מיון פולי קקאו בגאנה / צילום: Thierry Gouegnon, רויטרס
80% מחקלאי הקקאו, שהם כ-4 מיליון איש - עובדים ומשפחותיהם - חיים על פחות מ-3 דולר ליום - כך על-פי נתוני הבנק העולמי. בעוד שמחירי חטיפי השוקולד או הקקאו הגס עולים ויורדים ברחבי העולם, מבחינת האיכרים העלויות רק עולות. בדרך-כלל זה קורה במקביל לעלייה גם ביוקר המחיה.
הצרכן נוטה לראות על-פי רוב את השורה התחתונה: מחיר הנעליים, גודל שקית המוצר שקטן מבלי שהחברה תודיע, התייקרות מוצרי החלב בפיקוח ב-3%-5% (20-30 אגורות על-פי רוב), עלייה במחירי הירקות וכך הלאה. לפעמים הכעס מוצדק מאוד, ואין היגיון בצידו מלבד הגדלת שורת הרווח של חברות ענק שמרוויחות גם ככה. אבל לפעמים הכעס נובע מאי־ראיית האדם שמסתתר מאחורי האחוזים, המספרים וטבלאות האקסל.
לטוב ולרע, במכוון או שלא, מנגנוני הייצור המקומיים והגלובליים של החברה הקפיטליסטית מאורגנים כך שהצרכן לא נחשף למה שקורה במטבח של המסעדה (שם שוטף הכלים עובד לעתים ללא תנאי העסקה חוקיים), במפעל לייצור הנעליים או סמארטפונים בסין (בהם עובדות ועובדים קורסים מותשים במירוץ של המדינה להיות המעצמה הגדולה בעולם), במתפרה בירוחם (שם העובדות יאבדו בקרוב את משרתן לטובת העברת המפעל לירדן הזולה), באתר הבנייה בפתח-תקווה (שבו לא נאכפים תנאי בטיחות בסיסיים גם בגלל הניסיון לחסוך כסף בכל מחיר בשל לחץ הציבור וגם בגלל שהעובדים הם, ובכן, לא יהודים), במכרה הזהב בדרום אמריקה או במטע פולי הקקאו בחוף השנהב (שם אנשים עובדים פעמים רבות בתת תנאים אנושיים).
כל החיים מטיפים לנו להיות צרכנים נבונים, לקרוא את מה שכתוב בשורות הקטנות של המרכיבים על השקית, לא לצרוך יותר מדי סוכר, פחמימות, חומרים מייצבים ומסרטנים או לאכול יותר מדי בעלי חיים. לפעמים נראה כי רק היצרנים, בני אדם שפיזית מייצרים את המוצרים שאנחנו נהנים מהם נפקדים מנקודת המבט שלנו. בדרך-כלל מדובר באנשים שנמצאים בתחתית שרשרת המזון הדרוויניסטי של הקפיטליזם המודרני ובתחתית סולם המשתכרים.
אז לפני שמתעצבנים על החקלאים באפריקה שבגללם יעלה מחיר השוקולד או אפילו על מגדלי התמרים שמתגוררים במושב חצבה בערבה, ראוי לעצור לרגע לנסות להתבונן להם (מטפורית) בעיניים. אולי אז הם ייראו מעט פחות "זרים", ואולי אולי פחות יכאב לנו להוציא עוד 20 אגורות על שוקולד.