רה"מ נתניהו בכנס של הליכוד / צילום: שלומי יוסף
משהו לא טוב עבר השבוע על סיעת הליכוד.
ההתקפה הסיעתית על היועץ המשפטי לכנסת, איל ינון, על רקע חוות-הדעת שפרסם בנושא החסינות, הייתה טעות. היא הייתה טעות לא בגלל הסגנון שאפיין אותה ולא בגלל שלא הועילה לרה"מ בנימין נתניהו. היא הייתה טעות, כי היא חותרת תחת התפיסה המשפטית השמרנית שהליכוד מקדם בשנים האחרונות. היא הפכה את המאבק של הליכוד על עצמאותם של נבחרי הציבור, לקריקטורה. כמי שמזדהה בכל מאודו עם המאבק הצודק הזה, קשה היה לי לראות את מה שקרה לו השבוע. הוא הפך בידיהם של מספר חברי-כנסת לבדיחה עצובה.
עצמאות מופרזת ואכזרית
עד יום ראשון היו בליכוד מי שציפו מאיל ינון שהוא יוציא עבורם את הערמונים מהאש. הם קיוו שיעניק להם חוות-דעת משפטית, משוללת כל מקור חוקי, הקובעת שוועדת הכנסת מנועה מלדון בשלב זה בחסינות של נתניהו.
מהלך פוליטי שבו יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין מונע בעצמו את כינוס ועדת הכנסת יכול היה כמובן להביא לתוצאה דומה. אלא שבליכוד העדיפו שהעבודה המלוכלכת תיעשה באמצעות חוות-דעת משפטית מצד ינון.
ההערכה הליכודית הייתה שהתעקשות מצד יושב-ראש הכנסת שלא לקיים דיונים בוועדת הכנסת תיראה רע בתקשורת. בליכוד האמינו גם, שמהלך כזה עשוי להסתיים בסבירות גבוהה בהדחת אדלשטיין. וזו בדיוק הייתה הסיבה שבליכוד תלו השבוע כל-כך הרבה תקוות ביועץ המשפטי לכנסת. אלא שאלת המזל לא האירה להם פנים, וינון פעל בדיוק כפי שמצופה מיועץ משפטי לפעול. בוודאי כפי שמצופה מיועץ משפטי מהדגם שהליכוד מדבר עליו.
ינון בדק את החוק, ולא גילה בו כל מניעה לקיים את הדיון. מצד שני, הוא גם לא גילה בו כל חובה לקיים את הדיון. ולכן הוא קבע שהדבר נתון לבחירתה של הכנסת. בחוות-דעת שפרסם ביום ראשון (5.1.20), הודיע היועץ המשפטי לכנסת שזו אינה חייבת לדון בנושא החסינות, אך גם אינה מנועה מכך.
עבור יושב-ראש סיעת הליכוד, חבר-הכנסת מיקי זוהר, חוות-הדעת השמרנית הזו, שמאפשרת לכנסת להחליט כפי שתרצה, הייתה לא פחות מאסון. הליכוד הרי סובל כרגע מנחיתות מספרית בכנסת, אז איך מצופה מהם להתמודד עם כל-כך הרבה שיקול דעת שהוענק לכנסת? הם הרי עלולים להפסיד!
העצמאות המופרזת הזו הייתה אכזרית מדי. היא הגיע אל מיקי זוהר ברגע שהכי פחות התאים לו. דווקא השבוע היה זוהר מוכן לעשות הכול כדי לפגוש את הדגם הרע של הייעוץ המשפטי. זה שכופה על הכנסת את תפיסת עולמו. זה שמתעלם מהמילה הכתובה בספר החוקים. זה שמדלג מעל רצון הכנסת. מדוע דווקא הפעם נתקל ביועץ משפטי מהסוג הטוב שמותיר לו את מלוא שיקול הדעת? התסכול הזה הספיק כדי לצאת למתקפה חזיתית נגד איל ינון.
בתחילה כינה זוהר את ההחלטה של ינון, זו הנובעת באופן ישיר ממילות החוק, "הזויה". אחר-כך נזכר שבת-זוגו של יועמ"ש הכנסת היא המשנה הפלילית של היועמ"ש אביחי מנדלבליט, ולפיכך קבע זוהר כי ינון מצוי בניגוד עניינים. הפרט המוכר הזה כנראה חמק ממנו כשציפה עדיין להחלטה שונה מצד היועץ המשפטי לכנסת.
זוהר לא נשאר לבדו. את מסע ההכפשה של זוהר נגד ינון המשיכה מהנקודה הזו דוברות הליכוד, כשהיא חוזרת על אותם המסרים. נכון לשלב זה אמו הערבייה של ינון ומניותיו בחברת תדיראן טרם השתרבבו למסכת האישומים נגדו, אך ייתכן שלקראת שבוע הבא אנחנו עוד צפויים לכך.
כשדעת המיעוט הפכה לחוק
בעבר היו גם קולות אחרים. כאלה שרצו לנתק בין חברי-הכנסת להכרעה בנושא החסינות. למעשה, "ועדת משה נסים" שהתמנתה בסוף שנות התשעים כדי לדון בעניין זה ביקשה להוציא את הדיון בענייני חסינות מידי חברי-הכנסת, ולהעבירו לידי ועדה חיצונית. אלא שמסקנות הוועדה נדחו על-ידי המחוקק.
