פסלי האורישות בעיר סלבדור / צילום: Shutterstock/א.ס.א.פ קרייטיב
פברואר הוא חודש השיא של הנסיעות לברזיל. הרוב נוסעים לקרנבל, אבל אם מקדימים קצת ובאים בתחילת פברואר, זוכים לראות גם את החגיגות לימנז’ה, אלת הים והגלים בדת הקנדומבלה ובדתות אפרו-ברזילאיות אחרות, ואחת הדמויות המשמעותיות בתרבות הברזילאית. החגיגות לימנז’ה מתחילות כבר בינואר, עם חגיגת הקדוש הנוצרי בונפים (Bonfim). לכאורה חגיגה נוצרית, לכבוד בונפים הקדוש וישו, אבל גם לאל האפריקאי אושלה.
גולת הכותרת של החגיגה, מלבד אלפי בני אדם שמציפים את הכיכר שלפני הכנסייה, הן קבוצת ה"בהיאנס" (נשות באהייה), חבורה של נשים קשישות לבושות בשמלות אפריקאיות לבנות עם תחרה והמון תכשיטים, שרשראות בצבעי האורישות (הישות המגינה עליה לפי האמונות האפרו-ברזילאיות. תיכף הסבר מפורט). הנשים צועדות מרחק של כ-6 ק"מ עם כדים מלאי פרחים על הראש, כדי לשפוך את המים ואת הפרחים על מדרגות הכנסייה. בעלייה בדרך לכנסייה, היו בהיאנס שהציעו לכל דורש (בתשלום כמובן) סוג של טיהור, הכולל מקלחת פופקורן לבריאות טובה, חבטה קלה על הראש עם צרור ענפים ירוק, מריחה של קרם ריחני ושפריץ של אלפזמה (לבנדר), כדי לעורר ולהמריץ את הנפש.
אלים ותיקים, אלים חדשים
הקנדומבלה הוא שילוב של אמונתם של העבדים האפריקאים שנחטפו והובאו לברזיל עם אלמנטים מהדת הנוצרית שכפו עליהם אדוניהם בעולם החדש. תוצאת המפגש הזה היא פנתיאון גדול של אלים ואלות, האחראים על תחומי חיים שונים (אורישות), בהרמוניה עם הקדושים הקתולים. לפי הקנדומבלה, לכל אדם יש אורישה (ישות, אנרגיה), שמלווה אותו מאז הולדתו ושומרת עליו במהלך חייו. לכל אורישה יש מאכל, משקה וצבע שאהובים עליו, תכונות משלו, יום בשבוע, פסטיבל שנתי, לבוש אופייני ותחום שליטה. המאמינים נוהגים להעניק אוכל ומנחות לאורישס הספציפיים שלהם ולהדליק נר בצבע המתאים לאותו אורישה.
הלבנים התייחסו לאמונות שהביאו איתם השחורים כאל עבודת אלילים, ובמשך שנים רבות נערכו הפולחנים במחתרת. העבדים נהגו להתפלל ביום בכנסייה ובלילה לאלים הוותיקים, וכך נולדה הסינתזה בין שתי הדתות, כשלכל אורישה יש מקביל קדוש בדת הנוצרית. אוגון אל המלחמה התמזג עם ג’ורג’ הקדוש הורג הדרקון. האל האפריקאי אושלה, בורא העולם - עם ישו, וימנז’ה אלת המים המלוחים, היא האמא של כולם, מקבילתה של הבתולה מריה. גם תאריך חגה של ימנז’ה אינו מקרי - ה-2 בפברואר, חג הטהרה של מריה, המוכר בנצרות כיום "המיסה של הנרות" (קנדלמאס).
