אנחנו עומדים על קצה רכס הכורכר שמתנשא לגובה של עשרות מטרים ויורד בחדות אל הים, קצת צפונית לתל ברוך. הים שקט, הנוף מרהיב, החוף ריק, הראות סבירה ואנחנו נושאים אותה ללא מילים לרגע ארוך ונעים. מתחת לצוק, כמעט על קו המים, נמתחת גדר תיל כעורה וחלודה האמורה לעצור את הצוק במקרה של הידרדרות. בהצלחה לה.
שביל ישראל עובר מתחת, על קו המים. בקצה הגבעה השכנה, שפעם קראו לה "גבעת האנטנות" על שם בסיס מודיעין סודי (עד כמה שבישראל משהו יכול להיות סודי) ששכן פה עד שפונה לפני יותר מעשור, תפס לעצמו מהגר אפריקאי את מקום הישיבה הטוב ביקום: כורסה בקצה הצוק אל מול הגלים. אחרי שפונה הבסיס היו ניסיונות להפוך את כל המרחב הפתוח הזה - 1,900 דונם - לשכונה. הם נבלמו והיום יש פה פארק חופי. מהמקום שבו אנו עומדים אפשר לראות כמה ישר קו החוף הישראלי - למעט חיפה, אין שום מפרץ טבעי.
כ-200 ק"מ של חוף ים תיכוני יש בישראל (מתוך 306 ק"מ הכוללים את ים סוף, ים המלח והכינרת). רק 19 ק"מ מוכרזים לרחצה. הצבא והנמלים משתרעים על 50 ק"מ. זה אומר שאם כולנו נלך לים ביחד, יוכל כל אחד להשתרע בכיף על כסנטימטר וחצי שלמים של חוף לא בתולי. בקום המדינה היו לכל אזרח 30 ס"מ. ניר פפאי מצביע כלפי מטה, אל החוף הסלעי הריק. ופה, הוא אומר, הם רוצים להקים מרינה ליאכטות.
מצוקת חניה במרינות
לפי תוכנית מתאר ארצית חדשה למעגנות שהוצגה לאחרונה על ידי מנהל התכנון, מקדמת המדינה הקמה של חמש מרינות חדשות בנהריה, בחיפה, בחדרה, בנתניה ובתל אביב, והרחבה משמעותית של המרינות הקיימות (באשדוד, אשקלון, הרצליה, תל אביב, חיפה ועכו) עד שנת 2030. גם אם מתעלמים מלוחות הזמנים הדמיוניים הרי שיש פה דבר לדאוג ממנו.
לפי התוכנית, המעגנות (בעברית: מרינות) יגדילו את מספר מקומות העגינה (בעברית: חניה) ליאכטות, מ-2,900 כיום לכ-7,600. כל מרינה כזו תספק חניה לכ-700 יאכטות (אל תשאלו איך, אולי בקומות). היא משתרעת על שטח של כ-800 מטרים ודורשת הקמה של שוברי גלים, שהרי קו החוף שלנו ישר - כאילו הוא בעצמו לא מי יודע מה אוהב כלי שיט. עלות בניית מרינה, ללא שוברי גלים, כ-100 מיליון שקל. העיריות אמורות למצוא יזם שיחזיר את ההשקעה מהתפעול ומציגות את המעגנות כמנוף כלכלי. בהצלחה גם לו. נכון לעכשיו, גם תוכניות מאושרות בנות עשור להקמת מרינות חדשות, כמו בנתניה, מתעכבות כי אף אחד לא מגלה עניין.
