יואב קוטנר הכי אוהב רדיו. אבל אם "האיש הקטן מהרדיו", שמשדר מ-75' בגלי צה"ל ומזוהה לגמרי עם התחנה הצבאית, היה צריך להתקיים מהסכום שהוא מרוויח שם, הוא היה רעב ללחם. "אם תצליחי לנחש מה המשכורת שלי בגל"צ", הוא אמר לי, "תקבלי עוד קפה".
אני מניחה שלא הרבה.
"אפילו לא מגיע לשכר הממוצע במשק, דפוק ומתוסכל מבחינת כסף, אבל מבחינה מקצועית הכי מאושר שיש, כי אני מאוד אוהב את העבודה ומת על רדיו. ברדיו 'הקצה' אני עושה שעתיים שבועיות בחינם, וגם בגל"צ זה חינם, כי אני מגיש תוכנית יומית בגלגלצ עם אורלי יניב, כל ערב בתשע, ואת 'הג'אם של קוטנר', ומרוויח כמעט כלום.
"כשהתחלתי לעשות הופעות והרצאות, המוטיבציה הייתה כמובן להתפרנס, הייתי מוכרח. אבל בחמש השנים האחרונות אני נהנה כשאני פוגש אנשים שבאים לשמוע הרצאות על אריק איינשטיין ועל הביטלס. כשאני חוקר את ההקשר המוזיקלי של מלחמת וייטנאם לקראת הרצאה לפני רבי סרנים וסרנים, אני מוצא בזה המון הנאה מעבר לפרנסה, כי באמת שאני מאמין בכוח של המוזיקה לשנות. אני מופיע בשכר, בהתנדבות, בחצי התנדבות, ומצאתי מקום ביטוי חדש כעורך מוזיקה על הבמה, כי זה מה שיהיה כתוב על המצבה שלי".
בינתיים, קוטנר רחוק ממצבות ונראה מצוין ולא רק לגילו, ואם לצטט מה שכתב לי בכתב ידו על המחברת שלי, כשהלכתי להתפנות, הוא "חתיך, גבוה, בלונדיני, פוגש אותי בקפה הבית שלו". האקסמפלר הנמרץ בן ה-65, שיכול לחלק אנרגיות לצעירים ממנו בשלושה עשורים, ועוד יישאר לו מספיק עודף, לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אף שיש הרבה עומק במעשיו, לצד הקריצה.
עכשיו הוא מתחיל את עונה 5 של "סיפורים במונו", בבית אביחי בירושלים, סדרה של שיחות אישיות עם אמנים על הבמה, שמספרים לו סיפורים על אלבומיהם והקהל שואל אותם שאלות. בעונה הקרובה יארח את אביתר בנאי, שולי רנד, ריטה, גלי עטרי ויזהר אשדות. "ההתנהגות של אמנים שונה בשיחה של אחד על אחד - באולפן, מול מצלמות ועל הבמה, ובכל זאת אני מצליח להגיע לאינטימיות. הם סומכים עליי ובגלל שהם יודעים שזה אני, נדבר על היצירה והמוזיקה. אם מישהו איבד את אשתו שבועיים לפני יציאת תקליט, כמובן שנזכיר את זה, אבל אני נורא אולד פאשן".
עם כל הכבוד, מה יש לריטה לחפש מול קהל מצומצם במופע אינטימי בירושלים?
"גם בשביל אמנים כמוה זה משהו מיוחד, לצאת מאזור הנוחות, להביא ולקבל משהו אחר. ב-100% מהפעמים האורחים שלי מלאי תודה על האירוע. הייתה עונה שהמרואיינים הביאו מישהו שהשפיע עליהם, ומרינה מקסימיליאן הביאה את אמא שלה. העונה הנוכחית תתרכז באלבומים גדולים. עם אביתר בנאי אדבר על האלבום הראשון שלו".
הפכת לסוג של היסטוריון מוזיקה מקומי.
"הפכתי ל'חריאן' - חוקר רוק ישראלי נוסטלגי. אני עובד בזה כל החיים. אני עושה פרויקט נוסף, 'יוצרים במוזיקה הישראלית' - תיעוד מצולם של אמנים בשיתוף מפעל הפיס והגענו כבר למאה אמנים, ביניהם כאלה שלא נחשבים לסופרסטארים, יורם טהרלב למשל, שכתב את הבלדה על יואל משה סלומון. אנחנו יושבים לשיחה מצולמת בבית שלהם, בסביבה הטבעית. נורית הירש מנגנת על פסנתר, דן אלמגור מראה לי את התווים שלו, אותי לא רואים".
כי ידוע שאתה צנוע.
"אני זוכר שאני לא המרכז. כשאני הולך לראיין את מוני אמריליו, בן 80, פעיל, כותב, חד, אני צריך להתכונן, קורא ביוגרפיה, לומד. יעקב הולנדר שכתב את ‘אהבתיה' היה ילד בשואה, הגיע לארץ בלי משפחה ועשר שנים אחר כך זכה בפסטיבל הזמר והפך להכי ישראלי שיש. סיפורים מרתקים".
להבדיל אלפי הבדלות, ובתחום אחר לגמרי, זה מזכיר את פרויקט ההנצחה של ספילברג.
