מדד האושר של הלן ראסל / צילום: Gettyimages ישראל
חקר האושר, כך התחלתי לחשוד, מקורו על פי רוב באירוע לא נעים, אפילו טראומתי. חוקרת האושר האמריקאית איימי בלאנקסון סיפרה בעבר בראיון ל'ליידי גלובס' כי התחילה את המסע שלה בפציעה לאחר נפילה מפחידה מהמיטה בגיל 5. בעודה גונחת המומה על הרצפה, אמר לה אחיה בן ה־7, "וואו, ראית איך נחתת? אנשים לא נופלים ככה, על הרגליים ועל הידיים. אני חושב שאת חדת־קרן!".
מייק ויקינג, מייסד המכון לחקר האושר בקופנהגן, אמר לנו בראיון כי התחיל להתעניין ברמות האושר העולמיות בעקבות משבר אישי, לאחר שהמנטור שלו בעבודה חלה ומת בפתאומיות בגיל 49, בדיוק בגיל שבו נפטרה בטרם עת גם אמו של ויקינג. עכשיו משלימה את הטרילוגיה הלן ראסל הבריטית, שצעדה תקופות לא קצרות מחייה יד ביד עם דיכאון קליני.
בשבע השנים האחרונות חיה ראסל עם משפחתה בדנמרק, הנחשבת כ'מדינה המאושרת בעולם', שאליה עברו מלונדון האפרורית והגשומה. לאחרונה התפרסם רב המכר של ראסל, 'האטלס של האושר' (הוצאת ידיעות אחרונות), שבו היא חושפת את ההרגלים התרבותיים שמייצרים תחושת אושר ב־30 מדינות ברחבי העולם. ישראל, אגב, לא ברשימה - סוריה דווקא כן. בראיון ל'ליידי גלובס' היא מספרת על החיים בבירת האושר העולמית, מה גורם לאוסטרלים ולברזילאים להרגיש טוב, למה הפולנים נעלבו ממנה, ואיך נטייתה לדיכאון דווקא נותנת לה ערך מוסף בתחום המחקר שלה.
נקודת המפנה במסע חייה של ראסל התרחשה בזמן שעבדה כעיתונאית בלונדון. "ב־2012 בעלי קיבל הצעת עבודה חלומית מחברת לגו בדנמרק. באותו זמן התפרסמו כותרות שדנמרק הוכתרה כמדינה המאושרת ביותר בעולם. החיים שלנו בלונדון היו אז די לחוצים, ניסינו להקים משפחה ללא הצלחה, אז אמרנו לעצמנו: אם לא נצליח להיות יותר מאושרים במדינה הכי מאושרת בעולם... וכך עברנו לדנמרק בתחילת 2013.
"מיד לאחר המעבר התחלתי לבדוק לעומק את כל תחומי החיים, כדי לראות במה הדנים שונים מעמים אחרים. אחרי שפרסמתי ספר על הנושא והוא פורסם ביותר מ־20 מדינות, התחלתי לקבל אימיילים ותגובות מאנשים מלאומים שונים, שרצו לחלוק איתי את סודות האושר שלהם. הם פנו אליי גם ב'עולם האמיתי' - ברחוב שבו אני גרה, בשדות תעופה, אפילו בשירותים ציבוריים. קיבלתי פניות מאנשים שלא הייתי פוגשת לעולם אם הייתי ממשיכה בחיי הרגילים בלונדון. הבנתי שיש לי המון מה ללמוד מאנשים בכל העולם. וככה מצאתי את עצמי מתחילה לבדוק גם את זה".
המדיה, בכל הפלטפורמות, מתמקדת כבר שנים בעיקר בחדשות הרעות. היה חשוב לך לספר סיפור אחר?
"דווקא בעידן של הכאוס ברשתות החברתיות, השיימינג, עליית הלאומנות והברקזיט אצלי בבית, קל מאוד לחשוב שהעולם נעשה מקום איום ונורא. לכן רציתי לחגוג את כל מה שיש למדינות השונות להציע, לגרום לאנשים ללמוד על מנהגים משמחים בתרבויות אחרות, במקום להתייחס זה לזה כל הזמן בחשדנות שרק הולכת וגדלה".
