בצעירותי, אהבתי לנסוע לראש פינה. רוחות העבר ההיפי עוד נשבו ברחובות מרוצפי האבן, ואיכשהו זה נראה לי כמו אירופה. תמיד הצחיק אותי שיש שם שכונה שנקראת הרחבה א', ואולי גם הרחבה ב', להבדיל בין האצולה הישנה של רחוב המייסדים לבין המרחיבים למיניהם.
ולמה נזכרתי בזה? בגלל הקיאנטי. קוראיי הנאמנים יודעים שאין יין בעולם שאני אוהב יותר מקיאנטי. כמו חניבעל לקטר. בעצם, יש. בורגון. אבל לך תשים יד על בקבוק בלי למכור כליה. אפרופו חניבעל ההוא.
קיאנטי הוא כיף של יין. ידידותי, אבל לא מתחנף. קליל, אבל לא מים. מורכב, אבל לא מתוסבך, ובעיקר המלווה הכי טוב לאוכל, איטלקי בעיקר. טוב, לא פלא. אחרי הכול, הוא מגיע מטוסקנה.
מבין יינות מחוז קיאנטי, שהוא ליבה של טוסקנה, מתנשאים מעל כל השאר כמה יינות יוצאי דופן שאינם נקראים כלל קיאנטי, אף שבעצם זה בדיוק מה שהם. אני מדבר על יינות שני הכפרים בעלי השמות הכה דומים, מונטלצ'ינו ומונטפולצ'יאנו. המרחק ביניהם הוא פחות משעת נסיעה והמרחק בין יינותיהם דומה. פחות משעת לגימה, אם תרצו.
אם תרצו עוד, שני הכפרים וארבעת יינותיהם הפכו במרוצת השנים לקיאנטי האמיתי, כלומר זה שלא "קולקל" על-ידי תוספת, מותרת כרגע, של זנים זרים למקורות. הם עשויים כמעט אך ורק מענבי סנג'יובזה, ואם יש תוספות, הן קטנות, ולרוב מקומיות מבחינת הזנים. ביינות קיאנטי עצמם מותר כבר לערבב פנימה לא מעט זנים אחרים, לא רק מקומיים כמו הקאניולו אלא גם קברנה סוביניון, מרלו וסירה. וכאמור, לא כל-כך מעט. עד 20%.
זה לא אומר שזה רע, זה רק הופך את היין - לטוב, אבל גם לרע - לקצת יותר בינלאומי בטעמו. כלומר פחות כפרי, פחות ארצי, פחות חמוץ. פחות איטלקי. זה לא קורה בכל היינות אומנם, ויש כאלה שבחרו ללכת דווקא לכיוון היותר מקומי ולהכין את היין מ-100% סנג'יבוזה, העינב הכי חשוב של האזור, אבל יש כאלה שלא.
אלא שבכך לא נגמרים ההבדלים. משום שגם במונטלצ'ינו וגם במונטפולצ'יאנו, העינב המשמש ליצירת היין הוא לא בדיוק סנג'יובזה. מבולבלים? אל תהיו. מדובר בשני תתי-זנים של הזן המהולל, תת-זן המכונה סנג'יובזה גרוסו, או פשוט ברונלו, המשמש ליצירת הברונלו של מונטלצ'ינו, ותת-זן המכונה פרוניולו ג'נטילה, המשמש לייצור הווינו נובילה של מונטפולצ'יאנו. הם לא בהכרח יותר טובים, אבל הם ללא ספק קצת אחרים. מורכבים יותר.
הברונלו הוא כמובן היין הנחשב ביותר מבין הארבעה (מיד אסביר מיהם השניים האחרים), אבל זה רק הופך את הווינו נובילה של מונטפולצ'ינו לזול יותר, וזה מאוד משמח. ולעזרת מי שרוצה לחסוך עוד קצת, באים שני היינות הנוספים, הלוא הם יינות ה"רוסו" (אדום) - רוסו די מונטלצ'ינו ורוסו די מונטפולצ'יאנו, שני יינות מאותם ענבים, אבל כאלה המיושנים תקופות קצרות יותר ומגיעים מכרמים טיפה פחות מוצלחים. כך יוצא שמחירם די דומה ליינות קיאנטי "פשוטים", והרווח הוא כולו שלנו. טעם אחר, שונה קמעה, יש שיגידו טוב יותר, אבל לא זה מה שמשנה.
בחרתי הפעם להציג שני יקבים, ממונטלצ'ינו וממונטפולצ'יאנו. יקב פיומביה (Piombaia) ממונטלצ'ינו המגיע לארץ בעזרת היבואנים שמעון לסרי ודני מובשוביץ' (052-8331519). חברת האחים שקד (בעלי דרך היין) מביאה לארץ כבר שנים את יקב פוליציאנו (אוי, איזה שם מבלבל, דומה לשם הכפר) המייצר לא רק יינות ממונטפולצ'אינו אלא גם "סתם" יינות קיאנטי, שגם הם מגיעים לארץ.
טעימה | מונפולצ'יאנו ומונטלצ'ינו
• ברונלו די מונטלצ'ינו 2013, פיובאיה. קלאסיקה. 100% ענבי סנג'יובזה גרוסו. מתיישן שלוש שנים בחביות עץ אלון ענקיות של אלפי ליטרים. ריחות פרי וניחוחות אדמה רטובה, פטריות ואף טחב. מכיוון שזה יין לא לגמרי צעיר, גם אם לא מבוגר, אנו מרוויחים כאן ביושר את הריחות והטעמים הללו. אפלה ואור. 270 שקל.
• רוסו די מונטלצ'ינו 2015, יקב פיובאיה. 100% ענבי סנג'יובזה גרוסו, תת הזן המקומי בכפר מונטלצ'ינו. מתיישן שנה בחביות גדולות וענקיות, ואחר כך, כמו הברונלו, עוד שנה בבקבוק ביקב. קצת פחות מורכב מהברונלו, אבל יופי של יין. פרי נוכח, חמיצות נהדרת, כפריות לצד אלגנטיות. תענוג אמיתי. 130 שקל.
• רוסו די מונטפולצ'ינו, 2017, יקב פוליציאנו. אהרוס קצת את מה שאמרתי ואודה שיש כאן 20% מרלו, אך זה לא משנה כי זה יופי של יין: אלגנטי, חומצי ובעל ניחוח של סיגליות שאופייני ליינות האזור. רק 40% מהיין התיישנו בחביות, ורק שמונה חודשים, וזה מורגש לטובה. כיף ולא יקר. 80 שקל.
• וינו נובילה די מונטפולצ'יאנו, 2015. 85% סנג'יובזה, והשאר ערבוב של קאניולו, קולורינו ונו, מה לעשות, קצת מרלו. שני שלישים התיישנו שנה וחצי בחביות עץ אלון צרפתי והשאר במכלים. יין נפלא. אלגנטי, עמוק, אפלולי מעט בניחוחותיו, עשיר, אבל לרגע לא כבד. חומצי, אבל בטח לא חמוץ כמו חלק מיינות האזור, 150 שקל.