פרולוג
בשנת 1969, בתוך יצירת המופת הגדולה ביותר שלו וספר זיכרונותיו ממלחמת העולם השנייה - "בית מטבחיים 5" - טובע הסופר האמריקאי קורט וונגוט את השימוש הלשוני השכיח כל-כך בפי ניהליסטים ואקזסטינציאליסטים: "ככה זה". הספר רצוף תיאורי זוועה ואבסורד, כפי שרק מלחמה שטנית כמו מלחמת העולם השנייה מסוגלת הייתה לייצר. מוות נעדר פשר, אכזריות שאפילו לאלוהים אין מילים מולה, ובעיקר - התרחשויות כה אבסורדיות, כה שרירותיות וכה סתומות וחסרות תכלית, עד שאין לניצב מולן אלא למשוך כתפיו בביטול שכולו ניתוק רגשי ולהפטיר ביובש "ככה זה". ככה זה - לפעמים זוועות מתרחשות ללא כל סיבה והיגיון ומראית עין שניתן לנמק ולקטלג במדף תחת ערך שיכניס סדר או שיטה בגיהינום, עד שהתגובה האנושית הסבירה האפשרית היחידה היא "ככה זה".
ו"ככה זה", נדמה, היא התגובה האנושית הסבירה האפשרית היחידה גם בהתייצבו של אדם אל מול סיפור מותו המיותר כל-כך, של ערן הרנשטט ז"ל, שנסחף עם רכבו בליל יום ראשון השבוע בבנימינה, טבע בתוכו ומת. ככה זה לפעמים; אנשים מוצאים את מותם בלי שיהיה מישהו להאשים, בלי שיהיה אפשר להפנות אצבע - מתבקשת, ומעט מנחמת - לעבר מישהו, או משהו, כדי לתבוע הסבר, ואולי להצליח, גם אם בגלגלי המחשבה ובכוח הדמיון, להחיות את העבר ולהקים בו לתחייה את ערן, כדי שינהג אחרת, כדי שיימלט מהגורל שזימן לו החורף הסוער שאחז במושבה הוותיקה באותו לילה ארור.
1
ראשית - העובדות המוסכמות: בסביבות השעה שש בערב, שעה שרחוב העבודה ורחוב הנחל היו מוצפים באופן חסר תקדים (מעידים תושבי המקום), נוסע הרנשטט ברכבו לעבר ביתו שפונה אל רחוב הנחל ואל יובל התמסח שנשפך אל נחל התנינים. הרחוב, כאמור, מוצף ומכיוון שהוא נוטה בשיפוע כלפי מטה, נוצרת שלולית בממדי אגם במפגש הרחובות העבודה והנחל. רחוב הנחל קיבל את שמו מכיוון שכל הבתים היושבים בו פונים אל אפיק הנחל הקטן. הנחל אכזב ברוב ימות השנה, ובעיתות של גשם הוא מתמלא במים וזרימתו מתונה, מתוך כוונה להישפך לנחל התנינים, המצוי מרחק חצי ק"מ משם. הבתים ברחוב הם בתים פרטיים, בני כמה עשרות שנים, הממוקמים בחלק המזרחי של המושבה ומאוכלסים בוותיקיה, לצד דיירים צעירים יותר שרכשו את הבתים לטובת מגורים בחלק השלו והפסטורלי יותר שלה.
באותו יום, שלושה או ארבעה בתים ברחוב הנחל מוצפים לגמרי והמפלס התחתון בהם טובע במים. הגשם מכה בפראות לאורך כל היום וחלק הרחוב סובל מזרימה של מים ניתכים מלמעלה, לצד היקוות של מאות קוב של מי גשמים שממלאים את המקום מתוך מצוקה של מים שהנקיק הצר המשמש להם תעלת ניקוז ויובל, צר מלהכילם. השטח צפונית לנחל התמסך מיועד לחקלאות והוא נראה בשעות הערב הללו כאגם מוחלט ומושלם. אין זכר לירוק, אין זכר לתוואי הנחל, אין זכר גם לשביל העפר שמפריד בין חצרות הבתים הפונים לנחל ומשמש עבור התושבים דרך גישה לחניות הבתים. אגם אחד גדול. מסך עבה וגדוש של מים כבדים. חשיכה רעה, לצד רעמים וברקים ומהלומות בלתי פוסקות של רוח וגשם, הופכים את הראות לגרועה עד בלתי אפשרית.