חוק החסינות במתכונתו המוכרת לנו מבוסס על עמדת המיעוט של פרופסור קלוד קליין, שהתעקש על כך שהסרת החסינות צריכה להיעשות במגרש הפוליטי, ולא בזה המשפטי. הרעיון היה שחברי-הכנסת, ורק הח"כים, הם שיכריעו בהחלטה הדרמטית על הסרת החסינות של מי מחבריהם. ניסיון הבריחה בימים האחרונים של חברי-הכנסת בליכוד מהפוליטי אל המשפטי, מסוכן. זו חוליה נוספת בשרשרת ארוכה מאוד שבה הופך הייעוץ המשפטי לחסם משפטי של מאבק פוליטי.
כשזה מגיע מצידן של המפלגות הנוטות להפסיד ביום הבחירות בקרב על ליבו של הציבור, כבר די התרגלנו לכך. זה הניסיון המוכר לעייפה להעברת כוח מהשדה הפוליטי אל המצודה המשפטית. כשזה מגיע מצד מפלגה שחרטה על דגלה את עצמאות הכנסת, זה מאכזב מאוד. אי אפשר לצאת נגד משפוט הפוליטיקה בבוקר, ובערב לבקר את העובדה שהיועץ המשפטי לכנסת מותיר את מלוא שיקול הדעת לחברי-הכנסת.
מהלכים ציניים מהסוג הזה הם בדיוק אלה שמכתימים את המאבק החשוב שמנהל כיום הימין כולו על ערך המשילות. הם אלה שהופכים את הרעיון הזה, שלא בצדק, לרעיון ריק. הם הסיבה שחברי-כנסת מהימין מואשמים לא פעם שעצמאות הכנסת משמשת אותם ככסות בלבד להגעה לתוצאה מבוקשת מסוימת.
הרי זה בדיוק מה שקרה כאן. עצמאות הכנסת הייתה דבר טוב. היא הייתה כזו אפילו ב"חוק המצלמות" שהליכוד ביקש לקדם גם בשבוע האחרון שלפני הבחירות הקודמות.
אבל זה היה לפני כמה חודשים, וכעת גילו בליכוד, שאין להם רוב בוועדת הכנסת בדיון הצפוי על החסינות של נתניהו. ומאותו רגע כל צעד הפך ללגיטימי, ובלבד שימנע את ההפסד בוועדה. פתאום הפך הליכוד למי שמעדיף הכרעה של היועץ המשפטי לכנסת על פני הכרעה של חברי-הכנסת עצמם.
מהלכים ציניים
ובואו לא נטעה. זה לא שהבקשה של נתניהו לדחות את הדיון בעניין חסינותו, משוללת היגיון. אדרבא. במציאות הפוליטית שנוצרה היא כמעט מחויבת המציאות. אלא שהיא מחויבת המציאות הפוליטית. לא זו המשפטית. אחרי שאביגדור "נתנגד כאיש אחד למתן החסינות" ליברמן, הודיע מראש על האופן שבו תצביע סיעתו בסוף ההליך, הפך ההליך לכמעט מיותר. לגיטימי לגמרי שהתנהלות פוליטית שכזו, מצד ישראל ביתנו, תיתקל בהתנהלות פוליטית מקבילה מצד יושב-ראש הכנסת.
חבר-הכנסת יולי אדלשטיין אמור לפעול כאן בגאון. הוא אמור לעשות זאת כפוליטיקאי, כנבחר ציבור, וכמי שמייצג אלפים רבים מאזרחי ישראל שמבקשים ממנו להפעיל את כוחו הפוליטי כנגד כוחם הפוליטי של אחרים. זו זכותו המלאה של אדלשטיין. וייתכן מאוד שבמקרה זה, גם חובתו.
הליך החסינות עוצב על-ידי המחוקק כהליך המתנהל באמצעות שחקנים פוליטיים על כל המשתמע מכך. אלא שבמקביל נקבע לגביו כי יש לו גם מאפיינים מעין שיפוטיים. ככל שאדלשטיין מאמין כי אין בעת הזו אפשרות לקיים הליך פוליטי מעין שיפוטי, וזאת - באופן נאות, מצופה ממנו להפעיל את סמכויותיו כדי לשמור על כבודה של הכנסת, על תקנונה ועל החוק. לגיטימי בהחלט שיקבע כי הדיון בחסינותו של נתניהו יתקיים לאחר הבחירות.
הדילמה של אדלשטיין
אין לי אשליות בקשר לאדלשטיין. אם הוא ינהל את המאבק הזה כפי שמצופה ממנו, הוא עלול לאבד את כיסא יושב-הראש. אך עדיין נכון יותר לליכוד לאבד שליטה במשרד יושב-ראש הכנסת מלאבד את עילת הקיום האידאולוגית שלו. מאבק עקרוני וצודק כמו זה שהליכוד מנהל בשנים האחרונות למען עצמאותם של נבחרי הציבור, לא יכול להתנהל באופן טקטי בלבד.
המאבק הזה צריך לבטא אמת משפטית, פוליטית ואידיאולוגית. כזו שנכונה תמיד. גם כשהיא מביאה לתוצאה לא רצויה מבחינת הליכוד. הרי זה בדיוק מה שעומד בבסיס המאבק על המשילות - העברת הכוח חזרה משכבת הפקידות לשכבה הנבחרת. תהא השכבה הנבחרת אשר תהא.
תפיסה המעניקה את הכוח לנבחרי הציבור, אך מתנה זאת בקבלתה של תוצאה פוליטית מסוימת, אינה יכול לאפיין את מאבקו של הימין האידיאולוגי. אני מציע להשתחרר ממנה.
הכותב שימש כיועצה הבכיר של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד ואחראי מטעמה על ענייני הכנסת והממשלה במשרדה. בנוסף, שימש כמרכז ועדת השרים לחקיקה וכמרכז ועדת שקד-לוין להגברת המשילות בישראל. הוא תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית