי - רביולי, הבוכרי - מנטו. האוקראיני - ורניקס. אבל הם הרי כולם קרפלך.
וכשמתעורר בי היהודי, הוא אינו רוצה רביולי או דים סאם. הוא רוצה קרפלך. ואז הוא צריך ללכת לסנדר, או לנסוע למעיין הבירה בחיפה. או לקפוץ לוויקינג בבן יהודה ולאכול ורניקס של רוסים שמכינה ויקי, וליד הבירה של ניקולאי הם יוצאים לפעמים יותר יהודיים מכל קרפלע שאי פעם אכלתי. גם הכיסונים של חנן מרגילן בשכונת שפירא המשכשכים בתוך מרק הדושפרה הם עונג גדול. ויש גם את קיטון בדיזנגוף, ומפגש רקפת המופלא ברמת גן, אבל זהו בערך.
ולכן, מה רבה הייתה שמחתי, כששמעתי שברחוב זבולון בשוק לוינסקי, מטר וחצי מהמאורה של מתי המקלל המנוח, אהובי משכבר הימים, נפתחה מסעדה קטנה בשם נטשקה, המתמחה בכיסונים המופלאים הללו.
בצהרי היום באתי בשעריה של המסעדונת הקטנטונת, קירותיה צהובים ומכוסים תמונות מצחיקות ועצובות מהמולדת הישנה, אקורדיון על המדף, ובוב מארלי שר ברמקולים.
התיישבתי על הבר והזמנתי. זה ייקח זמן, הסביר המלצר הצעיר. אני לא ממהר, השבתי. כמה מעט ידעתי. 5 דקות חלפו, ואחר כך 10, ו-15, וכיסונים אין.
בסוף הם הגיעו. קורזה, קרא להם המלצר הנחמד. בירור קצר העלה שמדובר בכיסונים קווקזיים, דומים מאוד למנטי. ההבדל הוא שכאן מתובל הבשר ברוטב אדום ומעט פיקנטי, ובתוכו קצת עשבים, ולא רק בבצל. אני העמסתי עליהם את כל השמנת החמוצה שקיבלתי וביקשתי עוד. גם זה לקח זמן. שתיתי בירה, מבקבוק, אין מחבית. שילמתי, הלכתי ונשבעתי לחזור ולדגום את כל השאר.
חזרתי אחרי כמה ימים, אחרי שכמה מבקרים באתרי אינטרנט כבר גילו את המקום ושיבחו. המקום היה מלא. כלומר, כל ארבעת השולחנות. אבל שוב היה כיסא פנוי ליד הבר. התיישבתי. אנחנו סגורים, אמר לי המלצר. החוויתי בידי על המסעדה שנראתה פתוחה למדי ולקוחותיה שנראו אוכלים מאוד. אנחנו לא עומדים בעומס, התנצל. סגור עד שבע וחצי.
מה יכולתי לעשות, הלכתי למתי. אכלתי דג כבוש ושתיתי בירה. ליאור הנכד של מתי גרס שהמקום לא ישרוד, כי לא עובדים ככה. נטיתי להסכים.
והנה, רצה הגורל, וכמו כל שנה, היה לאשתי יום הולדת. הצעתי קרפלך. סיפרתי על חנן מרגילן ועל ויקינג, וגם על נטשקה. נטשקה, בחרה אשתי. לא התווכחתי.
נסענו. לא הייתה חניה, כמובן. חנינו בחניון השוק. אל תעשו את זה בחיים. זה החניון הכי מפחיד בעולם. נתיב הכניסה הוא גם נתיב היציאה. לכן יש רמזורים בכל קומה. אמא’לה. אחרי בירה, אמא’לה בריבוע.
המסעדה הייתה ריקה. ישבנו. הזמנו. זה ייקח זמן, אמר שוב המלצר. כמה זמן? רבע שעה, עשרים דקות, ענה הבחור. רבע שעה. עשרים דקות. חצי שעה. ארבעים דקות. שלושת רבעי שעה. המסעדה עדיין ריקה.
ואז הם הגיעו. והכול נשכח.
שוב אותם קורזה נהדרים, ואחריהם גם מנטו, הגרסה נטולת התיבול האסרטיבי - רק בשר ובצל בתוך בצק עדין כתחרה ומופלא ממש בטעמו העשיר. הכי פשוט בעולם, והוי כמה מסובך. עכשיו הגיע גם הצ’ודו - כיסון גדול ומטוגן ממולא שוב בבשר ובצל. דומה קצת לצ’יבורק, למי שמכיר. נפלא.
קינחנו בוורניקס, כלומר במנה הכי מוכרת גם לכם אולי. ממולאים בתפוחי אדמה. אני לא אוהב ורניקס תפוחי אדמה. כלומר, חשבתי שאני לא אוהב, כי אלו היו פשוט אלוהיים. רכים, נימוחים. "ענני כיסונים", היה כותב מישהו אחר. קצת חמאה מעל, ועוד קצת, ועוד קצת, ושמנת חמוצה. מה עוד צריך יהודי? כלום. אולי רק בירה מהחבית במקום הייניקן מבקבוק. צריך לעשות הסדר עם מתי המקלל, זה הרי מטר מכאן. ממקום מושבי יכולתי לראות את המרקיזה האדומה הקרועה בת שנות הדור.
מה אומר ומה אדבר. אם יש לכם נשמה, שלא לומר נשמה יהודית, אל תחמיצו את המקום הזה. אבל, וזה אבל גדול, אני מפציר בכם, בואו בשקט, בהתגנבות יחידים, אחד-אחד ובאין רואה. תתאמו ביניכם לא להגיע יחד. לא יודע איך תעשו את זה, אבל זו פקודה. אחרת, היא - האישה במטבח, תקרוס. ותסגור. זה די ברור לי. שקלתי לא לספר לכם על המקום הזה, אבל זו הרי חובתי.
אז תהיו חזקים ותתאפקו. ואל תבואו. כלומר, תבואו, אבל אחד-אחד. וגם אז, היו סבלנים. אתם כבר מבינים לבד למה. ואם אין לכם סבלנות, פשוט אל תבואו. הבהרתי את עצמי? יופי.
*קרפלך בבית. אם אין ברירה, ואין לכם כוח או זמן להכין בבית קרפלך בעצמכם, וגם לא סבלנות לחכות אצל הנטשקות, אודה ואתוודה: אפשר לקנות כיסונים מוכנים. אלו של מאמא מרי הנפוצים מאוד הם פתרון הגון בשעת הדוחק. ברשת מעדניות מרקטו, יש גם לא רעים. ויש עוד.
מסעדת נטשקה
פרטים: זבולון 30, תל אביב.
טלפון: 052-6962554.
פעילות: ב’-ש’ - 23:00-12:00
מחירים: קורזה - 48 שקל, מנטי - 40, צ’ודו - 18, ורניקס - 40 שקל
השורה התחתונה
מצוין ושווה כל שקל