סוף לסכסוך המשפטי בין ענת קם לעיתון "הארץ": כמעט שבע שנים אחרי שקם הגישה תביעה בסך 2.6 מיליון שקל נגד "הארץ", בטענה כי העיתון התרשל בכך שהביא לחשיפתה כמקור של העיתונאי אורי בלאו, הסתיימה היום (ב') התביעה בהסכם פשרה בין הצדדים שהוגש לאישור בית המשפט העליון.
לפי הפשרה, "הארץ" ישלם לקם פיצוי בסך יותר מ-300 אלף שקל (לפי מידע שהגיע לידי "גלובס", מדובר ככל הנראה ב-350 אלף שקל, אך סכום הפשרה נותר חסוי).
הפשרה תביא לביטול החלטת שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, רחמים כהן, שפסק ב-27 בדצמבר 2018 כי "הארץ" ובלאו הפרו את חובת הזהירות ביחסים שבין מקור ועיתונאי כלפי קם.
הפשרה צפויה לקבל תוקף של פסק דין על-ידי שופטי בית המשפט העליון דפנה ברק-ארז, יעל וילנר ואלכס שטיין. הפשרה מאפשרת לשופטי העליון להימנע מהצורך לכתוב פסק דין עקרוני בסכסוך הרגיש ובעל השלכות הרוחב על היחסים בין עיתונאים למקורות שלהם.
הפשרה בין קם, המיוצגת על-ידי עו"ד אילן בומבך ועו"ד יריב רונן, לבין עיתון "הארץ", המיוצג על-ידי עורכי הדין זאב ליאונד וטל ליבליך, הושגה בעקבות המלצת שלושת שופטי העליון לצדדים להתפשר. "זה מסוג התיקים ששופטים אוהבים לכתוב בפסקי דין. יחד עם זאת, נרצה לכבוש את יצרינו ולהציע לכם הצעה מעניינת", אמרו השופטים בדיון האחרון בתיק.
שלושת השופטים הציעו ל"הארץ" ולקם להתפשר על סכום שבין 50 ל-300 אלף שקל. הם הבהירו כי ההצעה שלהם משקפת את ההתרשמות שלהם מכתבי הטענות וגם מהדיון שנוהל בעליון והעלה קשיים ושאלות שונות. לדבריהם, "התחושה שלנו היא שכל הצדדים צריכים להשאיר את הפרשה מאחור, ויש לה מאפיינים שלא חייבים לפתח אותם דווקא בקונספט הזה".
הדיון בסכסוך בין קם לעיתונו של בלאו הגיע לפתחו של בית המשפט העליון בעקבות בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שהגיש עיתון "הארץ".
בהחלטת שניתנה ב-27 בדצמבר 2018 קבע השופט רחמים כהן כי קם, שנידונה ל-3.5 שנות מאסר בגין הדלפת אלפי מסמכים סודיים שאליהם הייתה לה גישה במסגרת שירותה הצבאי, זכאית לפיצוי מ"הארץ" בגין חשיפתה כ"מקור עיתונאי".
מסכת האירועים בהם עסק פסק הדין החלה בחודש ספטמבר 2008, אז מסרה קם לבלאו דיסק נשלף, שאליו העתיקה כ-1,500 מסמכים מסווגים, במסגרת תפקידה כפקידה בלשכת אלוף פיקוד המרכז.
בהסתמך על המסמכים שמסרה לו, פרסם בלאו ב"הארץ" חמש כתבות שבהן עשה שימוש במידע שבמסמכים וכן בחלק מהמסמכים שמסרה לו קם. לאחר פרסום הכתבות נפתחה חקירה של רשויות הביטחון בנוגע למקור ההדלפה של המסמכים. לאחר שבלאו מסר לידי החוקרים מסמכים שנמסרו לו מידיה, נחקרה קם בחשד להדלפת המסמכים.
קם הודתה והורשעה במסגרת הסדר טיעון בעבירות של ריגול חמור ומסירת ידיעה סודית, ונגזרו עליה 4.5 שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על-תנאי. בעקבות ערעור שהגישה, קוצר עונש המאסר בפועל שהושת עליה ל-3.5 שנות מאסר בפועל.
בתביעתה בסך 2.6 מיליון שקל טענה קם כי בלאו ו"הארץ" אחראים ישירים או עקיפים לנזקים שנגרמו לה, הרשעתה ומאסרה, בעקבות חשיפתה כמקור עיתונאי לשירותי הביטחון.
בפסק דין ארוך ומנומק ניתח השופט כהן את היחסים בין עיתונאי למקור ואת היקף ההגנה וחובת הזהירות שחב העיתונאי למקור שלו. השופט כהן ציין כי "בין עיתונאי למקור מתקיימים יחסי קירבה הדוקים, שעיקרם בשליטה ובפיקוח מצד העיתונאי שמחזיק במידע שהועבר אליו על-ידי המקור, בונה את הכתבה ומחליט על אופן הפרסום. ההתנהלות עם מקורות נעשית 'במהלך עסקו' של עיתונאי ובכלל זה 'עסקו' עם מקורות שמעבירים מידע בנושאים רגישים וסודיים".
