הורים וילדים / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
מקובל לומר - הן במישור הפסיכולוגי והן במישור המשפטי - כי מציאות שבה ילד מנותק מכל קשר מאחד מהוריו, אינה מיטיבה עם הילד ומחייבת התערבות, עד כדי צווי שיפוטיים שמטרתם להביא להבראת הקשר בין הילד להורה ולחידושו. גישה זו מקובלת במצבי ניכור הורי, אולם לא רק, שכן לא כל נתק בין הורה לילד מקורו בניכור הורי (אשר נהוג לייחסו להסתה שמייצר ההורה השני), ועדיין הוא מצריך התמודדות דחופה.
אחד מאמצעי ההתמודדות הוא הפניית הילד לתהליך טיפולי, שמטרתו חידוש הקשר עם ההורה וחיוב ההורה המצוי בקשר עם הילד להבטיח את הציות לצו ואת נוכחות הילד בטיפול. שאלה מורכבת היא עד כמה ניתן לכפות את התהליך הטיפולי הזה על ילד בגיל ההתבגרות, שמסרב בכל תוקף לתהליך כזה, טוען לקשר פוגעני מצד ההורה עמו ניתק את הקשר, ומבקש שלא לחדשו?
לאחרונה נדרש בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב לשאלה מורכבת זו, בנסיבות בהן נערה בת 14 סירבה לחידוש הקשר עם אביה, בטענה לקשר פוגעני עמו ותחושה של פחד בה אינה מצליחה לשלוט, לנוכח הלחצים המופעלים עליה על-ידי בית המשפט ועל-ידי האב לחידוש הקשר. כך גם כתבה ואישרה הפסיכולוגית המטפלת באותה קטינה.
גם מומחים אחרים, כעולה מהחלטת בית המשפט, מצאו תסמינים חלקיים של טראומה שחוותה הילדה, ואחת מחוות-הדעת אף מצאה כי אין זה בטובת הקטינה לחדש את הקשר עם אביה. האם טענה כי להסיר את הלחצים מהילדה ולהיעתר לרצונה שלא לקיים בשלב זה קשר עם האב. לטענת האם, גם לקטינה יש זכות לבחור שלא לקיים קשר עם האב, ויש לכבד זאת.
בית המשפט סבר אחרת וקבע כי לא ניתן לקבל מציאות בה לקטין יש יכולת "להתגרש" מההורה, וכי זה בלתי חוקי מצד ילד (כמו גם מצד הורה המאפשר זאת לילד) לסרב להיות בקשר עם מי מהוריו. משכך, הוא חייב את הקטינה להשתתף בתהליך טיפולי לצורך חידוש הקשר עם האב.
לטעמי, עניינו של מקרה זה חושף בצורה מובהקת את קו הגבול העדין בין ניסיון של המערכת לסייע לקטין ולקבוע מה טוב עבורו, לבין התערבות שיפוטית, שייתכן כי יש בצידה חשש לפגיעה גדולה יותר מן הנזק שהיא מבקשת למנוע.
אין כמעט חולק על כך שיש להתערב באופן מהיר ויעיל במצבים של ניתוק קשר בין הורה לילד, על-מנת לרפא את המצוקה שהביאה לנתק. עם זאת, לא ניתן להתעלם ממצבים בהם קיים קשר פוגעני, או שהילד חווה את הקשר כפוגעני. שימוש באמצעים כבדים מדי, בפרט כאשר מדובר בילדים מתבגרים, עלול להכשיל את מהלך חידוש הקשר.
כמו כן, חשוב להודות בנתון מצער: יהיו מקרים בהם למרות הרצון העז להבריא את הקשר, לא יהיה מנוס מלהרפות. למשל, כאשר הילד אינו מסוגל להכיל רגשית את אמצעי ההתערבות, כאשר כוחותיו אינם עומדים לו לבצע את התהליך הנדרש, וכאשר קיים חשש ממשי שההתערבות תגרום לילד נזק רגשי העולה על התועלת.
בסופו של יום, מדובר בראש בראשונה בזכויות ילדים, ומכאן נובע הצורך שלא לראות במטרה (הטובה כשלעצמה) כמקדשת את כל האמצעים. במקרים חריגים אין להתעלם מן האפשרות, אשר גם היא מצויה בארגז הכלים המשפטי, להימנע מהתערבות ולאפשר לילד את השקט לו הוא זקוק בנפשו הסוערת.
הכותבת היא עורכת דין מומחית לדיני משפחה ומחברת הספר "ניכור הורי"