בית משפט לענייני משפחה / צילום: איל פישר
בית המשפט לענייני משפחה קבע לאחרונה תקדים בתחום המזונות, לפיו גם כשהילדים מתחת לגיל 6, יש להתחשב בחלוקת זמני השהות בין ההורים ובהוצאות שההורה מוציא על הילדים בזמן שהותם איתו. בכך הרחיב בית המשפט למשפחה את קביעת בית המשפט העליון מ-2017 (בע"מ 919/15) בנוגע לילדים מעל גיל 6.
בפסק הדין של העליון נקבע תקדים, לפיו בפסיקת מזונות לילדים יש להתחשב ביחסי הכנסות ההורים ובחלוקת זמני שהותם עם הילדים. נקבע כי המזונות נועדו להוצאות שההורים מוציאים על ילדיהם (לדיור, לביגוד וכו'). לכן, אם הילדים נמצאים חלק מהזמן בבית האם וחלק מהזמן בבית האב, יש לחלק את כספי המזונות בין ההורים בהתאם לימי שהותם בשני הבתים.
קביעה זו נקבעה בפסק הדין של בית המשפט העליון רק בנוגע לילדים שמעל גיל 6. בית המשפט השאיר את הדיון בנוגע לילדים שמתחת לגיל 6 פתוח, וקבע כי ידון בו בפעם אחרת.
בסוגיה זו עסקה סגנית הנשיא בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, השופטת מירה דהן. המקרה שעמד לפניה היה של משפחה עם שני ילדים, בן ובת, מתחת לגיל 6. האב טען, באמצעות עו"ד אמיר אלירז, כי על בית המשפט להתחשב בהוצאות שהאב מוציא על הילדים בימים שבהם הילדים נמצאים עימו. השופטת דהן קיבלה את טענתו וקבעה כי אף שפסק הדין של בית המשפט העליון (בע"מ 919/15) עסק בילדים מעל גיל 6, יש להחיל את העיקרון של התחשבות בחלוקת זמני השהות בין ההורים (ובהוצאותיהם על הילדים שבביתם) גם כשהילדים הם מתחת לגיל 6.
על בסיס זה התחשבה השופטת בחלוקת זמני השהות באותו מקרה, ועל אף שזמני השהות בין ההורים לא היו שווים, חייבה את האב במזונות זמניים נמוכים מאוד, של 700 שקל לכל ילד (כולל הוצאות הדיור של הילדים).
בכך נפרץ סכר נוסף בעניין מזונות הילדים: אם בעבר פסיקת מזונותיהם ביטאה תפיסות מגדריות-מפלות, שלפיהן כמעט רק האב היה אחראי להוצאות הכלכליות של הילדים - פסק הדין של בית המשפט העליון שינה את העקרונות וקבע כי התפיסה צריכה להיות ניטרלית מבחינה מגדרית. אם האב משתכר יותר מהאם, עליו לשאת ברוב העלויות של הילדים. אך אם ההורים משתכרים שווה בשווה, או אם האם מרוויחה יותר מהאב, פסיקת מזונות הילדים צריכה לבטא את יחסי ההכנסות של ההורים. במקביל, חלוקת כספי המזונות צריכה להיעשות בהתחשב בהוצאות ההורים על הילדים.
אך מה שקרה בעקבות פסיקת בית המשפט העליון הוא מרתק. שופטי משפחה רבים המשיכו לפסוק מזונות לילדים בסכומים די דומים לאלה שנפסקו לפני תקדים בית המשפט העליון. חלק מהשופטים התקשו כנראה להשתחרר מההרגלים שסיגלו לעצמם במשך שנים. הסכומים ששופטים אלה התרגלו לפסוק נתפסו בעיניהם כ"נורמליים", ויישום פסיקת בית המשפט העליון היה נראה להם "מוזר" או "מעוות".
אך אט-אט החלה המהפכה של בית המשפט העליון לחלחל מטה, ובתי המשפט לענייני משפחה החלו בהדרגה ליישם את הלכת העליון בדרך יותר אותנטית, באופן שמתחשב בשני משקי-הבית של ההורים ובהוצאות שני ההורים על הילדים.
במובן זה, פסק הדין של השופטת מירה דהן הוא התקדמות נוספת ומבורכת. הוא שם את הילדים במרכז, במקום את התפיסות המגדריות והחובות השונות של אבא ואמא, ומקדם בצעד נוסף את יישום העקרונות החוקתיים שאליהם התייחס בית המשפט העליון.
הכותב הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ובעל משרד עורכי דין שמתמחה בדיני משפחה