אמריקאים מפגינים בטיימס סקוור בניו יורק נגד מלחמה עם איראן / צילום: Eduardo Munoz, רויטרס
סמוך לחצות, בין שלישי לרביעי, קרה אחד משני הדברים: התחילה לדעוך האש שהוצתה עם חיסול קאסם סולימאני, או שהיא החלה להתפשט. ההכרזה הזו מובנת מאליה פחות ממה שנדמה. עניינה הוא הצומת שבו נפגשות הפוליטיקה והפסיכולוגיה.
ארה"ב יכלה מלכתחילה להשתמט מאחריות להתנקשות. היא יכלה להסתתר מאחורי עמימות, כפי שישראל חזרה ועשתה אין ספור פעמים בשמי סוריה; כפי שאיראן עצמה עשתה זה לא כבר, כאשר התכחשה לאחריותה לפגיעה בכלי שיט במצרי הוורמוז ולפגיעה ההרסנית בבתי הזיקוק של אראמקו, בחוף הסעודי של המפרץ.
אבל וושינגטון קיבלה עליה את האחריות מיד וללא היסוס. ההודאה הפכה את התגובה האיראנית הגלויה לבלתי נמנעת. בתחילת השבוע היו דיווחים שהמנהיג העליון, האייתוללה חמינאי, סר באופן לא צפוי לפגישה של המועצה לביטחון לאומי בטהראן, והוריד הנחיה חד משמעית: נא לא לטשטש את טביעות האצבעות; העולם חייב לדעת שאיראן היא המבצעת.
לשון אחר, אימאם־עליון היה מעוניין בג׳סטה, לפחות באותה המידה שהיה מעוניין בהישג צבאי. הגיונו מצריך את איראן להזדקף בקו האש, לא להשתופף בחפירות. זה היה הגיון ההולכים־ונופלים־ראשונה של קדושי מלחמת איראן בעיראק, בשנות ה־80.
מגיש נרגש בטלויזיה של איראן טען הבוקר כי "80 טרוריסטים אמריקאים" נהרגו בהתקפה, וכלי־טיס לרוב נהרסו וניזקו. הנשיא טראמפ לעומת זאת צייץ ש"הכול בסדר", והבטיח עוד פרטים במהלך היום. ברור שטראמפ היה מתקשה להימנע מתגובה אילו נגרם הרס בקנה מידה כזה. טראמפ הראה בעבר, שאבדות בנפש הן אבן הבוחן העיקרית שלו. מותו של קבלן אמריקאי בהתקפת המיליציה הפרו־איראנית הביא אותו להחלטה להתנקש בחיי סולימאני. הדעת נותנת שהוא יורה על תגובה אם יתברר שטילי איראן שפכו דם.
אבל אם הם היו שווי־ערך משוכללים לקטיושות הראשונות של סטאלין, או של ה'דווידקה' במלחמת הקוממיות של ישראל - הרעש היה גדול בהרבה מן הנזק; והנזק לא היה אלא שווה־ערך של יריקה. ארה"ב יכולה למחות את הרוק, ולוותר על פעולת־גמול־על־פעולת־גמול. האיראנים רמזו בימים האחרונים שהימנעות כזאת תאפשר דה־אסקלציה.
היועץ הצבאי הבכיר של חמינאי, גנרל חוסיין דנגאן, אמר לסי.אן.אן ביום א׳ השבוע: "אמריקה היא זו שהתחילה את המלחמה. לפיכך עליה לקבל תגובות הולמות למעשיה. הדבר היחיד שיוכל לסיים את תקופת המלחמה הזו הוא שהאמריקאים יקבלו מהלומה שווה למהלומה שהם הנחיתו. אחר כך אל להם לחפש סבב חדש".
יש בזה היגיון. במרוצת שלושים השנים של מלחמותיה בעיראק ובסוריה, ארה"ב ירתה מפעם לפעם טילי שיוט שלא על מנת להזיק מאוד. וישראל בחרה שלא להגיב לאחר שהחיזבאללה גבו מנה קטנה יחסית של דם על חיסול מפקדיהם הבכירים. בינואר 1991, ארה"ב הפצירה בישראל להימנע מלהגיב לשיגור הסקאדים מעיראק. אי־תגובה היתה מנוגדת לדוקטרינת ההרתעה של ישראל. אבל ישראל השתכנעה להניח לאמריקאים לעשות את העבודה.
הפיתוי להלום
השאלה היא אם הנשיא דונלד טראמפ רוצה לצנן את היצרים. התקפת הטילים על שני בסיסים בעיראק התרחשה לפנות ערב, שעון וושינגטון. באמצע הערב התהלכו שמועות שהנשיא עומד לנאום לאומה. רשתות הטלוויזיה התכוננו. בכירי יועציו לענייני חוץ ובטחון נראו יוצאים מן הבית הלבן, אבל הנשיא לא נאם. הוא צייץ שיגיב ביום ד׳ בבוקר.