מי שמאמין, הולך ברגל
הכיכר לפני הכנסייה התחילה להתמלא, קבוצות שונות של מאמינים עלו ובאו, קבוצות של מתופפים, קבוצות של מאמינים מכל זרם אפשרי, קבוצות שתרגלו קפואירה - אומנות הלחימה שהמציאו העבדים השחורים במסווה של ריקוד ויצרו מעגל עם תוף טם-טם. אל תוך המעגל נכנסו כל פעם שניים והתאמנו, וכשהייתה מגיעה משטרה הם מיד הצטרפו למעגל כאילו הם רק רוקדים.
חם מאוד. השמש קופחת, והכיכר הולכת ונעשית צפופה ויחד עם זה שמחה. קול התופים מהדהד. אנשים מדברים, מתחבקים, אווירה של קרנבל. תחילה עלתה במעלה הגבעה קבוצה של נוצרים נושאים את דמותו של ישו וצלב. בהמשך עלו הנשים, מיוזעות ועייפות. לבי יוצא אליהן. היו שם נשים מבוגרות, חלקן בנות 80, עושות את הדרך הזו בכל שנה עם הכד הכבד והשמלות התפוחות. עולות לגבעה מיוזעות ומתנשפות, אך עם פנים מוארות. "מי שמאמין הולך ברגל", אומרים, ובפורטוגזית זה גם מתחרז.
כשהגיעו לפתח הכנסייה ניתן האות והבישוף יצא אל הקהל ממרומי הכנסייה. קשה היה להישאר מרוחקת ולהתבונן בעיניים של תיירת. הרגשתי חלק מהעניין ובתוכו. המון אדם נושא ידיים למעלה ומתפלל. בשלב מסוים אמר הקרדינל: חבקו אחד את השני, שיהיו אהבה, שלום ושלווה בעולם. בבת אחת כל ההמונים החלו לחבק זה את זה. קשה לתאר את החוויה העוצמתית הזו של חום אנושי ואחווה.
הסתיימה החגיגה, ועכשיו המשימה הייתה לצאת מתוך הצפיפות. הדרכים היו עדיין חסומות, ירדנו ברגל מהגבעה וחיפשנו כלי רכב שייקח אותנו לצד השני של העיר. מצאנו פתרון. מוטו-טקסי. עלינו ריטה חברתי הבהיאנה ואני, כל אחת מאחורי אופנוען. חבשתי קסדה מיוזעת ומסריחה על הראש, אחזתי חזק את מותני האופנוען, והתפללתי. הוא נסע מהר בזיגזגים בין מכוניות ואוטובוסים שעמדו במקום בפקק ארוך. הישבן שלי קיפץ באוויר מצד לצד, אבל התפילות עזרו והגענו בשלום.
לברזיל בעקבות ז’ורז’ אמאדו
נסעתי לברזיל, ובמיוחד למדינת באהייה ולבירתה סלבדור, בעקבות הסיפורים של ז’ורז’ אמאדו (Amado), במיוחד בגלל הטיפוסים המיוחדים והצבעוניים שבהם. בסיפוריו הרבה אמאדו לספר על הקנדומבלה, על הטקסים, המיסטיקה והאמונות שהביאו איתם השחורים. כשקראתי את הסיפורים האלה הם נראו פנטסטיים, פרי מוחו של הסופר. נמשכתי לשם בתקווה להיתקל בזה במציאות.
ואכן, לא התאכזבתי. כשמגיעים לסלבדור, קשה שלא להבחין בשילוב של הדתות והפולחנים. בכל פינת רחוב אפשר לראות את הבהיאנס בשמלותיהן הלבנות התפוחות. הן יושבות מול שולחן קטן עמוס כל טוב ובעיקר מטגנות את מאכל הרחוב הפופולרי שנקרא אקרז’ה. הן בוחשות עיסת לוביה בתוך סיר גדול, מטגנות אותה בשמן קוקוס אדמדם וכשנוצרת קציצה שמנמנה מוסיפים לה ממרח עשוי משרימפס מיובש, קשיו ותבלינים. גם בצמתים אפשר לראות לפעמים קערת חימר עם שאריות אוכל, מנחה לאלים.
אמאדו נהג לשבת בברים של פלוריניו, שבזמנו היה רובע שבו גרו העשירים הפורטוגזים. שם בכיכר הם סחרו בעבדים ואף הענישו אותם. כשתפסו עבד סורר, כולם באו לצפות במלקות שהוא חוטף בעמוד הקלון שניצב בכיכר, עמוד שנקרא פלוריניו ונתן לשכונה את שמה. לא רק אמאדו אהב את פלוריניו, גם היא השיבה לו אהבה. יש רחובות על שם הדמויות בסיפוריו. כמו כיכר תרזה בטיסטה, גיבורת סיפורו "תרזה בטיסטה עייפה ממלחמות".
ז’ורז’ אמאדו גר בשכונת ריו וורמיליו עד מותו בשנת 2001 ושם טמון אפרו מתחת לספסל בגינה שעליו נהג לשבת. בריו וורמליו נמצא גם "הבית" של ימנז’ה אלת הים. זהו חדרון קטן צבוע תכלת ובו פסלים בדמותה של ימנז’ה לבושה בצבעי הים, תכלת ולבן, ובידה אוחזת מראה כסופה. לשם נוהגים הדייגים להגיע ולבקש ברכה, שתשמור עליהם מפני הים הסוער ותזמן להם שפע דגה. ימנז’ה נוכחת מאוד בספריו, בייחוד ב"דונה פלור ושני בעליה" וב"ים המוות".
החגיגה הגדולה לכבוד ימנז’ה מתקיימת ב-2 בפברואר, וזו החגיגה העממית הכי גדולה לפני הקרנבל. המוני אנשים - תושבי העיר וגם תיירים - מגיעים לחוף ריו וורמליו. המהדרין מגיעים עם עלות השחר כדי להיות ראשונים להביא לה מנחה. המון אדם לבושים תכלת ולבן - צבעי האלה - ממלאים את החוף ובידיהם מתנות - פרחים, בשמים ובובות, וגם מסרק (לימאנז’ה שיער ארוך ושחור, והגלים מסמלים אותו), כלי איפור ושאר אביזרים נשיים.
כל הזמן אנשים ניגשו לים, השליכו לתוכו את המנחה, ביקשו בקשה והתפללו. יש שמילאו סלסילות ענקיות וסידרו כמה מתנות ביחד. בערך בשלוש העמיסו את הסלסילות על סירות דייגים, נשמעה צפירה, וכל הסירות הסתדרו בשיירה לכיוון עומק הים. שם השליכו את המתנות, כדי שלא יחזרו לחוף, שכן זה אות שימנז’ה דחתה את המתנה ושעתידה להיות שנה לא טובה.
ריטה חברתי הבהייאנה קיבלה על עצמה את תפקיד המדריכה שלי לתרבות המסתורית הזו והראתה לי דברים הנסתרים לרוב מעיני התייר הממוצע, כמו משמעות הצבעים שאנשים לובשים וצורת הריקוד שלהם. באחד הימים הלכנו להופעה של הזמרת מריה בטניה. בסוף ההופעה הזמרת קפצה שלוש קפיצות כשיד אחת מאחוריה ויד אחת זקורה למעלה. היא קפצה לכבוד הקדושה שלה יאנסה, אלת הסערה והברקים, אמרה ריטה.
צליל תופים ממכר
עוד מקום שממחיש את חיבור הנצרות עם הקנדומבלה הוא כנסיית סאן לאזרו - כנסייה קטנה מאחורי האוניברסיטה של סלבדור בשכונת אודינה. סאן לאזרו מזוהה עם הקדוש אומולו (OMOLU), הקדוש של הבריאות, הקדוש המרפא. יום שני זה היום שלו, ולכן בכל יום שני יש מיסה בכנסייה, וממול לכנסייה ברחבה מתמקמות באהיינס, כל אחת עם שולחן מולה, מוכנות ומזומנות לקבל את היוצאים מהכנסייה כדי לקבל טיהור משופר.
כאן קיבלתי מקלחת של פופקורן מידי בהייאנה בשם וירג’יניה. אחרי הפופקורן היא מרחה משחה ארומטית בכפות ידיי, על לבי ומאחורי ראשי, חבטה קלות בצרור ענפים של עץ הארואירה שמייחסים לו סגולות מרגיעות ומלמלה מילים ביורובה (השפה של ניגריה, שפת הקנדומבלה). כשסיימה, איחלה לי בריאות, רוגע וסוף טוב.מה זה סוף טוב? שאלתי, והיא ענתה שכשיגיע יומי להיאסף לאבותיי, היא מאחלת לי שאהיה בריאה בנפשי וברוחי ושאגיע לרגע הזה צלולה ובהרגשה שמיציתי את החיים. נפרדתי מוירג’יניה ויצאתי מהכיכר מרחפת.
לפני שנסעתי חזרה לארץ, החלטתי ללכת למיסה בכנסיית סנטו אנטוניו שבשכונת פלוריניו המכונה הכנסייה של השחורים, כי בשעתו, רק לשם הורשו להיכנס. המקביל של סנטו אנטוניו הוא אוגון, אל החרבות והנפחים. ליד המזבח ניצבו שני פסלים של הקדוש, אחד לבן בלונדיני והשני שחור. לרגע היה נדמה לי שאני באפריקה. רוב האנשים, בעיקר נשים, היו שחורות. בקדמת האולם כמה גברים תופפו בתופי טם-טם גדולים, ואישה אחת שרה. השירים ליוו את התפילות וגם הכומר התפלל בקצב שירה. עמדתי שם בכנסייה והגוף לא הפסיק לזוז, צליל התופים המונוטוני היה ממכר.
לאט-לאט התמלאה הכנסייה. מוזיקה החלה להישמע באוויר, וזה לא היה עוגב. ליד המזבח עמדו כמה גברים ונשים וניגנו. תופי הטם-טם הגדולים מופיעים בכל טקס בסלבדור, נוצרי או של הקנדומבלה. זה הקשר לטבורה של אפריקה. התופים האלה קוראים לרוחות ולישויות להצטרף לחגיגה. התחושה הייתה של בית תפילה אוניברסלי, כל אחד שם התפלל לאל שלו. אווירה מחשמלת מרעידה לבבות. כשהכומר סיים את דבריו וביקש מהמשתתפים לחבק איש את רעו היססתי לרגע, אבל ברגע שהתקרבו אליי לחבקני החזרתי חיבוק חזק ומעומק הלב.
אני אוהבת את החיבוק החזק הזה של אנשי באהייה - אנשים חמים וחייכנים, שמקבלים אותך בזרועות פתוחות. ברגע שמתמסרים לזה, התחושה היא שאת חלק מהם ותמיד היית. לא משנה מהיכן הגעת. הרגשה של חופש שוטפת אותך. כאן לא מבקרים אותך ולא שופטים. בואי, פשוט היכנסי למעגל ותשתלבי.
אני מודה, נשאבתי לסלבדור. התאהבתי באהבה ובחום. התאהבתי באנשים, בתרבות של דלתות וזרועות פתוחות לרווחה. אנשים פותחים את ליבם ומחבקים, ללא שאלות וללא שיפוטיות. התאהבתי באווירת החופש, להיות מי שאני באמת, ללא מסיכות או מחסומים. כאן אני שרה כאילו אף אחד לא שומע, רוקדת כאילו אף אחד לא רואה והולכת לים עם ביקיני בלי עכבות. לא סתם, אחד השירים הפופולריים בברזיל הוא Viver E Nao Ter A Vergonha De Ser Feliz - לחיות ולא להתבייש להיות שמחים, כך אומר השיר, והוא מתאר בדיוק את הלך הרוח במדינה. זו הסיבה שבגללה אני נוסעת לשם לעיתים קרובות. מקבלת אנרגיה, וחוזרת שוב ושוב.