"אני הרופא שלך / אני אציל אותך / ניפגש אצלי כשתהיה מוכן", שר יוסי בבליקי בשיר "כשתהיה מוכן" שבאלבום "האם כבר הגעתי לפה".
אז האם אתם מוכנים? כי באמת הגיע הזמן להיפגש עם בבליקי, שמונה שנים מאז אלבומו "האגרוף", ואחרי שנים של חסדים מוזיקליים שלו ושל להקתו "פונץ'" - שקמה לתחייה פעם בכמה שנים, מאז שנוסדה בשנות ה-90 והנכיחה להיטים כמו "ונדמה שישוב", "חייל אמריקאי במיטה" ו"אני מאוהב בבחורה מבת ים".
מאחר שחלק ניכר של הלהיטים היום הם נוסחאתיים-קלישאתיים, קשה להאמין שמשהו מאלבומו הנוכחי של בבליקי (שמופץ רק בפלטפורמות הדיגיטליות) יהפוך ללהיט. ודווקא יש בו שירים שמי שיכוון אליהם נכון את התדר שלו, ידרוש מהם השמעות חוזרות, ולו רק ברדיו של הנפש.
והנפש נמצאת בבעיה באלבום הזה, ואכן זקוקה לרופא, שמופיע בתפקידים שונים, חלקם חידתיים, והשירים כאן הם הדרך הבלליקית לתחוֹם פואטית את רגשות האשמה של שגרתנו: "סלח לנו רופאנו על העישון. אפשר רק עוד אחת ודי? / סלח לנו רופאנו על רגעי האושר, האם כבר מאוחר מדי? / האם זללתי את חיי? / את הסטייק המטפטף של חיי?".
מצד שני, האם בכלל נסכים לאלטרנטיבה, כפי שהיא מוצעת בשתי הגרסאות של השיר "אפשר גם בלי"? "לא להצטרך לאכול / לא להצטרך לשתות / לא להצטרך מתוק... / לא להצטרך כבוד". בגרסתו השנייה, שדנה בקר (שותפתו ללהקת פונץ') מצטרפת אליה, הקלידים הדומיננטיים מסמנים את מה שהמילים לא אומרות, שההצטרכות המפריעה היא גם מפרה, ומאפשרים את תנועת המנגינה עד שחותמים אותה ב""לא" מילולי, מסתלסל ובכלל לא פסקני.
כי איך אפשר להיות נחרצים? הרי "העקבים שמגביהים אותנו מנמיכים את האדמה" (שיר הנושא), וכך גם קולו של בבליקי - מיטלטל, מתלהב ומתדכדך, שופע ופגיע. מעמת את המאזין עם "האוויר המינרלי" - כמעט שבע דקות שבהן משתקף מול האוזן עולם עתידני מטריקסי; נאחז בשריקה בשיר "החגורה", שספק מקדמת את השיר, ספק מהסה אותו או מנשימה אותו. לא דומה לשום דבר מלבד השבט המוזיקלי שלו - יוצרים אינדיווידואליים שכבר שנים מחוברים זה לזה בנימים מוזיקליים ותודעתיים: שלום גד - גם הוא מפונץ', אביב גדג' - אח של גד ומלהקת אלג'יר, וגבריאל בלחסן ז"ל, גם הוא יוצא אלג'יר. משוררי אמת ויופי, שמי שהמוזיקה עבורו אינה בידור אלא נקטר-חיים, צורך אותם בקביעות, או עתיד לעשות זאת.
בבליקי עובר דרך השפעותיו כשהוא מפלס את דרכו בעקשנות חולמנית, בוטחת ואבודה. "יש לנו אהבה לשיר", הוא שר ב"קיצור תולדות ההתמכרות", "אבל הפיות שלנו סתומים / כך שאנחנו מתקשרים בשפת הסימנים / בבוקר קמנו והלכנו למרכז הגמילה" - ושם כבר נמצאת הגאולה מהתמכרויות. קוראים לה אהבה. והיא נוסקת בשיר הסיום "גיטרה שחורה" - דואט עם שר ניב - כשמצטרפת אליה גאולה נוספת: המוזיקה.
האלבום הזה עוסק בהתמכרויות, אבל הוא בעצמו ממכר. וכדאי להתמכר לבבליקי. אבל ראו הוזהרתם: אם ההתמכרות תצליח, נפשכם תתקשה לצרוך מוזיקה אחרת, שפתאום תישמע תפלה וטפלה.
ציון: 5
