"מי שחי בצד המואר של החיים מחמיץ את החוויה הקשה של מי שחי בצד החשוך"
מתוך שלל הנתונים שהוצגו בדוח העוני, יש מי שהעדיף להתרכז בירידה בעומק העוני, אחר בחר להתמקד בעלייה בשיעורי הילדים והקשישים העניים; אבל מהיכן שנביט, בסוף הנתונים מהדהדת שורה עגומה: בישראל יש 1,810,500 עניים.
כלומר, יותר מ-1.8 מיליון בני-אדם, פנים ושמות, שאולי הפכו לשקופים לממשלה, אך הם חיים בינינו ומתקשים לשרוד.
סמנכ"ל המחקר בביטוח הלאומי, ד"ר דניאל גוטליב, התייחס לצעדים שהממשלה נקטה דוגמת תוכנית "חיסכון לכל ילד" וכתב: "לאחר התחשבות בצעדי מדיניות אלה, התוצאה בהשוואה בינלאומית נשארת עגומה. המאמצים בישראל מתגמדים בהשוואה למאמצים המקובלים במדינות מתוקנות". ייתכן שבמסגרת ההכפשה השיטתית של מוסדות המדינה, יהיו מי שיקטלגו גם את ד"ר גוטליב כחלק מה"דיפ-סטייט". ואולי לנרטיב ההתנגחות בפקידי הממשלה, שהייתה בעיקר נחלת הפרקליטות והמשטרה, הצטרפו עכשיו גם פקידי הביטוח הלאומי. שהרי יותר פשוט לטעון שהם מוטים ולא רציניים, מאשר להתמודד עם הנתונים הקשים שהם מציגים.
אני משוכנע שדעתם של רוב הישראלים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, לא נוחה לנוכח העובדה שבשיעור הילדים העניים, אנחנו שניים מהסוף. רק בטורקיה המצב רע יותר. ואת הנתון הקשה הזה, שום סלאלום מילולי של רה"מ בנימין נתניהו ודובריו לא יסתיר.
כדי לצמצם את ממדי העוני נדרשות פעולות רבות ושיטתיות, ובשלב הראשון - להיגמל מתפיסות פטרוניות ואטומות, שנשמעו גם באחרונה. היה בתגובות הללו צליל מעודן או בוטה של טענה בנוסח "מי שעני זה משום שהוא לא מתאמץ מספיק". שהרי לפי טענת הקפיטליזם הקיצוני, לכולם יש אלפי אפשרויות בשוק החופשי, זה תלוי רק ברצון ובמאמץ. המדינה צריכה לזוז ולא להפריע.
אלא שהמצדדים בצמצום אחריות המדינה לטיפול בעוני ובסוגיות חברתיות אחרות, הם מי שיסתדרו גם בלי התגייסות המדינה למענם. מי שהדלתות פתוחות בפניו מתקשה להבין את מי שהדלתות הנעולות בפניו. מי שחי בצד המואר של החיים מחמיץ את הקשיים של החיים בצד החשוך.
מי שיש לו האמצעים לרכוש חינוך מצוין, ימליץ למדינה להפריט את החינוך, מי שיש לו ביטוח גולד ושר"פ, יתקשה להבין מדוע להתאונן על מערכת הבריאות הציבורית. מי שמבוסס כלכלית קל לו לומר ש"הכול בידיים שלנו. המדינה אינה אבא-אמא שלנו, ושכל אחד ידאג לעצמו", שזו דרך מנומסת לכאורה, להגיד שמי שלא מצליח הוא בכיין שלא רוצה להתאמץ.
טענת העצלנות כלפי העניים היא טענה ערכית מאוסה, שמתנגשת עם הנתונים בדוח. כי גם יציאה לעבודה אינה מבטיחה יציאה מהעוני. לפי הדוח, יש עניים רבים במשפחות שבהן מפרנס אחד ושניים.
לא מדובר בעצלנים. עובדים רבים משכימים קום והולכים לעבוד בעבודות קשות, שרובנו לא היינו בוחרים לעבוד בהן. לא פעם הם שואפים אוויר לא-נקי, מכבידים על הגב, אך עדיין נותרים עניים משום המשכורת הנמוכה והמחיה יקרה. הם רוצים להתפרנס בכבוד, אך המציאות לא מאפשרת להם.
כדי להתחיל ולצמצם משמעותית את העוני צריך להשתחרר מתפיסות פטרוניות שמאפשרות התנערות ממשלתית מאחריות. למדינה יש אחריות-מחויבות להיאבק בעוני ולחזק את השירותים הציבוריים שיינתנו גם לחלשים. כל עוד נצמצם את אחריות המדינה, העוני לא יצטמצם. יש תוכניות רלוונטיות, בהן "הוועדה למלחמה בעוני", אך כדי ליישם את מסקנותיה צריך לראות את העניים, לכבד אותם, ובעיקר שהממשלה תחליט שזהו יעד אסטרטגי. כרגע, כשני מיליון עניים מבהירים כמה אנחנו רחוקים משם.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם סיעת כחול לבן