למה בכל זאת? על-פי הערכת רשות הספנות והנמלים, האחראית על הנושא מטעם משרד התחבורה, קיים ביקוש גבוה ויציב למקומות עגינה. הם מציגים גידול של בין 3% ל-4% בשנה במספר כלי השיט הקטנים בעשור האחרון. היום רשומים ברשות כ-24 אלף כלי שיט קטנים, וקיימים עוד אלפי כלי שיט שאינם רשומים. כ-100 אלף ישראלים מחזיקים ברישיון שיט, והמספרים רק עולים. בתוך שלוש שנים, מזהירים שם, לא יישארו מקומות עגינה בישראל ומציגים ביקוש ל-13 אלף מקומות עגינה.
בגדול, יש משהו אופטימי בתוכנית הזו: צוות התכנון הציג תחזית גידול של האוכלוסייה הכללית ושל העלייה ברמת החיים. התוכנית אומנם נמצאת בשלב מוקדם יחסית. כרגע היא נבחנת על-ידי מנכ"לית מנהל התכנון דלית זילבר, וקשה להעריך בשלב זה מה יישאר ממנה בסוף, סביר להניח שהרבה פחות. ועדיין ניצבים מולה ארגוני הסביבה שהתגבשו לקואליציה מאוחדת ונחושה לבלום את המהלך באיבו.
כשאנחנו עומדים על רכס הכורכר שבין תל אביב להרצליה, אפשר להבין למה: מהגובה הזה נראות בבירור התוצאות השליליות של שוברי הגלים שנמתחים אל תוך הים: האֵרוֹזְיָה, סחיפת החול. זה קורה בכל מקום שיש בו שובר גלים. מיד אחרי השובר מתפתח חוף רחב ויפה, שם החול מתאסף, אבל קילומטרים בודדים צפונית לשם, חוזר הים ומכה ללא רחמים במצוקים ומכרסם בהם. זה חוזר על עצמו בכל מקום. מרינות חדשות, אם יוקמו, יהרסו לגמרי את החופים הטבעיים שעוד נותרו.
מהגובה הזה אפשר גם לראות את הפרויקטים הכעורים של שנות ה-90, כמו סי אנד סאן ומלונות אחרים, עומדים חסרי התחשבות על קו המים ומפרידים בינינו לבין הים, כמו צלקות מבטון. הפרויקטים האלה הם אומנם הפרעות לנוף וכישלונות צורבים של הארגונים הירוקים, אבל הם גם היו התחלה של שינוי. אם פעם מאבק סביבתי נזכר להתחיל כשהדחפורים כבר מניפים את כפותיהם, היום המאבק מתחיל הרבה יותר מוקדם והרבה יותר אפור, אי-שם במדבריות של ועדות התכנון. זה אולי פחות נוצץ, אבל הרבה יותר יעיל.
עוד תוכנית ועוד ועדה
ניר פפאי, סמנכ"ל שמירת סביבה וטבע בחברה להגנת הטבע - תואר שיש בו מין הכפילות - התחיל את דרכו בחברה להגנת הטבע במאבקים הגדולים של שנות ה-90. הוא מסכים שבאופן כללי, הים הישראלי במגמת שיפור מסוימת. אל תעשו את עצמכם כאילו שכחתם שפעם היית נכנס לים ויוצא מכוסה זפת, באופן מילולי. אחרי שנים של מאבקים סביבתיים בים נחקק בתחילת שנות האלפיים "חוק השמירה החופית", שהרחיק את הבנייה 100 מטר מקו המים ושמר למגיני הסביבה כיסא בוועדות. זו הייתה הצלה של ממש.
מלבד זאת, הוכרזו שמורות טבע, הורחקו הג'יפים שחרצו את קו החוף, הדיג הוגבל ועוד - הרבה דברים טובים קרו. פפאי מסכים. מ-2004 עד 2017 החוק כובד ולא היו בעיות מיוחדות - ואז החל הכרסום. כמו שהמים נוגסים בצוקי הכורכר, כך נגסו היזמים בחוק. "בשנתיים-שלוש האחרונות", אומר פפאי, "יש רגרסיה". החופים בישראל שוב בסכנה. סכנת המרינות החדשות היא רק אחת מהן. כולם רוצים חלק מהים.