"חלקם בהחלט ניצולי הזמר העברי. יש שם דברים קורעי לב. הראיון שיגאל בשן עשה איתי שם היה האחרון שלו. הוא בא עם אשתו, ששמרה עליו, היה מאוד עצוב, אבל היה לו חשוב לעשות את זה, לבוא. הוא ניגן ושר כמה שירים, סיפר סיפורים, ועבר זמן בין הצילומים לעריכה. אחרי שהראיון שלו עלה לאתר מפעל הפיס, קיבלתי ממנו מייל, 'היה נורא כיף ותודה, הראיון מרגש', ועשרים דקות אחר כך הוא כבר לא היה בין החיים.
"המחמאה הכי טובה שקיבלתי הייתה משמרית אור, בתו של יעקב אורלנד: אני מצטערת שאבא לא הספיק להתראיין אצלך".
קוטנר - מומחה למוזיקה ישראלית ומתעד אובססיבי שלה - עבר כמה טרנספורמציות בקריירה שלו: עורך מוזיקלי ברדיו, שדר, מגיש בטלוויזיה, מקים ערוץ 24, מנהל רדיו ת"א, שוב שדר, והוא מקפיד להמציא את עצמו מחדש כל פעם, וככה נשאר רלוונטי בעולם מוצף באינפורמציה.
"בהתחלה הרגשתי שתפקידי בעולם הוא להיות הברז של המוזיקה החדשה והאלטרנטיבית. אי שם בשנות ה-80 מיניתי את עצמי לעוד תפקיד, מתעד המוזיקה הישראלית, מה שקשור כנראה לביוגרפיה שלי, כשאיבדתי את הזיכרון בגיל 19 בגלל תאונה והייתי צריך ללמוד הכול מחדש. ואז נוסף לי עוד תפקיד, להיות זה שמביא דברים חדשים וחוקר את ההיסטוריה: עשיתי ברדיו 60 שעות על הביטלס, 100 שעות על הולדת הרוק הישראלי, ואת הסדרה בטלוויזיה 'סוף עונת התפוזים', אבל בשנים האחרונות כבר לא צריך אותי".
כי הכול זמין במרחק הקלדה.
"התפרצת לדלת פתוחה. ב-1999 הקמתי את 'מומה' - 1,500 ערכים על מוזיקה, ואז ראיתי איך הכול עובר לרשת. אני עובד, עושה מחקר, ובניגוד לפעם, באים פוצים, לוקחים דברים שלי, ולוקחים עליהם קרדיט. ואז, אחרי דיכאון קל, הייתי צריך להבין מה אני עושה פה. אז התפקיד החדש שלי בעשור האחרון הוא לתת הקשרים".
אתה יכול לעזור לציבור לברור את הדובדבנים מהתבן המוזיקלי הטובעני.
"פעם הייתי מבקר מוזיקה. בשנות ה-80 שלחו אותי לכתוב על ריצ'רד קליידרמן. באתי אנטי, כי אני ניל יאנג וכאלה, וראיתי משפחה יושבת מבושמת, במיטב מחלצותיה, עם דמעות של אושר. אז מי אני, עם כל הכבוד, שאגיד שזה חרא? במה זה יעזור? מאז, אני ממליץ ולא מבקר, ועושה את זה בתוכנית עם אורלי יניב. אני לא ממליץ על דברים שיוצר הבן שלי, אורי, נגן בס בן 25, שמלווה את כל האמנים הגדולים".
אתה מבסוט ממה שקורה בתוך גלי צה"ל?
"זה נהדר שנותנים לאנשים כמו ברדוגו במה, סוף-סוף מישהו שמייצג אותנו. במובן התרבותי, כואב לי שהתחנה ויתרה על המקום שלה בקידום התרבות, בתוכניות מיוחדות, שידורים ישירים מהופעות. זה חבל".
מכיוון שאיש עסקים מבריק הוא לא, אשתו מנהלת לו את הלו"ז ואת ההפקות שהוא יוזם, והוא רשום במרכזים שמשווקים הרצאות והנחיות באירועים. "90% מהפניות הם מאנשים שמתקשרים אליי, אבל זה לא יהיה עוד הרבה זמן, אני בן 65, הסוף קרוב".
נו, די כבר.
"אם יש משהו שאני מתחרט עליו, זה לא הדרך שבה בחרתי, כי אני באמת אוהב את מה שאני עושה, ובא לי שתיעוד האמנים יימשך, כי יש עוד הרבה שלא הספקתי לראיין ומפעל הפיס צריך לתת תשובה על מימון, ועוד כמה פרויקטים טלוויזיוניים. אני מתחרט רק על זה שהזיכרון שלי נפגע, כי אין לי חינוך פיננסי בכלל, וגם בפעמים הבודדות שהיו לי אופציות להרוויח המון, בחרתי באמת האמנותית שלי. את רדיו ת"א, עם משכורת פצצה ורכב צמוד עזבתי, כי ביקשו ממני לוותר עליה. אני מאושר שאני מצליח לעבוד הרבה, אבל ככה לא צריך לחיות מישהו בן 65. יש לי חברים מיליונרים בגילי שחיים לגמרי אחרת".
