נוחי דנקנר, לב לבייב, מארק ריץ', ארקדי גאידמק / צילומים: רפי קוץ, סיון פרג', רויטרס, שלומי יוסף
במשך עשרות שנים נחשבה משפחת סאקלר, משפחה יהודית-אמריקאית שהיא גם אחת המשפחות העשירות בארה"ב, לתורמת מבוקשת שמימנה אין-ספור מוסדות אקדמאיים ומוסדות ציבוריים אחרים בארה"ב וגם בישראל. כל זה השתנה באחת כשמה שמכונה בארה"ב "פרשת האופיואידים" - משככי הכאבים הממכרים - התפרצה לפני כשנה. סאקלר הם הבעלים של חברת פארדו פארמה, שייצרה ושיווקה משככי כאבים שהביאו להתמכרותם של מיליונים בארה"ב, ועל-פי חלק מהטענות למותם של מאות אלפים. יותר מ-2,500 תביעות הוגשו נגדה ונגד חברות אחרות בפרשה, והחברה נאלצה להודיע על פשיטת רגל.
הגילוי על מעורבותה בפרשה של המשפחה - שמשכה במהלך השנים דיבידנדים בהיקפי עתק של 14-13 מיליארד דולר מפארדו - עורר סערה גדולה בארה"ב. אחד המוסדות שקיבל ממנה תרומות, אוניברסיטת טאפסט בבוסטון, הסיר את שם המשפחה מכל התוכניות והמתקנים בפקולטה למדעי הבריאות שלו. נשיא האוניברסיטה ציין כי בהתחשב בנזקה של פרשת האופיואידים, הרי שהמשך הצגת השם אינו עולה בקנה אחד עם ערכי האוניברסיטה.
ובישראל? למעלה מ-30 יחידות ותוכניות באוניברסיטת תל אביב נושאות את השם סאקלר, כשהבולט שבהם הוא בית הספר לרפואה במוסד. גם כאן נשמעו קולות שקראו להגיב לפרשה ולהסיר את שמה של משפחת סאקלר ממבני ומתוכניות האוניברסיטה, אך נכון לעכשיו, במוסד לא נענו לקריאות. "משפחת סאקלר תרמה לפני 50 שנה להקמת בית הספר לרפואה ותרומתה מעוגנת בהסכם", נמסר בתגובה רשמית מהאוניברסיטה. "בית המשפט בארה"ב עדיין לא נתן את הכרעתו בפרשת סאקלר ועל כן האוניברסיטה לא דנה בכך לפי שעה".
המקרה של משפחת סאקלר הוא כמובן רק דוגמה מייצגת. בישראל, כמו בעולם, מוסדות מחקר, מוסדות תרבות וגופים ציבוריים אחרים מתבססים במידה רבה על תרומות של נדבנים שונים - אילו בקרות הם מפעילים לפני שהם מחליטים אם לקבל תרומות שמוצעות להם מגורמים כאלה ואחרים? האם יש להם נהלים מסודרים שלפיהם נבחנות התרומות? איך הם בוחנים את המוניטין של התורם, ומה נחשב בכלל למוניטין בעייתי או מפוקפק שבגללו יש לדחות תרומה כספית נדיבה?
הסוגיה הזאת, כך מתברר, כמעט ולא נדונה, בטח לא באופן מסודר ומחייב, וגם דעת הקהל לא מרבה לעסוק בה. אינדיקציה טובה לחוסר העניין הציבורי ולערפל שאופף את הסוגיה אפשר לקבל מההתייחסות, או יותר נכון חוסר ההתייחסות, שלה זכינו מהגופים שאליהם פנינו בעניין. חלקם סירבו לחלוטין להתייחס לפנייה, ואחרים הסתפקו בתשובות לאקוניות ומתחמקות.
"לא ניתן לפסול על סמך התקשורת"
פרופ' מרדכי שני שימש במשך עשרות שנים כמנהל המרכז הרפואי שיבא. לדבריו, במהלך כהונתו, "היו מקרים בודדים שבהם התמודדנו עם הדילמה הזו".
אילו מקרים למשל?