לפי פסק הדין של המחוזי, "המידע ואופן השימוש בו הוא חלק מאופן עסקו הרגיל של העיתונאי. הוא מכיר מקורות, יודע איך להתנהל מול מקורות ומכיר את ההשלכות והסיכונים האפשריים הכרוכים בפרסום המידע והחומרים המועברים לו על-ידי המקור. אין להוציא מכלל אפשרות שלעיתונאי יהא, במקרים מסוימים, מידע אשר יאפשר לו לצפות גם נזקים עקיפים".
לעומת זאת, בפסק הדין נאמר כי "משהוציא המקור את המידע משליטתו, הוא אינו יכול לפקח עליו ולרוב גם אינו יודע מה שאירע עם המידע שמסר. ככל שיחזור בו מהסכמתו ומרצונו להעביר את המידע, קיים קושי, שכן ניתן לעשות שימוש עקיף במידע שמסר".
עוד ציין השופט כי "כאשר מקור מוסר לעיתונאי מידע בעל רגישות מיוחדת, חלה על העיתונאי חובת זהירות מוגברת שלא לחשוף את זהות המקור ולנקוט אמצעי זהירות למנוע את חשיפתו".
השופט המחוזי ציין כי עיקר חובת הזהירות של עיתונאי הוא בהפעלת שיקול-הדעת בהתאם לנסיבות, והוסיף כי "אין להסיק משתיקה את הסכמתו של המקור לפרסום, שעה שהוא לוקח סיכון בפרסום, ללא שהוא מודע לסיכון. בהתאם לנסיבות, יש מקום לקבל הסכמה מפורשת לפרסום ולאופן הפרסום, בפרט כשקיים בפרסום סיכון למקור. אף אם המקור אינו נותן דעתו לאופן החשיפה של המידע שמסר, הרי שלעיתונאי יש שליטה על אופן הפרסום, ולפיכך, בפרסום מידע או מסמך אשר עלול להוביל למקור, יש לוודא הסכמה מפורשת וברורה לפרסום".
בהתאם לכך קבע המחוזי כי מלבד החובה שלא למסור את שמו של המקור או כל מידע אחר שיש בו כדי להסגירו, חובת הזהירות של העיתונאי כוללת נקיטת מעשים אקטיביים שעניינם יידוע המקור על מעמדו ועל הסיכונים הכרוכים בפרסום המידע והגנה עליו. "כך למשל, במקרים בהם המקור השיג את המידע שלא כדין, עליו לדעת כי ייתכן שלא יהיה מוגן תחת החיסיון העיתונאי. ראוי כי העיתונאי יתריע מראש על היעדר היכולת להגן על המקור, וכי בנסיבות מעין אלה ייתכן שהמקור לא ייהנה מחיסיון. על עיתונאי להפעיל שיקול-דעת ולבצע הערכת סיכונים קודם לפרסום מידע ומסמכים, שעלולים להביא לחשיפת המקור".
עיתון "הארץ" הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת המחוזי, שבעקבותיה הם הגיעו לפשרה שמבטלת, כאמור, את פסק הדין של בית המשפט המחוזי.
בבקשה טען העיתון, בין היתר, כי להחלטת המחוזי עלולות להיות השלכות רוחביות וקשות על כל עולם העיתונות במדינת ישראל, ודאי העיתונות החוקרת. לטענת העיתון, החלטת המחוזי להטיל על הארץ את האחריות לחשיפתה של קם כמקור פוגעת בחופש העיתונות, חירות הביטוי והאינטרס הציבורי בזרימת מידע, ומטילה "אפקט מקפיא" ממש על העיתונות החוקרת.
עו"ד זאב ליאונד, בא-כוחו של עיתון "הארץ", מסר בתגובה: "העיתונות החוקרת יכולה לנשום היום לרווחה. ביטול ההחלטה במחוזי בעקבות בקשת רשות הערעור שהגשנו, היה מתבקש לאחר שבית המשפט העליון אמר בדיון הקודם כי הוא מוצא קשיים בהחלטה זו. היה חשוב ביותר לבטל את פסק דין המחוזי ואת האפקט המצנן, שלא לומר מקפיא, שהביא עמו, עת הרחיב את היקף חובת האחריות של העיתונאים כלפי מקורות באופן בלתי סביר.
"לא ניתן היה להישאר במצב שבו עיתון נתפס כמעין סוכנות ביטוח למקורות, או שמטילים על כתב חוקר חובה להנחות או לתת טיפים למקור כיצד להתנהל במקרה של חקירה פלילית בעניינו, הרי הדבר גובל בעבירה של שיבוש. טוב ונכון ש'הלכת גלט-ברקוביץ' נותרה על כנה כפי שהייתה, והיא זו שמגדירה את יחסי עיתונאי-מקור מבחינה משפטית בישראל. מלכתחילה לעיתון 'הארץ' הייתה נכונות להשתתף בחלק מההוצאות המשפטיות של ענת קם בגין ההליך הפלילי נגדה, כאקט של סולידריות ובשל החשיבות שהעיתון רואה בקיומם של מקורות עיתונאיים".