בחנת אושר ב־30 מדינות. יש איזו מדינה שאת מתחרטת שלא בדקת?
"חזרתי לא מזמן מפולין, והחלטתי לכתוב גם על הפולנים".
בעבר אמרת שלא מצאת שום סימני אושר בפולין.
"בדיוק! ככה זה התחיל. כל החברים הפולנים שלי והמוני קוראים מפולין התחילו להפציץ אותי באימיילים, שבהם הם קראו לי לשקול את עמדתי מחדש. כמי שגדלה כקתולית באנגליה, בבית הספר הייתי התלמידה היחידה שאינה פולנייה, ולכן הייתי בטוחה שאני יודעת הרבה על התרבות הפולנית. אבל כשהתחלתי להתוודע לתרבות שלהם הבנתי שיש שם קטע שלם שהחמצתי של הצלחה ושגשוג בתנאים קשים".
הגעגוע הברזילאי
מאז שנת ה'מחקר' בדנמרק, ראסל בוחנת את נושא האושר כבר שבע שנים. כשאני מבקש ממנה לבחור גילוי אחד שהרשים אותה במיוחד, היא בוחרת ביפנים. "הוואבי־סאבי היפני הוא ביטוי להשקפת עולם המקבלת את הארעיות וחוסר השלמות בחיים. זה מושג שחוגג את הרעיון שלכולנו יש סדקים ונקודות חולשה.
"היפנים באמת מאמינים שערכם של אנשים עולה ככל שהם מזדקנים. הם מתייחסים כך גם לחפצים. באמנות היפנית קינצוגי, למשל, הם מתקנים כדי קרמיקה בכך שהם מושחים על הסדקים לכה מתכתית, לפעמים אפילו זהב טהור. הם לא מנסים לכסות או להסתיר את הסדקים, אלא דווקא להדגיש אותם, להתפאר בהם. למה? כי הסדקים, המקומות השבורים, הם שהופכים את החיים למעניינים ובעלי ערך.
"מצאה חן בעיניי גם הסאודג'ה הברזילאית, מין תחושה של געגועים לאושר שכבר לא קיים, שהיה פעם, אולי אפילו לאושר שרק ייחלנו לבואו והוא לא בא, למעשה, אף פעם. זו בעצם נוסטלגיה, מין תחושה מרירה של אושר שכבר לא יחזור. יש כאן אלמנט הנאה מהסבל".
את מסכימה עם הקביעה שהעולם רק הולך ונעשה יותר אומלל?
"דווקא בגלל זה, תחושת האופטימיות היא לא עוד איזו אופציה שנוכל לבחור בה, אלא ממש הכרח. היא משהו שאנחנו חייבים להתעקש עליו מדי יום. חשוב לא להישאר באומללות, אלא לקום ולעשות מעשה שישנה את מצבנו.
"בזכות הרבה מאוד עשורים של מחקרים וסריקות MRI, אנחנו יודעים היום מה גורם לנו לשמוח, ומה מאמלל אותנו. מה שמרמז, אולי, שאם ננקוט פעולות מסוימות, נהיה מאושרים יותר. אני יכולה, אגב, להבין למה ההנעה הזאת לפעולה יכולה להתפרש כלחץ.
"מצד שני, אני לא רואה שום דבר שלילי בכך שאנחנו יודעים מה לא עובד בשבילנו, מה בוודאות לא גורם לנו להיות יותר מאושרים. אנחנו יודעים, לדוגמה, שאם נעבוד שעות אינסופיות ולא נצא כמעט מהבית או המשרד, נהיה אומללים. ויש לא מעט אנשים שבוחרים לחיות דווקא כך".
לשיטתך, אנחנו חייבים ללמוד להיות עצובים כדי להיות מאושרים יותר.
"נכון, זה אחד הרעיונות החשובים ביותר מבחינתי. בארה"ב ובאנגליה אנחנו לא מצטיינים בהבעת עצב, מבחינתנו זה רגש שמראה חולשה או כישלון. המדיה החברתית רק מעצימה את זה, כי שם תמיד נראה שלכולם נפלא ונהדר כל הזמן. כך שאם אתה לא מרגיש נהדר, ההרגשה שלך מן הסתם תורע עוד יותר, וזה לא מצב נורמלי. חייבת להיות איזו הכרה שמותר לנו להיות עצובים, שיש זמנים ומצבים לא שמחים בחיים. אנחנו צריכים להרשות לעצמנו להיות פגיעים, ולשתף את האנשים סביבנו בעצב. זה יקרב אותנו אליהם, ובמובן מסוים גם יקרב אותנו לתחושות של אושר ושמחה".
את עצמך סבלת מדיכאון קליני. אפשר להחלים מזה?
"התמודדתי עם הדיכאון זמן רב. במשך שנים שמעתי רופאים שאמרו לי שאני מדוכאת. עברתי טיפול פסיכולוגי ממושך מאוד, ועבדתי קשה כדי להבין מה קורה במוח שלי. שמעתי למומחים, דאגתי כל הזמן לגוף שלי מבחינת תזונה, שינה ופעילות גופנית - וזה עזר לי.
"אני לא יכולה להגיד בביטחון מוחלט שהבעיה הזו כבר לא תחזור לעולם, וזה משהו שלדעתי חשוב מאוד להיות כן לגביו. אפילו אם זה יחזור מתישהו, אני לא אדחיק את זה ואומר לעצמי שהיי, אני חוקרת אושר. אני יודעת שיש דברים שקשורים לגנטיקה ולסביבה שבה גדלים, אבל זה לא אומר שבני אדם לא יכולים לעבוד בלהיות מאושרים יותר".
את האדם הנכון לכתוב על הנושא?
"לדעתי אני עדיפה על מישהו שלא חווה מעולם את הצד האחר. כי כשהוא ידבר על אושר, איך הוא ידע בכלל על מה הוא מדבר?".
אל"ג עדיף על תל"ג
מה דעתך על הטענה הביקורתית שלפיה מחקר האושר הוא לא מדעי ולא רציני?
"אני מכירה את הטענה הזאת, אבל אנחנו כבר יודעים שיש השפעה לידיעה מה עושה אנשים מאושרים, וכבר יש מדינות שמיישמות את זה בחיי היומיום. התנאים הסוציאליים במדינות סקנדינביה הם דוגמה אחת, ו'האושר הלאומי הגולמי' של בהוטן הוא דוגמה נוספת. זה מושג שטבע ב־1972 המלך ואנגצ'וק הרביעי הצעיר, שרק עלה לשלטון. הוא בחר לומר זאת, מכל הבמות, דווקא בראיון ל'פייננשל טיימס', אולי העיתון הכי ממוקד כסף באי הבריטי. מאז ועד היום, כל החלטה של השלטונות בבהוטן חייבת לעבור דרך הפריזמה של האם זה יעשה את האזרחים מאושרים יותר. ב־2008, כשכל השווקים והבורסות בעולם קרסו, בבהוטן נקבע האל"ג (אושר לאומי גולמי) בחוקה, והוגדר כמטרה רשמית של הממשלה. בסדרי העדיפויות שלהם, האושר הלאומי הגולמי מדורג גבוה יותר מהתוצר הלאומי הגולמי.
"בהוטן גם שמה דגש על הסביבה והאקולוגיה, מתוך ידיעה שזה תורם לבריאותם של האנשים, ולא פחות מכך, לאושרם. הילדים לומדים אושר בבית הספר היסודי. הם לא מרגישים שהם צריכים לקנות אושר. בלונדון ממש הייתי צריכה לשחד את עצמי בשופינג כדי לעבור את היום. בהוטן היא לא גן עדן, ויש שם לא מעט אנשים שסובלים, אבל זו מדינה שפועלת כבר כמעט חמישה עשורים מתוך מודעות מלאה, מלמעלה, לחשיבות האושר".
בואי נדבר קצת על 'הארביידסגלוו', המונח הדני לאושר בעבודה.
"זה מונח שלא קיים באף מדינה אחרת מלבד דנמרק, והוא מעיד, בראש ובראשונה, על סדרי העדיפויות של הדנים. הם באמת מצפים להיות מאושרים במקום העבודה שלהם, ובוחרים בו בדרך כלל לא משיקולים כספיים. הדנים בוחרים בעבודה שהם באמת אוהבים. הם גם יכולים להשיג עבודה כזו ביתר קלות, כי הם זכאים ללימודים גבוהים חינם, ואפילו מקבלים תשלום כדי ללכת ללמוד אחרי גיל 18".
גם השגרה המשרדית שלהם שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים.
"העבודה עצמה מתנהלת כמעט ללא היררכיה, כל העובדים זכאים לומר את דעתם בכל נושא. העובדים גם מקבלים אוטונומיה כמעט מוחלטת בביצוע משימות, וכל עוד הם עושים אותן היטב אף אחד לא שואל אותם איך, איפה או מתי. הם יכולים להחליט איך להתאים את העבודה לחייהם הפרטיים, ולהבריז לכמה שעות באמצע יום העבודה בלי לבקש רשות.
"ארוחות הצהריים במשרדים ובמקומות העבודה מסובסדות, עשויות להימשך שעות, וכוללות בדרך כלל עוגה לקינוח. אם לאחד העובדים יש יומולדת, הוא מביא באותו יום עוגה לעבודה, וחבריו גומלים לו בקישוט העמדה שלו בדגלי דנמרק. ארוחות הצהריים הן ממש אירוע קהילתי במקומות העבודה בדנמרק. לפי סקרים שבוצעו בנושא, יותר מ־70% מהדנים ירצו להמשיך לעבוד גם אם לא יזדקקו בכלל לכסף".
ובשעה ארבע, פלוס־מינוס, כולם מכבים מחשבים ואורות - והולכים הביתה.
"בדיוק כך. בדנמרק אף אחד לא נשאר עד מאוחר כדי להוכיח שהוא עובד הכי קשה. בשבוע העבודה הרשמי בדנמרק יש 37 שעות, אולם לפי נתונים עדכניים של ה־OECD, הדני הממוצע עובד רק 33 שעות בשבוע, עם חמישה שבועות חופש קבועים בחוק. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הרבה מאוד ימי חופשה בחגים, במועדים ובכל מה שהמוח הדני הצליח להמציא. כל זה אומר שלדנים יש הרבה זמן למשפחה, לפנאי ולשלל תחביבים".
ועדיין, הם נחשבים לעובדים פרודוקטיביים.
"דנמרק מדורגת במקום הרביעי בסולם היעילות העולמי. על פי מחקר שבוצע באוניברסיטת וורוויק, עובדים יעילים יותר ב־12% כשהם במצב רוח חיובי. בזמן העבודה לא תראו את רוב הדנים בפייסבוק, הם עובדים בצורה מאוד ממוקדת, ומתוך ידיעה שבקרוב מאוד יוכלו להיות עם משפחתם או לעסוק באחד מהתחביבים הרבים שלהם. יש שם איזון מוצלח מאוד בין עבודה לפנאי, המגובים על ידי תשתיות ותרבות שמאפשרות את שניהם".
עם כאלה תנאים, הם בטח ממש מפחדים לאבד מקום עבודה.
"האמת, בדיוק להפך. הדנים לא ממש מפחדים מפיטורים. תוכנית 'הביטחון הגמיש' שמונהגת במדינה אמנם מקלה על החברות לפטר עובדים, אך במקביל מעניקה למפוטרים דמי אבטלה נדיבים במיוחד - עד 90% ממשכורתם למשך שנתיים, ותוכניות להסבה מקצועית הממומנות במלואן על ידי הממשלה. המסים הכבדים בדנמרק מאפשרים את כל זה.
"ההטבות יוצרות מצב שבו לעובד קל מאוד גם להתפטר, אם הפסיק לשמוח וליהנות בעבודתו. עובדים נשארים במקום העבודה שלהם בדנמרק רק אם ממש טוב וכיף להם".
ממה שראית וחווית עד כה, הדנים הרוויחו ביושר את מקומם בפסגת האושר העולמית?
"זה בשום אופן לא מושלם, ואני חושבת גם ששבדיה מתחרה קשה, אבל הדנים עושים הרבה מאוד דברים כמו שצריך - ואני מאושרת להיות חלק מזה בשלב הנוכחי של חיי. האם אני רואה את עצמי חיה כאן באופן קבוע? עדיין לא למדתי לדבר דנית, אני מתחילה ללמוד שוב בשבוע הבא. בשלב זה הדנית שלי מספיקה לשיחות בסיסיות בבתי קפה ולהרדמת ילדים בלילות. מאוד חשוב לי לדבר את השפה באופן שוטף, לפני שנקבל החלטה אם להישאר כאן ללא הגבלה".
ללמוד מג'ולי אנדרוז
ראסל מתארת כיצד האיטלקים נהנים מה'דולצ'ה פאר ניינטה' - המתיקות שבלעשות שום דבר, בעצם.
כמי שבאה מהכוורת האינסופית של לונדון, התחברת לזה?
"זה אולי המונח שהיה לי הכי קשה להתחבר אליו. זה לא המצב הטבעי שלי, ממש לא. בכלל, מדובר במונח, לכאורה, פשוט מאוד, אבל גם מאוד רדיקלי: בעוד שרובנו עובדים קשה במהלך השבוע מתוך ידיעה שנוכל לנוח בסיומו, האיטלקים לוקחים כל שנייה שיש להם כדי להירגע ולנוח. הם פשוט נותנים לכאוס של החיים לעטוף אותם, ונהנים מהרגע, מהבטלה.
"הם תמיד בעד לעשות כיף עכשיו, ולשלם מתישהו אחר כך. מבחינתם, אין שום טעם בחיפוש המערבי אחר סדר ותבניות. הם מאמינים בשלטון הכאוס, ולא מנסים להילחם בו. כל זאת למרות הכלכלה המקרטעת, הפוליטיקה הלא יציבה, ובמקרים רבים גם חוסר הביטחון האישי בנוגע לעתיד".
מהם סודות האושר של האנגלים?
"מעבר לתחושת ה'ג'ולי', אותה עליזות ואופטימיות אנגלית, כדי להבין אושר אנגלי אפשר פשוט להתבונן בג'ולי אנדרוז, ששיחקה בתפקידים הראשיים ב'מרי פופינס' ו'צלילי המוזיקה'. היא גדלה בעוני מחפיר, חיה עם אב חורג אלכוהוליסט ואלים, עברה בבגרותה ניתוח בגרון שפגע בקולה, אבל סירבה תמיד להיכנע לדיכאון ולמרה השחורה, אף פעם לא ריחמה על עצמה והצליחה להמציא את עצמה מחדש כל פעם כשחקנית, זמרת ונואמת. ממש כפי שערי בריטניה המופצצות עמדו בבליץ הנאצי במלחמת העולם השנייה.
"זו בעצם הגדולה של הג'ולי האנגלי, היכולת הזאת להעלות חיוך גם כשלא מרגישים מחויכים. זה אולי לא נשמע הכי כיף, אבל זה בהחלט מנגנון התמודדות שהבריטים עושים בו שימוש מוצלח כבר שנים רבות. ההומור האנגלי הציני, שהתפרסם בכל העולם, הוא הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו".
אפשר ללמוד משהו מה'פייר גו' האוסטרלי, על הקלות הנהדרת שבה אנשים רוכשים שם חברים חדשים.
"זה כל כך שונה ממה שקורה באנגליה או בדנמרק. לקח לי לא מעט זמן להפנים שבאוסטרליה מאוד מקובל להיכנס לבית קפה, לפגוש מישהו זר לחלוטין, לקשקש אתו קצת ולהמשיך אחר כך כידידים לכל דבר לדרינק בבר. גם לשמש יש תפקיד, משום שהיא גורמת לאנשים להרגיש יותר טוב ולהיות אקטיביים יותר מבחינה חברתית.
"האוסטרלים משוגעים על ספורט, אבל מתייחסים לזה בצורה שונה כל כך ממה שהכרתי. בבית הספר באנגליה, אם לא היית ממש טוב בספורט, כמעט לא היית מתאמן, ובדרך כלל היית עומד נבוך בצד ומסתכל על המצטיינים. באוסטרליה, גם אם אתה לא מצטיין, אם אתה משתתף ונותן לזה 'פייר גו', (מתן הזדמנות הוגנת לכולם) אתה לחלוטין חלק מהמשחק - וזה מאוד חשוב ויפה בעיניי".
ניסית למצוא סודות אושר בישראל?
"דווקא ניסיתי להתחיל לחפש, אבל לחברים הישראלים שלי לא היה שום דבר לתת לי".