חלק מדיירי מפגש הרחובות מצלצלים למענה הטלפוני של המועצה המקומית ומדווחים על ההצפה בבתיהם. אחרים יוצאים מבתיהם ונפגשים ברחוב כדי לשוחח ולשתף איש את חברו ושכנה את שכנתה במצוקה ובקושי. זה אירוע מאוד לא נעים, אבל רבים כמוהו ודומים לו התרחשו בכל רחבי הארץ במהלך 36 השעות החולפות. הדבר, כמובן, אינו מנחם איש מהדיירים שסלון ביתו הוצף, או שרכבו טבע - פשוטו כמשמעו - בשלולית הענק. שלושה רכבים, שבעליהם לא היו ערניים או זריזים מספיק להזיזם, טובעים במים עד גובה מושב הנהג.
המהומה גדולה, שעה שהשכנים מתכנסים מחוץ לבתים. לפתע מגיח רכב בצבע שחור-צהוב, שעליו סמל של חברת הצבעים "נירלט". השכנים מכירים אותו. זהו רכבו של ערן הרנשטט. הרכב דוהר במורד רחוב העבודה, כשפניו מועדות ימינה, לתוך רחוב הנחל, שם ממוקם ביתו של הרנשטט ושל בת זוגו חיה. אחד השכנים מפטיר לעבר חברו: "מה הוא עושה? הוא משוגע?", ומתכוון לכך שהרנשטט מאיץ לתוך מקווה המים - האגם - במהירות גבוהה, בלי לתת דעתו לעובדה שהוא נוסע אל תוך נחשול מים אדיר שמצוי בנקודה של יציאתו משליטה. המרחק שעל הרנשטט לעבור כדי להגיע לביתו, שם הוא מתעתד להחנות את רכבו, אינו עולה על עשרה מטרים. המרחק בין החניה בבית לבין גדת הנחל (ביום שבו המים לא מכסים על הכול) לא עולה על ארבעה מטרים. הרנשטט, ככל הנראה, אינו מזהה את עומק האגם שנקווה סמוך לביתו, אבל השכנים אינם מתעכבים על כך. הם טרודים בענייניהם, בהצפותיהם, ברכביהם הטובעים, בחצרות ובפתחי הבתים שכולם טובלים במים. הם נסערים ומפוזרי דעת, ולמרות שלפחות שלושה מהם ראו את הרנשטט מדהיר את רכבו ברחוב, איש אינו מוצא את הדבר להיות עילה לתודעת חירום. אחרי הכול, הרנשטט מתגורר שנים רבות ברחוב וביישוב. הוא מכיר את המקום טוב יותר מרוב שכניו הצעירים, וזו בוודאי אינה הסופה הראשונה שבה נתקל.
אבל הרנשטט לא משלים את הפנייה ימינה לכיוון חניית ביתו. במקום זה הוא נסחף בכוח הזרימה של המים ורכבו עובר משליטתו לשליטתו של הזרם. הוא נסחף מערבה לכיוון נחל התנינים - עניין שאחד השכנים שמשגיח בדבר, מתרגם להיות ניסיון תמרון של הרנשטט עם רכבו ולא היסחפות - ושט בעיקול הנחל מרחק 500 או 700 מטרים לכל הפחות. אחת השכנות רואה את הרכב בשעת ההיסחפות. ההיסחפות אינה פראית ומהפכת קרביים. היא נדמית לעין בלתי מיומנת כגלישה בלתי רצונית על גבי המים. הרנשטט מנופף בידו לשכנה. הוא מצוי כעת מרחק 200 מטרים מביתו וממפגש הרחובות הנחל והעבודה, בדרכו לנקודה שבה נעצר הרכב לבסוף. השכנה מצלצלת למשטרה ולמועצה המקומית. היא לא יודעת לומר שזיהתה על פניו של הרנשטט בעתה או אימה. אבל חשוב לזכור - היה גשום, היה חשוך, והמרחק בינה לבין הרנשטט עמד על כ-30 מטרים. היא מזהה שהדבר אינו תקין והיא נוהגת כפי שכל אדם היה נוהג במקומה. היא מצלצלת, אחוזת בעתה, לרשויות.
הרשויות בבנימינה אינן ערוכות לתרחיש כזה. המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה אינה מצוידת בכלי חילוץ ומנופים כבדים, וכוחות ההצלה שמוזעקים למקום - מאלתרים חילוץ של הרכב באמצעות כלי כבד, שאליו רותמים רצועות שנכרכות סביב הרכב ואז מושכות אותו מחוץ לנחל. משקלו של הרכב, הספוג במאות ליטרים של מים, יחד עם האנרגיה שמייצר הסחף של הנחל, והגשם הבלתי פוסק, הופכים את פעולת החילוץ לממושכת ומורכבת. הרנשטט אינו בין החיים שעה שהרכב מוצא מתוך המים. שמועה שמתרוצצת במושבה בבוקר המקרה טוענת אחרת, אבל אין לכך כל סימוכין. הרנשטט מוצא את מותו ברכבו, וכאשר זה נוחת על קרקע יבשה, כל שנותר למחלצים הוא לנסר את הרכב ולהוציא משם את גופתו של האיש בן ה-71. הוא מת מרחק כמה מאות מטרים מביתו. בסך הכול. ככה זה.
2
בבוקר המחרת, השמש זורחת על בנימינה ועל כל אזור השרון. השמיים תכולים, נעדרי כל רבב או כתם אפור, וזירת ההתרחשות לא מסגירה, אפילו לא ברמז, את פתח הגיהינום שנפער שם רק 12 שעות קודם לכן. הרחוב בוצי וכמה תושבים מסתובבים בנעליים גבוהות ובמגפיים מחוץ לבתיהם, מטלטלים את ראשיהם בתימהון למראה בתיהם שמלאו בוץ ומים. רכוש הושחת ואבד, מכוניות הושבתו - והטרדות הללו של פגעי הסופה מפירות את השלווה הפרטית של כל דייר ודייר. סקרנים, עיתונאים ונציגי המועצה המקומית מסתובבים באזור ומשוחחים עם השכנים. חלקם מדברים על צרות החולין שלהם, אבל כולם שותפים לאיזו בעתה שקטה ובלתי נתפסת של ההכרה שמרחק כמה מטרים מסלון ביתם המוצף, שכן שלהם מצא את מותו בתוך רכבו, שעה שעשה את דרכו לחניית ביתו.
ראש המועצה, איתי ויסברג, מסתובב בין השכנים. אחד מהם מזמין אותו לתוך ביתו ומקונן על כך שהוא התריע כמה פעמים על רמת הניקוז הירודה בסמיכות לנחל התמסח. הוא התריע גם בפניו וגם בפני קודמו של ויסברג בתפקיד - פינקי זוארץ ז"ל. פינקי נפטר מהתקף לב במהלך טיול משפחתי לתאילנד, לפני שנתיים. הוא התיישב לאכול ארוחת ערב עם ילדיו ותמי רעייתו, ואז לקה בלבו ומת. ככה זה. ככה זה לפעמים. דברים נוראים קורים לאנשים טובים ללא כל סיבה. מותו היכה את המועצה המקומית ואת התושבים בתדהמה. ויסברג היה אחד מאנשיו הקרובים. הוא נכנס לנעליו לאחר מותו ונבחר לעמוד בראש המועצה בבחירות האחרונות.