"היה מקרה שהיה לנו רושם שיש בו משהו לא כשר. רצו שנקבל את התרומה, וחלק ממנה נעביר לגורם אחר. במקרה הזה, כמו בכל מקרה אחר שבו עלה חשד שיש משהו לא כשר, לא קיבלנו את התרומה. אם מדובר בדמות מפוקפקת - לא קיבלנו, כי זה משהו שאתה לא רוצה להיות קשור אליו".
למה בעצם? כמו בתי חולים אחרים, גם אתם בטח שיוועתם לתרומות ולכסף נוסף.
"זה כסף שהוא 'מסריח'. המטרה לא מקדשת את האמצעים אף פעם, בשום מקרה".
מצד שני, לאחר ימיו של שני, קיבל בית החולים שאותו ניהל תרומה מלב לבייב ורעייתו אולגה, שעל שמם קרוי כעת מרכז הלב בשיבא. כיום לבייב חשוד בפרשה גדולה של הברחת יהלומים הנחקרת בישראל, ולמעשה הוא נמלט מהמדינה לפני שהספיק להיחקר בפרשה. אם ייכנס לישראל, סביר להניח שייעצר מיד ויובא לחקירה. האם לאור זאת, יש מקום לשנות את התייחסות בית החולים לתרומה שקיבל מהזוג לבייב?
"הבעיה שלי היא לא עם ה'חשוד', אלא עם ה'נמלט'", אומר על כך שני. "אם אדם נמלט מבדיקת הצדק, מדיון בעניינו, זה בעייתי. לא הייתי מקבל תרומה מאדם כזה".
ומה לשיטתך צריך לעשות עכשיו? הרי התרומה כבר ניתנה ורק אחריה קרה מה שקרה.
"אין לך מה לעשות. לבייב באופן ספציפי הביא באופן עקיף עוד תורמים לבית החולים (למשל, האוליגרך רומן אברמוביץ', ה' מ', ש' ל'), אבל אין יכולת לעשות דבר, כי אתה מחויב בחוזה".
אז שמו יישאר מונצח לנצח? גם אם נניח יורשע?
"בדקתי את החוזה, ולא ניתן לבטל את ההנצחה. עם כל הכאב, אי אפשר לבטל, כי החוזה מחייב אותך" (בבית החולים שיבא עצמו סירבו להתייחס השבוע לנושא).
"אין פה תשובה אחת", אומר על כך פרופ' גבי ברבש, לשעבר מנכ"ל המרכז הרפואי סוראסקי בתל אביב, ומנכ"ל משרד הבריאות, כשאנחנו מבקשות גם ממנו להתייחס לדילמה שמעורר מקרה כמו זה של לבייב. "לא הייתי פוסל תרומה כזו על הסף. האיש לא הורשע, ובזה שאני מקבל את התרומה שלו אני לא עוזר לו להכשיר משהו פלילי. אני לא רואה בעיה עם זה".
אתה עוזר להלבין את השם שלו.
"למה? זה לא יעזור לו בחקירה. היו מקרים שבהם אנשים תרמו כסף לקראת גזירת העונש שלהם בבית משפט - את חושבת שזה יכול לעזור להם במשהו? הדיון המשפטי מתנהל במנותק מהשאלה אם הוא תרם או לא. אין אפשרות היום לפתוח בית חולים ללא תרומות. אם משפחת אריסון ומשפחת עופר לא היו תורמות, חולים לקדם בית חולים ללא תרומות וצריך לנהוג בעניין הזה בזהירות.
"בכלל, צריך לעשות הפרדה בין מצב שבו תורם הופלל, כמו ג'פרי אפשטיין (מיליארדר יהודי-אמריקאי שהורשע בעבירות מין, ולפני כמה חודשים שם קץ לחייו בכלא בארה"ב), לבין אירוע עסקי, כמו במקרה של משפחת סאקלר. זו משפחה שתרמה לכל-כך הרבה גופים, מתוך ציונות, וצריך להיזהר".
אז במקום אוניברסיטת תל אביב, אתה לא היית עושה כרגע כלום?
"אתה לא יכול לפסול תורם רק בגלל שמשהו השתבש בעולם העסקי שלו, בטח לא על סמך דיווחים בתקשורת. מה אשם האב במשפחת סאקלר אם הילדים שלו ניהלו את המפעל בצורה לא תקינה וקיבלו החלטות לא מוסריות? אני רוצה להזכיר לך את ההחלטה של שמעון פרס ז"ל בזמנו להשאיר את הפסל של משה קצב בבית הנשיא, במסגרת הצבת פסלים של כל הנשיאים הקודמים. פרס אמר אז: 'הוא היה נשיא שהורשע, אך אנו לא משנים את ההיסטוריה לאחור' (פרס אכן אמר זאת, אך מספר חודשים לאחר מכן דווקא שינה את עמדתו, ה' מ', ש' ל'). באותה מידה, אי אפשר לבוא לתורם שתרם מרצונו ולומר לו: 'עכשיו השם שלך לא ראוי'. זו בגידה".
ספר על דילמות שהיו לך לגבי תרומות שהוצעו לבית החולים.
"היו מקרים, עשינו על זה דיון בבית החולים והחלטנו שאנו לא מקבלים תרומה למחקר מאותו מקור. אבל אני אתן לך דוגמה אחרת (לתרומה שכן התקבלה): באחד הימים בתחילת דרכי בבית החולים, היה איזה קלאש בין שני ארגוני פשע ושני ראשי הארגון הגיעו אלינו. כל אחד בא עם שומרי ראש ששמרו עליו. לקחתי את שני האנשים האלה אליי למשרד, וביקשתי מהם שיבטיחו לי שבית החולים הוא מחוץ לטריטוריה של המאבק ביניהם. כשהם שוחררו מבית החולים הם תרמו כסף".
ולא הייתה לך בעיה עם זה?
"לא, כי זה במישור של הוקרת תודה. אתה גם לא רוצה להעליב אנשים".
הנוהל שגובש לא מופעל
למרות מה שנדמה, הסוגיה הזו היא בכל זאת לא שדה בתולי לחלוטין. לפני למעלה מעשור גיבשו משרדי האוצר והבריאות טיוטת נוהל המאפשרת לפקח על קבלת תרומות. הטיוטה קבעה כי לצד בית החולים תתפקד ועדת תרומות שתברר לפני קבלת התרומה אם לתורם יש זיקה או קשר לבית החולים; תוודא שאין בתרומה משום פגיעה בטוהר המידות; וכן תבדוק אם התרומה ניתנה עם ציפייה כלשהי לקבלת תמורה.
הטיוטה הזו לא הפכה לנוהל מחייב, ובדוח של מבקר המדינה מ-2011 צוין הנושא לשלילה. "נהלים מסודרים בעניין תרומות הניתנות לגופים ממשלתיים בכלל ולבתי החולים בפרט יסייעו להבטיח כי קבלת התרומות אינה גורמת להטיה שאינה עניינית בפעילות גופים אלה, ואולי אף לפגיעה בטוהר המידות", נכתב בדוח המבקר. "יש לראות בחומרה את השיהוי הממושך של משרדי הבריאות, המשפטים והאוצר בקביעת נוהל בעניין חשוב זה".
העובדה שאין נהלים ברורים בנושא מאפשרת לגופים שנסמכים על תרומות להמשיך לפעול בשיטת ה"סמוך", ואפשר להניח ששם מרוצים מהמצב הנוכחי שחוסך להם הרבה כאב ראש. "אני חושב שצריך להשאיר את הבדיקה בעניין התורמים בידי המוסדות", אומר פרופ' רפי ביאר, לשעבר מנכ"ל בית החולים רמב"ם בחיפה, כשהוא נשאל על אפשרות לקבוע סדרת כללים בנושא. "אם יודעים על משהו בעייתי מראש צריך להימנע, אבל מדובר במוסדות מכובדים - אוניברסיטאות, בתי חולים - ויש להם את הדרכים לבדוק את זה. זה נושא מאוד רגיש, מנגנון התרומות הוא אחד המנגנונים החשובים, וצריך להיזהר בגישה לתרומות".
אבל לא תמיד יש קו ברור. איך המוסדות יכולים לבדוק?
"אסור להכניס משרד חקירות לכל תרומה. צריך להשאיר את זה בידי המוסדות, הם יודעים הרבה מאוד, יש להם הכלים והמנגנונים, וצריך לסמוך עליהם".