דוגמה לניסיון נגיסה שכזה: בתמ"א 13, תוכנית המתאר הארצית לחופים וימים, נאסרה בנייה "ברצועה בת 100 מטר לאורך חופי הים התיכון". התמ"א קבעה כי הרצועה תימדד מ"קו המים העליון" שהוא "הקו המבחין בין הים ליבשה". אלא שכמו שמבין כל ילד, הקו הזה משתנה כל הזמן. היזמים, כמה חביב מצדם, העדיפו למדוד את הקו בשיא השפל, מה שהותיר רצועה צרה בהרבה ממאה מטרים. העניין אמור להיפתר, וכשאני אומר להיפתר אני מתכוון להפך הגמור, בתמ"א 1 (תוכניות התוכניות, מאחדת התמ"אות הגדולה והראשונה לשמה, המצויה עדיין בשלבי הכנה), שם יובהר ש"קו המים העליון" שעל פיו יונחו כל מוסדות התכנון נמצא 0.75 מטר מעל פני הים.
מבולבלים? לא רק אתם. לפעמים נדמה שזו כל השיטה כולה. יש תמ"א 1, יש תמ"א 13, יש את התוכנית להרחבת המרינות, ויש עוד המון ועדות ותוכניות, שכולן קשורות זו בזו ונפרדות זו מזו. וכל פעם שבאים לסדר את מצב הים, נראה שהכול רק מתבלגן יותר. רק בשבועיים האחרונים פורסם שמינהל התכנון הגיש לאישור הוועדה לשמירה על הסביבה החופית (ולחו"ף) מסמך מדיניות ממשלתית הרואה את הים כחלק בלתי נפרד משטחה של המדינה.
המסמך יכלול את הקמתו של גוף תכנון חדש - יש! - "הול"ים", שתהיה לו סמכות על תכנון המרחב הימי-ריבוני של ישראל, 400 מטר מערבית לקו החוף ועד 12 מייל ימי מהחוף. נציגי הרשויות המקומיות יהיו חברים בוועדה, אך מעמדם יהיה של משקיפים ולא תינתן להם זכות הצבעה. זו תהיה ועדה עם סמכויות דרקוניות למדי, שהמסמך מפרט אותן בחדווה: לדוגמה, לא תתאפשר זכות ערעור על החלטת הוועדה.
הרצליה - כל מה שרע במרינות
מתל אביב אנחנו נוסעים להרצליה ומטפסים על תל מיכל - הגבעה מול המרינה שהוכרזה כשטח מוגן. זה טיפוס רציני ומהנה בין גללים ופסולת ברזל. שכן כמו כל גבעה בישראל, גם תל מיכל משמש כמאפרה ושירותים. טבע ישראלי בתפארתו העלובה. מכאן ממש אפשר לראות את החוף מתרחב מצפון למרינה, שם נמצאים כל הגולשים - ואז מתכרסם עד שנעלם לגמרי בחוף אפולוניה (סידני עלי) - החופים בצפון הרצליה הצטמצמו ב-40% כתוצאה מהמרינה.
מלמעלה יש תצפית טובה על המרינה של הרצליה - קומבינת יזמים, בתים שהפכו ממלון לדירות נופש ומדירות נופש לדירות מגורים - שאליה אנחנו ממשיכים משם. המרינה של הרצליה היא בערך כל מה שרע במרינות. הקניון כישלון, המרחק לים גדול, והמרינה עצמה לא יותר מחניון מפוצץ מיאכטות, אבל ריק כמעט לגמרי מאדם. המקום עצמו יפה, וזה רק הופך את העניין לעוד יותר מדכדך. ואת זה הם רוצים לשכפל? למה? "אז מה אם יש ביקוש לעוד חניות ליאכטות?", אומר פפאי, "להרבה דברים יש ביקוש".
אני עושה סיבוב במרינה. אין פה הרבה יאכטונרים, אבל מי שבכל זאת פה לא נראה לי אוליגרך. רוב הבעלים של כלי השיט בישראל הם אנשים כמוכם וכמוני. הם אוהבים את הים והתחביב שלהם על הכיפאק - לאף אחד אין טענות אליהם. חבר'ה, תמשיכו. אני מדבר עם כמה מהם. האמת, עד כמה שאני מקנא בתחביב הזה שנראה לי תענוג אמיתי, הדבר היחיד ששמעתי מהאנשים האלה, מלבד סיפורי ים מדליקים, זה קיטורים על חניות. עכשיו, אני גר בתל אביב, הדבר האחרון שמרשים אותי זה בן אדם שמקטר שאין לו חניה. הייתי רוצה לומר להם שילכו לחניון - אבל אנחנו כבר בחניון שלהם.
אם יש חיים סביב המרינה בהרצליה, הם נמצאים כמה מטרים צפונה משם, במרכז לחינוך הימי ובחוף הגולשים. אני פוגש את ריקה אידלמן, גולשת וספורטאית ים כל חייה, אפילו אלופת ישראל לשעבר בקיאקים, שהפכה להיות גם פעילה סביבתית מובילה במאבק על חוף פולג - אם אכן תוקם מרינה חדשה בנתניה, הלך על חוף פולג.
בזכות אנשים כמו אידלמן העולם ממשיך להסתובב. אני מודה שאני קצת הולך לאיבוד בין כל המאבקים שהיא שותפה להם, הוועדות שהיא יושבת בהן וענפי הספורט שהיא פעילה בהם, אבל נראה שהיא שולטת בעניינים וזה מה שחשוב. "הם מתישים אותך במאבקים", מספרת אידלמן, "כל מאבק מתנהל בנפרד - על כל מלון, על כל מרינה". היא מבטיחה לא להפסיק, ואנחנו עושים סיבוב במרכז לחינוך ימי שצמוד למרינה ועוברים לחוף הגולשים.
הים גבוה בטירוף - יש גלים של שלושה כוכבים (בערך שני מטרים), מתלהבת אידלמן, ויש המון גולשים. "ממש סרי לנקה", היא מתלהבת. זה באמת יפה לראות את כל הגולשים, אבל מצד שני יש בזה משהו מבאס. יש המון גולשים - ילדים ומבוגרים, מתחילים ומתקדמים - על מעט שטח, מה שאומר שאנשים נלחמים על כל גל. ממש הולכים מכות על הגל, מסכנים זה את זה. מלבדם יש גם גולשי סאפ, ומדי פעם אפילו יאכטה שיוצאת מהמרינה ושטה קרוב הרבה יותר מדי לגולשים.
איך לא מתים פה אנשים כל יום, אני תוהה. חוף הגולשים הוא מטאפורה לישראל ממש כמו המרינה הצמודה, ממש כמו כל דבר אחר בעצם: הכול פה צפוף, צפוף הרבה יותר מדי. "מוכרים את המרינה כמו איזה מקום קטן ונחמד שמגיעים אליו יאכטות ותיירים", אומרת אידלמן, "אבל בצמוד למרינה הם מתכננים שלושה בתי מלון, ובחוף פולג עוד שישה בתי מלון. כל החוף ישתנה, מחוף טבעי ובתולי עם מצוקי כורכר מדהימים - הכול יהפוך לגוש בטון".
הר הזבל שברמת זבל
מהרצליה אנחנו מצפינים לנתניה, ומטיילים בשמורת האירוסים, אתר טבע עירוני מקסים על צוק מול הים. עוד כמה שבועות הכול יפרח פה בשפע פרחים וצבעים, אבל עכשיו כל מה שיש פה זה קוצים ומיליוני דר-חולים (שבלולים) שמחכים שמשהו יקרה. יש גם מיליון חגבים ירקרקים-אפורים שמקפצים ממקום למקום, רבים מהם בוחרים משום מה להתרסק בלהט אל מותם על גדר פח.