התושבים ברחוב מחפשים את מי להאשים. הכתובת הראשונה, המיידית, הבלתי נמנעת - כמעט - היא ראש המועצה. "היה אפשר למנוע את האסון הזה", אומר אחד השכנים שביתו הוצף. "למה צריך אסון כזה כדי שמישהו יתעורר?", הוא שואל, מגפיו ספוגים בבוץ, ומצביע על כלי הקידוח שמנסה להעמיק ולעבות את התמסח. שכן אחר אומר, "קשקוש. מחפשים את מי להאשים בכוח. אף אחד לא אשם. לא היה גשם כזה בבנימינה מאז שנת 2001. בעצם, גם אז הוא לא היה בממדים האלה. אני לא זוכר גשם כזה. אי אפשר להיערך לגשם כזה. מה, גם לטייפון צריך להיערך כאן בבנימינה? זה לא גשם - זה אסון טבע. אם מחפשים מישהו להאשים, צריך להאשים את הטבע".
3
"ערן אהב את הטבע. יותר מהכול, הוא אהב את הטבע. הוא חי את הטבע. הוא היה משוגע על הטבע", אומרת חיה, זוגתו לחיים. היא רוצה שבטלוויזיה ובעיתון יכתבו רק "חיה - בת זוגו של ערן הרנשטט". דוברת המועצה המקומית מכנסת מסיבת עיתונאים מאולתרת בחצר הבית. מרחק שלושה מטרים משם, מקום החניה של רכבו של ערן עומד ריק. חיה מבקשת למסור הצהרה קצרה ושלא ישאלו אותה שאלות על האסון עצמו. היא מבקשת לדבר רק על ערן. היא מספרת שהיה קצין בסיירת אגוז וקב"ט בשגרירות ישראל באיטליה. שהיה המנהל הטכני של "נירלט". אף שהגיע לגיל פרישה, מנהליו ביקשו ממנו שימשיך בתפקידו עוד קצת. עד כדי כך היה מוערך. עד כדי כך הצטיין בעבודתו. כשהיא מדברת, קולה מאמיר ונשבר, וכאשר היא עוברת לצעקה של כאב, ניתן לשמוע את אוושת גבעולי הדשא הירוקים ואת טפטוף המים הנושרים בטיפות כבדות מהגבעולים אל האדמה הספוגה. היא שבה ומזכירה את אהבתו לטבע. מספרת שאהב את הנחל - על שמו קרוי הרחוב - ושהיה מרבה לשבת בחצר הבית ולהתפעל ממנו באוזני חבריו שבאו לבקר.
שני בניה עומדים מרחק מטרים משם. הם צעירים בשנות העשרים לחייהם. הם אינם ילדיו של ערן, אבל הדמעות נקוות גם בעיניהם. ניכר שהם בוכים גם על אמם, גם על אהובה וגם על חוסר האונים שמזמן לאדם מפגש עם שואה פרטית כזאת, כך סתם, בגלל קצת גשם. "קצת גשם. בגלל קצת גשם איבדתי את אהובי. את האיש שלי", אומרת חיה. בסוף האירוע יוצאת אשרת דוברת המועצה עם שתי תמונות של ערן ומושיטה לעיתונאים, כדי שיצלמו, כדי שישבצו אותן בכתבות. בתמונה אחת מופיע ערן ז"ל אוחז תינוק בידו. זהו, כנראה, אחד מנכדיו. אין את מי וגם מוטב לא לשאול לזהות התינוק. תמונה שנייה היא מגנט, מהללו שנפוצים בשמחות ובאירועים. מגיע צלם - מצלם משתתפים בשמחה, ובסוף האירוע ממתין להם מגנט ביציאה מהאולם, מזכרת.
אני מחזיק את המגנט בכף היד ומצלם אותו - הכיתוב קורא "באהבה דגנית & יוני. 10.11.17". ערן מופיע בו בתמונה, לצידו חיה. שניהם מחויכים ולבושים בבגדים טובים. המצלמה לוכדת רגע סתמי מתוך אחד מ-100 אלף אירועים. תמונה אחת מתוך מיליון דומות לה. והנה עכשיו היא משמשת חומר עבור כלי התקשורת לשתף את הציבור במראה פניו של המנוח. ככה זה. ככה זה לפעמים. לעזאזל.
אפילוג
שתי שאלות מעסיקות את השכנים בבוקר המחרת. 1. למה הוא דהר לתוך האגם? 2. למה הוא לא פתח את הדלת וניסה לחלץ את עצמו? התשובה לשאלה השנייה פשוטה יותר - מנגנון הנעילה של דלתות הרכב הוא חשמלי. המים גרמו לקצר במנגנון החשמלי והדלתות ננעלו באופן בלתי הפיך. גם אם מנגנון הנעילה היה משוחרר, מסביר לי אחד מהעובדים במועצה המקומית, השילוב של הסחף והמים לא היה מאפשר לו לפתוח את הדלת. "מים בכמויות כאלה הם כבדים מאוד". כך שגם אם הבין בשלב מוקדם כי נקלע לתסבוכת הרת אסון, להרנשטט לא היה הרבה מה לעשות כדי להציל את עצמו. הוא היה אסיר של הנקודה שבה הטכנולוגיה של הרכבים המודרניים וחוקי הפיזיקה נפגשים לצומת בלתי פתיר עבור אדם אחד בן 71, בלילה חשוך וגשום במיוחד.
השאלה הראשונה מסקרנת יותר. והתשובה עליה לא ברורה עד לעצם הרגע הזה. מדוע דהר הרנשטט אל לב לבו של האגם שנקווה מרחק מטרים ספורים ליד ביתו? שכן אחד אומר כי ערן היה בוגר יחידת קומנדו, מי שצד ציפורים ופיחלץ אותן, וצד גם חזירי בר. היה לו קייאק. הוא לא היה נותן לשלולית גשם ליד הבית שלו לעצור אותו מלהגיע למחוז חפצו. וחוץ מזה - בליל המחרת הוא היה צפוי לנסוע לארצות הברית, לבקר את שלושת ילדיו, וכנראה שהיו לו סידורים לעשות. עם כל הכבוד לגשם ולשכנים המבוהלים - ערן היה עשוי ללא חת בעיני עצמו. ובאמת - מי יכול להעלות על הדעת שזה יסתיים כך? אז אולי מעט שאננות, לצד איזו פזיזות של מי שמצוי בקרבת ביתו ומתנהל במרחב הטבעי שלו; זה שסיתת בעשר אצבעותיו על האדמה שאותה הכיר יותר טוב מכל אדם אחר בעולם - למה שיפחד? למה שאדם יירתע מקצת גשם כשהוא קרוב כל-כך הביתה?
האפשרות השנייה שמעלים השכנים היא שהשילוב של הראות הגרועה והגשם הטעו אותו. שהוא לא זיהה את עומק השלולית כשהתקרב אליה, ומכיוון שנהג במהירות גבוהה, לא הצליח לתקן את טעותו עד שהיה מאוחר מדי. וכשניסה להפנות את הרכב לאחור (שניים מהשכנים טענו כי הם משוכנעים שנהג לאחור, מנסה לתמרן את המכונית), גברו עליו ועל הרכב המים, ובשניות שהיה לו סיכוי להיחלץ או להציל את עצמו, האמין, ככל הנראה, שיצליח לנהוג את דרכו מחוץ לאגם.
האפשרות השלישית - והיא כבר שלי - היא שככה זה. אנשים מקבלים אין-ספור החלטות מדי יום. חלקן מוטעות, חלקן טובות. לכולן יש השלכות. לשגיאות ולבחירות הנכונות. אי אפשר לחיות את החיים האלה מתוך תודעת אסון. אי אפשר לצאת בחשבון שמחירה של כל שגיאה בחישוב, בשיקול הדעת, בתכנון או בהערכה יסתיים במוות. תחושת סכנה, לצד תחושת זהירות ואחריות, הן עניינים יחסיים ומופשטים. אחד ירגיש סכנה בסיטואציה אחת, בעוד חברו יגיב בתנועת ביטול. ככה זה. לפעמים אנשים שוגים. לפעמים אנשים לא מזהים את פני האסון. לפעמים זה פשוט ככה. ואין הרבה מה לעשות. כי ככה זה. פשוט ככה.
לפעמים.
