ג'ף בזוס, מנכ"ל אמזון / צילום: רויטרס, Rex Curry
במשפטי הפתיחה בפרק הראשון של ספרו "המיתוס של סיזיפוס" מ-1942, כותב אלבר קאמי כי "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: התאבדות. להחליט אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה. שאר השאלות, אם לעולם שלושה ממדים, אם לרוח תשע קטגוריות או שתיים-עשרה, באות אחר כך - כל אלה משחקים". אם מאמצים את דבריו של קאמי, ניתן להבין גם כי לא ההתאבדות נמצאת במרכז דבריו, אלא החיים עצמם ומשמעותם.
מחקר בארה"ב: תוספת של דולר לשכר המינימום יכלה למנוע עשרות אלפי התאבדויות
לצופה מהצד, המחקר החדש מגלה עד כמה אבסורדי הוא חוסר הגמישות של הממשל האמריקאי בכל הנוגע לאי-העלאת שכר המינימום. על אחת כמה וכמה כשלוקחים בחשבון ש-7.25 דולר של שנת 2009 - הפעם האחרונה שבה הועלה שכר המינימום הפדרלי - שווים כיום במונחים של כוח קנייה (ולאחר התחשבות באינפלציה) כ-6 דולר בלבד.
קיים ויכוח רב שנים על העלאת שכר המינימום. אם מעלימים את הסיבות האידאולוגיות-הליברטיאניות מהמשוואה, הסיבה המרכזית בפשטות היא שבעלי העסקים חוששים מהפסדים עקב העלאת השכר לעובדיהם. אלא שמבחינה משקית, כל סנט שנכנס לעובדים שמרוויחים שכר מינימום (ומלכתחילה אינם יכולים לחסוך אותו), יוצא מחדש למשק על "החיים עצמם" שבגדול באים לידי ביטוי בחמשת המ"מים של זאב ז'בוטינסקי: מזון, מלבוש, מעון, מורה ומרפא.
תוספת של דולר או שניים "יישפכו" מחדש לתוך המשק ויתדלקו אותו. אין שום דבר אחר שמרוויחי שכר המינימום יכולים לעשות עם התוספת הזו מלבד להעלות את רמת חייהם על ידי צריכה. כך, המעסיקים עצמם ייהנו בחזרה מפירות העלאת השכר לעובדיהם.
אמריקאים רבים דורשים בשנים האחרונות לעלות את שכר המינימום ל-15 דולר. גם תוספת זו של 7.75 דולר, בחלקה הגדול תזרום מחדש למשק, ליצרנים ולמעסיקים בטווח הקצר והארוך. ומה שלא יזרום ויילך לחיסכונות, יציל אנשים רבים מחיי מצוקה. אמנם כלכלות המדינות אינן פועלות במנותק מהמצב במדינות אחרות, והעלאת שכר המינימום עשויה לפגוע ביתרון התחרותי מזווית בינלאומית, אולם היא כרוכה גם בשיפור שורה של מדדים העשויים להיטיב עם כלכלת המדינה מבחינות אחרות.
המבקרים של גישה זו יגידו, שלדרישות להעלאת שכר אין גבול והכנסת סוגיית ההתאבדויות היא טיעון פופליסטי. לגבי החלק הראשון, הם בוודאי צודקים - אין גבול לצרכים האנושיים וכאשר צורך אחד מתמלא, צורך חדש תופס את מקומו. בכל הנוגע להתאבדויות - אלה צריכים לשמש לנו תמרור אזהרה לאכזריותה של המדיניות ולניכורה של טבלת האקסל. יצרנים, תעשיינים ובעלי עסקים וחברות, חייבים להפנים שהם חייבים לנקוט בעמדה מנהיגותית שחורגת מעבר לענייניהם הפרטיים.
בימים של שיתוק מנהיגותי, הכוח עובר לאלו שנמצאים בעמדות השפעה על אחרים. בעלי חברות ובעלי עסקים נמצאים במקום אידאלי כזה, ועליהם להעז ולראות את התמונה המלאה. בשנה האחרונה החל שינוי שכזה כאשר 181 המנכ"לים הגדולים בעולם הכריזו ש"הרווח אינו המטרה העיקרית יותר. מסר זה צריך לחלחל למטה בעולם העסקים ולצדדים - לעולמות הפוליטיים והפקידותיים.
וכמה מלים על ההיבט הישראלי. פניתי למשרד הבריאות, שאוסף את הנתונים על ההתאבדויות בישראל בניסיון לברר מה קורה בהיבט של מצבם הכלכלי. נדהמתי לגלות שהמדידות הרשמיות בישראל לא בודקות בכלל את הקשר בין המצב הכלכלי לבין ניסיונות התאבדות. איך יכול להיות שהרשויות בישראל מפלחות (ובצדק) את שיעור הערבים שמתאבדים ביחס ליהודים, שיעור הצעירים ביחס למבוגרים, האפיון הגיאוגרפי, הפילוח המגדרי, המצב המשפחתי, שיעור העולים מול הוותיקים ואפילו את העונתיות (חורף או קיץ), אבל רק להיבט בסיסי כמו המצב הכלכלי, שמשפיע כמעט על כל אספקט בחיי האדם, אין נתונים ופילוחים? יש לקוות שמישהו יתעורר במשרד הבריאות. לנתונים ממשלתיים רשמיים יש חשיבות מכרעת בקביעת מדיניות כלפי העתיד ואחריות להפנות זרקור כלפי הסוגיה.