בניגוד לתמונה שמצייר ביאר, יש גם מי שמודה שאין לו הכלים לבדוק כל תורם ותורם. גורם שעומד בראשות אגודות ידידים של גופים גדולים מודה כי הוא קבע לעצמו כמה כללי אצבע המסייעים לו בסינון, אבל אין לו יכולת לעשות הרבה מעבר לכך. הוא מספר כי הוא נמנע מקבלת תרומות "זרות", ומסרב למקבל כסף מזומן.
ואם תגיע אליך תרומה שאתה יודע מראש שהיא לא נקייה, תוותר עלייה?
"התשובה היא כן, כי אני לא חושב שמקומות ציבוריים צריכים ליהנות מתרומות כאלה. אני חושב שזה פתח לבעיות ואני לא רוצה להיות שם".
מלבד הביקורת של מבקר המדינה, ניתן למצוא התייחסות רשמית נוספת לסוגיה בדוח פנימי שחיבר שופט העליון לשעבר, תיאודור אור, בעניין התנהלותה של מרצה באוניברסיטת בן גוריון, שהייתה מועמדת לקידום לדרגת פרופסור באוניברסיטה.
מדובר בפרשה משנת 2011 שנחשפה לפני כשנתיים ב"רדיו דרום". מרצה באוניברסיטה שכרה משרד חקירות פרטי כדי לגלות אם אי קידומה במוסד נובע ממניעים זרים. משרד החקירות שלח שני חוקרים שהתחזו לאחים הממלאים את מצוות אביהם המנוח, שביקש לתרום לאחת הפקולטות באוניברסיטה. שני החוקרים נפגשו עם הרקטור דאז והעוזרת שלו, וציינו כי הם מבקשים להעביר את התרומה - למעלה מ-700 אלף דולר - במזומן, שכן מקור הכסף אינו חוקי. באוניברסיטה לא התרגשו ועוזרת הרקטור ביקשה מהתורמים לעדכן אותה מראש לגבי מועד הגעת הכסף, כדי שניתן יהיה להיערך ולדאוג לנוכחות אנשי ביטחון במוסד.
השופט אור, שכאמור בדק את הפרשה, תהה בדוח שלו כיצד הצליח אדם זר לחלוטין לאוניברסיטה להגיע בתוך זמן כה קצר אל לשכת הרקטור ולהציע תרומה של מאות אלפי דולרים במזומן, מבלי שהדבר יעלה תהיות כלשהן, ומבלי שתיערך לאותו תורם בדיקת רקע.
האוניברסיטה הגיבה אז כי מדובר במקרה שאירע לפני זמן רב, וטענה שהמסקנות ממנו הוסקו וטופלו. עוד נמסר מטעמה, כי יש לה כללים סדורים ומוקפדים בכל הנוגע לקבלת תרומות.
ממה מורכבים בדיוק הכללים האלה? ניסיון לברר זאת מול אוניברסיטת בן גוריון הניב רק את התגובה הלאקונית הבאה: "חלק הארי של התרומות לאוניברסיטה מגיע באמצעות אגודות הידידים שלה בחו"ל, הפועלות בהתאם לרגולציה והנהלים במדינות שבהן הן פועלות. ברוב מוחלט של המקרים האוניברסיטה מכירה את תורמיה. במקרים הבודדים שבהם מגיעה תרומה לאוניברסיטה מגורם לא מוכר, מבצעת המערכת בירור לגבי זהות התורם".
"ליהנות משני העולמות זו צביעות"
כמו אוניברסיטת בן גוריון, גם גופים אקדמיים אחרים שאליהם פנינו הסתפקו בדרך כלל בתגובות כלליות, או שבחרו לא להגיב כלל. כך, למשל, במרכז הבינתחומי בהרצליה, שם נקראת הספרייה על שמו של מארק ריץ' סירבו להתייחס לנושא.
ריץ', שנפטר ב־2013, היה דמות שנויה במחלוקת בארה"ב על רקע עבירות של העלמת מס בקנה מידה גדול, והעובדה שמכר נפט לאיראן למרות האמברגו שהוטל עליה לאחר המהפכה ב־1979. הוא נמלט או עזב את ארה"ב בשנות ה-80, ובשנת 2000 קיבל חנינה מהנשיא ביל קלינטון רגע לפני שזה סיים את כהונתו.
קרן ריץ' שגם היא הפסיקה למעשה לפעול ב-2013 הייתה תורם משמעותי מאוד - לפי מנהל הקרן, אבנר אזולאי, היא חילקה סכום עתק של 300 מיליון דולר במשך שנות פעילותה - לאוניברסיטאות, בתי חולים ומוסדות תרבות בישראל, בהם, למשל, אוניברסיטאות בר אילן, בן גוריון ותל אביב, מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב.
"התרומה של ריץ' למוזיאון תל אביב שימשה להקמת אגף במוזיאון על שמו. היא התקבלה באמצע שנות ה-80 והייתה בסדר גודל של כ-3 מיליון דולר", אומר על כך מ"מ יו"ר מועצת המנהלים של המוזיאון, עו"ד חיים סאמט. לדבריו, בעת מתן התרומה, "ריץ' לא עמד לדין. היו נגדו האשמות בארה"ב, אך הוא שהה משנת 1983 בשוויץ וההאשמות לא התבררו מעולם. ביום האחרון לכהונתו של קלינטון כנשיא הוא העניק לו חנינה. שמעון פרס, אהוד ברק ושבתי שביט, ראש המוסד לשעבר, פעלו למען החנינה בשל שירותים שריץ' העניק כל חייו למדינת ישראל. כך שבעת שהתקבלה התרומה לא הייתה סיבה שלא לקבל אותה".
לפני החנינה היה עוד אירוע: הוא הגיע להסדר מס עם שלטונות ארה"ב בגובה 90 מיליון דולר.
"זה הכול עניינים שלו עם ממשלת ארה"ב שהם לא מענייננו. מדובר באדם שישב בשוויץ. אם לארה"ב היו טענות נגדו, ואם היו הסדרי פשרה, אנו לא אמורים לבדוק אותם. כל זה היה הרבה לאחר קבלת התרומה".
כלומר, אם הטענות היו מצד מדינת ישראל, אז זה כן מעניינכם?
"אם יש הליך משפטי פלילי נגד מישהו שיושב בארץ, צריך לחכות עד תום ההליך. אם ההליך מסתיים בהרשעה, זה בוודאי רלוונטי. ההליך בזמנו נגד ריץ' לא התחיל ולא נגמר והוא מעולם לא הורשע. ואם הגיע להסדר כספי זה לא מענייננו".
לאור זאת, אפשר להבין שהסרת השלט מהאגף על שמו זה לא נושא שנשקל אצלכם.
"החנינה למעשה מירקה את הכל, הזמן פתר את הבעיה".
"אני לא הכרתי את ריץ', אבל אין גורם שהיה מסרב לתרומה ממנו", אומר גם עו"ד גיל ברנדס, יו"ר אגודת הידידים של מוזיאון ישראל. "כל הטענות שהועלו נגדו מעולם לא התבררו במשפט מ-א' עד ת', ומעולם לפי מה שאני זוכר לא נטען כי עבר עבירה כלשהי בישראל. האיש היה יהודי חם, ואולי אני נאיבי, אבל היותה של ישראל חשובה עבורו היא המניע המרכזי בנתינתו ולא תרומה לשם מיצוב או ניקוי שמו. כשיש לך בעיה עם האמריקאים לא יעזור לך לתרום לאוניברסיטת בר אילן".
(אזולאי, שניהל כאמור את הקרן, ביקש להוסיף כי "האלמנט הפלילי בכתב האישום נגד ריץ' נגע לעצם העובדה שהוא לא התייצב למשפט, עניין שנבע מכך שלטענת ריץ' רודי ג'וליאני (התובע הכללי של ניו יורק באותה תקופה) רדף אותו אישית. הוא קיבל חנינה, למרות שלא הורשע ואפילו לא עמד למשפט, שזה דבר די נדיר").
השאלה היותר בעייתית, אומר ברנדס, היא מה קורה כשמתגלה קושי לגבי תורם כלשהו רק בדיעבד. "קחי למשל את הסאקלרים. יש לי הרבה רספקט לאמריקאים שמורידים את השלט של סאקלר, אבל אם הייתי יושב בדירקטוריון של הפקולטה לרפואה ונדרש להחליט בעניין, אני חושב שאי אפשר לקחת מאדם מה שהוא נתן בלי להחזיר לו. שמת שלט ואתה רוצה להוריד אותו? תחזיר את הכסף או לפחות את חלקו. אבל להמשיך ליהנות משני העולמות זו צביעות".
במסגרת תפקידך עמדת בפני דילמות דומות?
"פחות אצלנו. אני עומד בראש אגודת הידידים הישראלית ושם זה פחות רלוונטי. באגודות ידידים בינלאומיות במדינות גדולות עשויות לצוץ שאלות".
אילו שאלות למשל?
"האם לפנות לקהלים מסוימים, לא אנשים שהורשעו בפלילים, אלא כאלה שיש ספק לגבי איך עשו את כספם".
ואיפה עובר הגבול במקרים כאלה?
"אני חושב שגם אם אותו אדם לא הורשע, צריך לקחת בחשבון שהוא יורשע. במצב כזה, אני מניח שמעטים הגופים שיסכימו לקחת תרומה. יכול להיות שארגון לפני קריסה יעשה את הטעות הזו. לדעתי, מה שיתפתח בעקבות המקרה של הסאקלרים זה שהרבה מוסדות שהתלות שלהם בתרומות היא גבוהה יפתחו פרוטוקול לגבי איך להתנהל בדיעבד. יכול להיות שיש מקום לקבוע מנגנון פשטני יחסית, שיש בו זכות לביטול והשבה מוסדרת מראש של התרומה".
סוגיית האוליגרכים אינה פתורה
יהודה שפר, לשעבר יו"ר הרשות לאיסור הלבנת הון, אומר שהחשש לגבי תרומות עולה כאשר יש זיקה בין התרומה לבין השימוש בכספים. אם, למשל, אדם תורם ומתנה את תרומתו בכך שהכסף יועבר לפרויקט מסוים או שימונה מנכ"ל מסוים, זה עשוי להיות סימן לכך שהוא מלבין הון. מצב אחר, אומר שפר, הוא מצב שבו אוליגרך שברשותו כספים "מפוקפקים" משתמש בתרומה כדי להלבין את שמו.
שאלת האוליגרכים, אותם אנשי עסקים רוסים, כמעט כולם יהודים, שעשו את הונם בדמדומים של סוף עידן רוסיה הקומוניסטית, גם היא נושא שאינו פתור בארץ ובעולם. ה"ניו יורק פוסט" דיווח לאחרונה כי ב"מועצה לקשרי חוץ", גוף פרטי העוסק בסוגיות בינלאומיות, ונחשב לאחד הגופים המכובדים בתחום בארה"ב, התרחשה סערה סביב תרומה של 12 מיליון דולר מלן בלווטניק, שמחזיק בישראל, בין היתר, בשליטה בכלל תעשיות ובערוץ הטלוויזיה רשת 13. זאת, על רקע העובדה שבלווטניק עשה את הונו לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, אז השתלטו אוליגרכים רבים על נכסי המדינה בנזיד עדשים.
נשיא המועצה, ריצ'רד האס, אומנם הגן על הבחירה לקבל את התרומה, תוך שהוא מזכיר כי בלווטניק תרם למיטב האוניברסיטאות בארה"ב, ואולם קבוצה של 56 אישים מהממסד הביטחוני והאקדמי חתמו על עצומה הקוראת לדחות אותה, על רקע העובדה ש"עשה את הונו בדרכים מפוקפקות". זמן קצר לפני כן, התברר כי אותה מועצה לא התנגדה להמשך חברותו של ג'פרי אפשטיין ולתרומותיו, גם אחרי שהורשע בעבירות פדופיליה בשנת 2008.
"השאלה הזאת עלתה גם בישראל בתחילת ימי האוליגרכים", מספר גורם אקדמי בכיר, "האם ראוי לקחת מהם תרומות, שהרי לפחות חלקם 'גנבו' את רוסיה". אבל למעשה, הוא מציין, אין לזה סוף. "היית לוקחת כסף ממשפחת קנדי? הם הרי בעברם מבריחי משקאות (הכוונה היא לטענה השנויה במחלוקת, שלפיה במהלך 'תקופת היובש' ניצלה המשפחה את הרישיון שלה לייבוא אלכוהול רפואי, כדי למכור אלכוהול בשיתוף עם גורמי פשע, ה' מ', ש' ל'). בציניות אפשר לומר שרוב הכסף שנעשה בעולם נעשה לא ביושר - לפעמים באמצעות החוק, אבל לא ביושר, ולפעמים גם באמצעים לא חוקיים. לכן, אני חושב שזה יותר עניין של תחושות - האם לקחת מאוליגרך א' ולא מ-ב' - ואי אפשר לייצר משנה סדורה בעניין".
דוגמה נוספת לאוליגרך שנוי במחלוקת הוא ארקדי גאידמק, שהורשע בצרפת בפרשה של מכירת נשק לאנגולה ובהמשך אף ריצה במדינה עונש מאסר. לפני כעשור פעל גאידמק בצורה אינטנסיבית בישראל, תרם לגופים רבים, בין היתר גם לסוכנות היהודית שקיבלה ממנו 5 מיליון שקל. בסוכנות לא הגיבו השבוע לפניית G בנושא.
אבל האמת היא שאין צורך להרחיק עד לאוליגרכים ולבעלי הון שעשו את כספם בחו"ל כדי להיתקל בדילמות מהסוג הזה. עד לפני כעשור, אחת החברות החזקות במשק הישראלי הייתה אי.די.בי של נוחי דנקנר - חברה ציבורית שדנקנר הרבה לתרום באמצעותה, מה שזיכה אותו בלא מעט יחסי ציבור מלטפים וסייע לו לטפח תדמית חיובית. לימים, הורשע דנקנר בהרצת מניות אי.די.בי, ומאז אוקטובר 2018 הוא מרצה את עונשו, שלוש שנות מאסר, בבית הכלא.
שלמה בוחבוט, שכיהן במשך שנים רבות כראש עיריית מעלות תרשיחא וכיו"ר מרכז השלטון המקומי, היה בזמנו בקשרים קרובים עם דנקנר, שתרם למעלות ולמועצות מקומיות אחרות כ-400 מיליון שקל מכספי אי.די.בי הציבורית. "הוא לא איזה עבריין", כועס בוחבוט כשהוא נשאל בנושא, ומספר שעד היום הוא בקשרים עם דנקנר ומשפחתו, ושמבחינתו מדובר בצדיק. "הרי זה לא שהוא לקח כסף לכיסו".
מה זאת אומרת? אם הוא מריץ מניות, הוא מעלה את מניית החברה שבה הוא שולט, ולמעשה מעשיר את כיסו.
"הוא רצה אולי לייצב את החברה שהוא עמד בראשה. הוא לא היה צריך לעשות את זה. אבל תארי לך שכל תרומה שרשות מקומית מקבלת, וקיבלנו הרבה תרומות מחו"ל, נתחיל לעשות בדיקה אחורנית ולהחזיר את הכסף? הרי כשהוא תרם, הוא לא עשה את זה כדי לעשות מעשה פלילי, הוא היה עם לב רחב ואני מאוד מעריך אותו. זה לא האיש הפלילי הקלאסי. הוא עשה שטויות והוא משלם על זה מחיר כבד מאוד".
אם שמו היה מונצח במוסד ציבורי כלשהו, היה צריך לדעתך להסיר עכשיו את השם שלו?
"לפי תפיסת העולם הזו צריך לבטל הרבה מאוד שמות של רחובות על שמותיהם של אנשים שמתברר שעשו מעשים לא תקינים, כמו דוד בן-גוריון, לאור מה שאמר על המרוקאים, ועוד אחרים".
התבטאויות שהן לא פוליטיקלי קורקט זה לא בדיוק שקול להרשעה בעבירה פלילית.
"זה יותר גרוע מהתנהגות פלילית. רשות מקומית לא תקבל תרומה ממי שעשה את כספו ממעשים פליליים, אבל ברגע שאדם עשה את כספו בדרך ישרה, וזכה לכך שמוסד ייקרא על שמו, אני לא חושב שצריך להסיר את השם. עבר זמנו, בטל קורבנו. לפעמים גם אנשים טובים מועדים, אז לשכוח להם את המעשים שעשו?! אני לא חושב".