הפיתוי להלום הוא בוודאי ניכר, גם מפני שהנשיא השמיע "איום, לא אזהרה", שהוא יכה ב־52 אתרים על אדמת איראן, אם היא תפגע בכוחות אמריקאים; גם מפני שהאיראנים השאירו כתובת מדויקת למשלוח מכתב התשובה. הנשיא אינו זקוק ל"52 אתרים". הוא יכול להשיב טיל־תחת־טיל לבסיסי השילוח, גם אם הטילים עצמם נורו כנראה מחוץ לבסיסים. הביון של ארה"ב הבחין בתנועת טילים בימים שלאחר ההתנקשות בסולימאני.
אבל טיל־תחת־טיל יניב אל נכון טיל־תחת־טיל־תחת־טיל. דובר של משמרות המהפכה מאיים, שאם האמריקאים יגיבו על פעולת גמול איראנית, האיראנים יפגעו "בחיפה ובדובאי". קשה לדעת באיזו רצינות הושמע האיום הזה. הוא נמצא מחוץ לגבולות הנראים של השכל הישר, מפני שהוא יהיה אקורד הפתיחה של מלחמה כללית.
ניסיון להעריך את הצעד הבא של טראמפ מחייב השערות על מניעי הנשיא. אנחנו יודעים, על יסוד הרטוריקה שלו בשנים האחרונות וגם על יסוד כמה ממהלכיו, שהוא אינו רוצה להסתכן במלחמה במזרח התיכון. היא מנוגדת לבדלנות הבסיסית המנחה את מדיניות החוץ שלו; והיא מנוגדת לאינטרס הפוליטי שלו בשנת בחירות.
במובן מסוים הוא יכול לתאר את ההתקפה האיראנית כניצחון: ארה"ב חיסלה באור יום וכמעט כלאחר יד את מפקד המהפכה ואדריכל התפשטותה; איראן הגיבה בימים של התלהמויות רטוריות; הוא הנשיא, הזהיר אותה מפני התוצאות; והיא הסתפקה לבסוף בהתקפת־סרק באישון לילה, שהטעימה את חולשתה יותר מאשר את עוצמתה.
חרב פיפיות
בפוליטיקה הפנימית, טראמפ חייב להיזהר מפני חרב הפיפיות שהוא שלף.
מצד אחד, הוא הצליח להניח את דעתם של הרבה ניצים במפלגה הרפובליקאית, שחשבו את גישתו כלפי איראן (וכן טורקיה ורוסיה) לביטוי של חולשה ולאקט של התנערות מתפקידה הבינלאומי המרכזי של ארה"ב. במובן הזה, ההסלמה עם איראן מחזירה את הרפובליקאים אל כר פעולה נוח ומוכר, שהתגבש אצלם בשנות ה־80, בימי נשיאותו של רונלד רייגן.
מצד שני, ההסלמה עם איראן מחזירה את המלחמות הלא־פופולריות של העשור הראשון של האלף אל מרכז התודעה. הדמוקרטים כבר עושים בה שימוש, וג׳ו ביידן, המוביל כמעט בכל הסקרים הדמוקרטיים, תיאר אתמול את הנשיא כ"עלוב־יכולת במידה מסוכנת" בענייני חוץ. הוא הקביל את העליבות עם נסיונו שלו: 35 שנה בסנאט, כולל כהונת היושב ראש של ועדת החוץ רבת הכוח, ושמונה שנים כסגן נשיא. דף קורות החיים הזה בדרך כלל אינו מרשים את המצביעים, אבל הידרדרות חמורה ביחסים הבין לאומיים עשויה להעניק לו תוקף.
53% מן הנשאלים בסקר דעת קהל חדש שהתפרסם לפנות בוקר (Ipsos בשביל סוכנות הידיעות רויטרס) אינם סומכים את ידיהם על התנהלות טראמפ כלפי איראן. זו עלייה ניכרת, 9%, לעומת אמצע דצמבר. אמנם אין תזוזות של ממש בתוך כל אחת משתי המפלגות, ושמונה מכל עשרה רפובליקאים מוסיפים לתמוך בנשיא - אבל חצי מהמצביעים העצמאים פונים נגדו. אלה חדשות לא טובות, מפני שאי אפשר לנצח בבחירות בארה"ב בלי תמיכת אלה המסווגים את עצמם "עצמאים".
אבל סקר נפרד של Ipsos לרויטרס מעלה, כי 41% חושבים את איראן ל"איום מיידי" על ארה"ב, עלייה תלולה של 17% לעומת סקר שנעשה במאי שעבר. 71% חושבים שארה"ב תיקלע למלחמה עם איראן בשנים הקרובות, עלייה של 20% לעומת מאי. רק מיעוט של הנשאלים, 27%, תומכים ב"התקפת-מנע" על איראן, אבל גם המספר הזה משקף עלייה של 15%.
לשון אחר, הפוטנציאל הפוליטי הפנימי של המשבר עדיין רחוק מלהתחוור. אין זה מן הנמנע שאיראן שמה לב לסכנות הנובעות משנת בחירות בארה"ב. היא היתה רוצה, לפחות לפי שעה, להכריז כי היא איזנה את החשבון, ואין לה תביעות נקם נוספות. ואם לא תסכימו, אז חיפה או דובאי.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny