מצד אחד, מיליונים השתתפו במסע הלוויה של מנהיג יחידת קודס של משמרות המהפכה קאסם סולימאני. הדוחק הביא למותם של לפחות 60 בני אדם מחנק (השלטונות אסרו על משפחות ההרוגים לפרסם את תמונותיהם והם נקברו כמעט בחשאי). מחזות האבל של בכירי המשטר וההמונים ברחובות נראים אמיתיים וכנים. סולימאני היה יותר מעוד גנרל במשמרות המהפכה, הוא היה סמל לעוצמה איראנית וליכולת שלה להתנהג כמו מעצמה עולמית.
מצד שני, הרשתות החברתיות באיראן ומחוצה לה, שקשורות למתנגדי המשטר, מלאות בגילויי שמחה על חיסולו של סולימאני. ברובן פניהם של החוגגים מוסתרות במסיכות או כיסויים, או שהן מצולמות מתחת לגובה הכתפיים. החוגגים שרים שירים עם מילים בגנות סולימאני "השטן הגדול" ומביעים תקווה שאמריקה תמשיך בחיסולים עד להפלת המשטר. הפכים מוחלטים בדעת הקהל, שמאפיינים את המצב היום באיראן.
אוכלוסיית המדינה מונה יותר מ-83 מיליון תושבים. לצד המשטר עומדים בעיקר אלה שנהנים ממנו - בעיקר החמולות והמקורבים של משמרות המהפכה, אך גם של זרועות השלטון האחרות. אלה זוכים להטבות, כמו רכישת מטבע חוץ במחיר הרשמי הזול מאוד, אספקה של מוצרים חיוניים ובראש וראשונה עדיפות בתעסוקה. אלה מהם שקיבלו הוראות חד-משמעיות להגיע למסע הלוויה, עשו כן.
מנגד יש את מחנה מתנגדי המשטר, רובו ממעמד הביניים האיראני, שחש לו זיקה מערבית וחופשית יותר. הוא גם הפעיל בהפגנות הפוליטיות.
אבל מי שמדאיגים את שלטון האייטולות, הם ההמונים שאיכלסו את הפגנות ענק נגד השלטונות לפני חודשיים. המחאות הביאו לסגירתן של ערים שלמות ונרשמו אלפי הרוגים בדיכויין. אלה ההמונים שסובלים מהמצב הכלכלי הקשה, מהאבטלה שמגיעה לפי דיווחים של מתנגדי המשטר לקרוב ל-80%, וממחסור חמור במוצרי יסוד ובשירותים בסיסיים, כמו בריאות. גם המחנה הזה חגג את חיסול סולימאני, שכן הוא סימל בזבוז מיליארדי דולרים למטרות חוץ ולפרנסת היצוא האלים של המהפכה, על חשבון הציבור וצרכיו באיראן. ככל שימשך המצב הכלכלי הקשה והעיצומים, אי-השקט בקבוצה הזו יגבר.
שער הדולר מזנק
מדיווחי החדשות בחלק מכלי התקשורת בעולם לאחר חיסול סולימאני, ניתן היה להבין כי מדובר בעימות כמעט שווה כוחות בין ארה"ב לאיראן. האיום שנשקף מהמדינה האיסלמית אכן משמעותי, לאור מאגר כלי הנשק שעומד לרשותה והקו האידאולוגי הקיצוני שלה, שדוגל במאבק בכל מה שריח לא אסלמי/שיעי נודף ממנו. אבל בפועל איראן נמצאת באחת מנקודות השפל שלה בהיסטוריה מכמה בחינות, והחשובה שבהן היא הכלכלית.
בחינת הכלכלה האיראנית לא פשוטה בשל הניסיונות של המשטר להסתיר את המצב ואין כתמונת שער המטבע להעיד על כך. השער הרשמי עומד על 42 אלף ריאל לדולר. אבל אף אחד לא יכול לקנות דולרים במחיר הזה למעט המקורבים לצלחת וחברות ותאגידים ליצוא, שבהם שולטים משמרות המהפיכה. שערו האמיתי של המטבע האיראני בשוק השחור, כבר הגיע לאחר חיסול סולימאני ל-140 אלף ריאל - הפרש של 240%. במאי 2018, בטרם החלו העיצומים המחודשים של ממשל טראמפ, עמד השער השחור על 60 אלף ריאל לדולר - כ-100% יותר מהשער הרשמי בזמנו. בדצמבר השנה, עוד לפני החיסול, עמד השער על 130 אלף ריאל לדולר.
קרן המטבע העולמית מעריכה כי המשק האיראני הצטמצם השנה ב-9.5%. הנתון הזה מבוסס על נתונים רשמיים וכלכלנים בעולם מעריכים ששיעור הצמיחה שלילית גדול אף יותר.
שיעור האבטלה הרשמי באיראן הוא 12% ושיעור האבטלה בקרב צעירים עד גיל 30 מגיע ל-28%. אבל גם כלכלני קרן המטבע העולמית, שנצמדים לרוב לדיווחי המדינות, מטילים ספק בנתונים אלה. לפי מחקר כלכלי שנערך באוניברסיטת ברנדייס האמריקנית, האבטלה באיראן באמצע השנה שעברה הגיעה כבר ל-30% ולקרוב ל-50% בקרב צעירים. וכך גם בנתוני האינפלציה. רשמית היא מגיעה ל-30% בשנה. בפועל, לפי אותו מחקר אמריקאי היא עברה את ה-100%.
באיראן אין להשיג מוצרים רבים ותוכנית להקמת מפעלים מקומיים, שיספקו את התצרוכת המקומית, תקועה בין היתר בגלל קשיים ברכישת מכונות וציוד מחו"ל בשל העיצומים.
גם אם לא מקבלים את הנתונים האלה במלואם, ניתוח של הכלכלה האיראנית מהשנה האחרונה מראה שעשרות מפעלי ענק של תאגידים בינלאומיים נסגרו בשל העיצומים האמריקאים, חלק ניכר מתעשיית הנפט משותק ופרויקטים גדולים של פיתוח ותשתיות, שתוכננו עם גורמים בינלאומיים - נעצרו.
מחפשים נתיבי סחר
איראן משוועת למציאת דרכי מסחר עוקפות עיצומים, אבל אירופה, שהבטיחה לפעול לכך והקימה את המיזם העוקף באמצעות סחר חליפין דרך צד שלישי, לא הצליחה להכניס אליו חברות גדולות מספיק והוא מדשדש.
רוסיה, סין ולאחרונה גם יפן, מנסות לפצות על כך. סין הודו ויפן היו יבואניות הנפט הגדולות ביותר מאיראן, וכשעיצומים החלו, פסק כמעט לגמרי קו הסחר הזה. ראש ממשלת יפן שינזו אבה הגיע לביקור בטהראן בחודש שעבר, והדיונים בין שתי המדינות לקיום סחר חליפין וכן לשימוש במטבעות קריפטו לעקיפת העיצומים, מתקדמים. אבל בכל אלה אין כמובן די, ועל ראשי המדינה להכריע על הכיוון שאליו יוליכו את המדינה.
אם יימשך המצב הנוכחי, נראה עוד ועוד מחאות נגד המשטר. המחאות שדוכאו באוקטובר-נובמבר היו מהחמורות ביותר, והובילו לסגירה יזומה של מערכת האינטרנט במדינה והן גבו אלפי הרוגים ועשרות אלפי פצועים. המחאות אלה נבעו בעיקרן לא מהאכיפה ההדוקה של חוקי הדת, אלא מהמצב הכלכלי. קבוצות שסבלו מהגזירות הכלכליות בשל המצב, כמו המורים ששכרם קוצץ, נהגי המשאיות והמוניות בשל מחירי הדלק, היו הפעילות ביותר במחאות.
לכן, גל המחאות הבא הוא עניין של זמן בלבד ומשטר האייטולות מחפש דרך להראות לציבור שיש תקווה. על הענף הזה אמונים הנשיא רוחאני ושר החוץ זריף, שפועלים באירופה ובמזרח הרחוק להשיג אופק כלכלי, להרחיב את המסחר ובעיקר למצוא נתיב ליצוא הנפט, זרם המזומנים העיקרי למשק האיראני. עד כה מאמציהם הוכתרו בהצלחה חלקית בלבד.