מאחורי הגדר הזו מצוי הר הזבל, המזבלה הישנה של נתניה שפעלה כ-30 שנה, עד 1999. לפי איינשטיין, אין גבול לטיפשות האנושית, אבל אין ספק שההחלטה למקם מזבלה על צוק כורכר נפלא הנישא מול הים בהחלט מתקרבת במהירות לגבול הזה ומתרסקת עליו, כמו החגבים על גדר הר הזבל: 300 דונם ובהם כ-2.5 מיליון מ"ק של אשפה. בסקר שערך בנק ההשקעות האירופי EIB לפני כמה שנים, סווג הר הזבל כאחר המוקדים המזהמים ביותר לחופי הים התיכון.
יעלה משהו כמו 250 מיליון שקל לפנות את ההר, אבל בסוף תקום פה שכונה - רמת זבל? - שתכלול כארבעת אלפים יחידות דיור ועוד כאלף חדרי מלון. שני דחפורים עלובים עובדים בפינוי הר הזבל העצום, לוקחים את הזמן. מאיפה שאנחנו עומדים בקושי אפשר לראות אותם. בקצב הזה, ייקח שנים לפנות את ההר. מה שכן, אם מצליחים להתעלם מהעובדה שאתה עומד למרגלות מזבלה, הרי שהנוף מגבעת האירוסים עוצר נשימה. אני הולך עם החברים מהחברה להגנת הטבע, שעוצרים בפתאומיות ועומדים משתאים מול איזה עלה. מצלמים אותו כאילו הוא אריאנה גרנדה.
אחרי שיפונה כל הזבל והצוק היפה הזה ישוטח למטרות בנייה, מתוכננת לקום גם פה מרינה חדשה. למה? ככה. בעיריית נתניה שוכבת כבר עכשיו החלטה מאושרת בת כעשר שנים להקמת מרינה, אבל אף אחד לא הקים אותה עדיין. למה מרינה, מוחים התושבים, למה לא חוף או טיילת. גם את הדבר הזה יצטרכו לעצור.
מרימים עוגן
אני מדבר עם רב חובל יגאל מאור, מנהל רשות הספנות והנמלים, שדרכה מקדם משרד התחבורה את יעדי הספנות הישראלית. כאוהב ים, הדבר האחרון שמאור רוצה לעשות זה להחריב חופים ללא צורך, אבל הוא חוזר ומדגיש שהמרינות סתומות, שגם לשייטים מגיע מקום. אלה לא אנשים עשירים וזה לא מועדון אקסקלוסיבי. מצוקתו של מאור ניכרת; אף אחד לא רוצה להיות זה שמרים יד בעד החרבת חוף בתולי, אבל לדבריו אין ברירה וזו הקידמה. צריך להסתכל קדימה.
גם בדבריו ובדברי השייטים יש ממש: עם הארכת תוחלת החיים ותרבות הפנאי, יותר ויותר אנשים פונים אל היאכטה, וגם להם מגיע. לא רק לגולשים, לרוחצים, לתלמידים, למתפילים, לקודחים, לצוללנים, לדייגים, לחיילים, לאוניות ולכבלי התקשורת - כולם רוצים חתיכה מהים, ולכולם מגיע. הבעיה שאין מספיק ים. גם גורמים במנהל התכנון לא נשמעים נחרצים בכלל כשאני שואל אותם על התוכנית. הכול כל-כך מוקדם, הם אומרים לי, זו רק תחילת הדרך, אין עוד החלטה, אין אפילו כיוון. יש תוכנית והנושא נבחן ובכל מקרה, וגם אם יוקמו מרינות, הכול ייערך בכפוף לחוק החופים.
בחברה להגנת הטבע לא קונים את הנינוחות הזאת ומוכנים למאבק: "עמדתנו העקרונית", אומרים שם, "היא שאין להקים יותר מרינות גדולות דוגמת הרצליה, אשדוד ואשקלון. ניתן להכשיר מעגנות קיימות, או להגדיל מעגנות אם הדבר אינו צפוי לפגוע בהסעת החול ובערכי טבע. אין כל הכרח לספק את כלל הביקושים למקומות עגינה ליאכטות פרטיות.
ישראל היא מדינה ענייה בשטחי חוף, ועגינת יאכטות אינה ולא יכולה להיות אחד השימושים הגבוהים בסדר העדיפויות.
"ישראל היא המדינה בעלת קצב גידול האוכלוסייה הגבוה ביותר מתוך המדינות המפותחות, ובעלת צפיפות האוכלוסין השנייה בגודלה. למעלה משני שליש מאוכלוסיית ישראל מתגוררים בקרבת חופי הים שמהווים את אחד מבילויי הפנאי הפופולריים והנגישים ביותר".
לפי התוכנית שלהם, שנשמעת הגיונית יותר, הרחבה וניצול של מעגנות קיימות יכפילו את כמות החניות שיש היום. "תחזית הביקוש למקומות עגינה", אומר הפשט הקולע ביותר בתגובת החברה, "מתעלמת מתחזיות הביקוש לשימושים אחרים במרחב ציבורי יקר זה. כשם שצופים עלייה בביקוש לעגינה, צפויה עלייה משמעותית לביקוש לחופי רחצה וחופים פתוחים. עגינת יאכטות בסופו של דבר מספקת ביקוש של מעטים על שטח חוף גדול, לעומת חופים פתוחים וחופי רחצה שמשרתים ציבור רחב מאוד. מנהל התכנון צריך לראות את טובת כלל הציבור מול עיניו ולא טובת נתח מצומצם מאוד באוכלוסייה.
"העיקרון התכנוני הראשון בפרק החופים בתמ"א 1 מתייחס לכך ש"חוף הים הוא נחלת הכלל", כאשר ברור כי התוכנית סותרת את עיקרון זה ומציגה פיתוח שבו מעטים פוגעים במשאב השייך לכלל הציבור. התוכנית במתכונתה הנוכחית מציגה חוסר שוויון שבסיסו בחוסר צדק סביבתי וחברתי, כמו גם פגיעה בזכויותיהם של הדורות הבאים".
מדוכאים אנחנו נוסעים מנתניה לדרום מערב חדרה, על הצוק שבין העיר ותחנת הכוח. אנחנו עומדים על תל מהתקופה הרומית, אפשר ממש לראות שברי פסיפס על האדמה. היום כמובן הכול מאפרה ענקית; למעשה זו מאפרה כל-כך ענקית, שנראה לי שלכאן באות מאפרות קטנות יותר בשביל למות. גם כאן הם רוצים להקים מרינה.
אנחנו עומדים וצופים על שטח בתולי לגמרי, גבעות חול וצמחייה - עוד מעט ושום דבר מזה לא יישאר. על המקום שבו אנו עומדים יוקם בקרוב "רובע הים", רובע הדגל של חדרה, שיכלול כ-10,000 יחידות דיור, 1,500 חדרי מלון לכל התיירים שפשוט מתים להגיע לחדרה ועוד 53 אלף מ"ר מסחר ו-48 אלף מ"ר תעסוקה - והכול בשטח כולל של 2,700 דונם.
למה פה, אומרים הירוקים, למה לא להסתפק בלהרחיב את המעגן הקטן המשמש לספורט ימי ולתנועות נוער ומועדון שיט קטן וחמוד ולחכות למעגנות האדירות של תחנת הכוח שאמורות להתפנות מתישהו? אין לי תשובה, אבל אם הייתי צריך לשים כסף, לא יוקמו חמש מרינות חדשות. וטוב שכך.
