טראמפ / צילום: רויטרס - Mike Segar
מטען כבד של אירוניה רובץ על יום שני הבא, 20 בינואר, בארה"ב.
יום שני של השבוע השלישי של החודש הראשון הוא תמיד יום הזיכרון לד"ר מרטין לות'ר קינג. זאת אומרת, לא תמיד, אלא מאז שנקבע היום הזה בחוק, ב-1983.
השנה, צירוף המקרים מסמיך את יום המלך ליום השנה השלישי של נשיאות דונלד ג'יי. טראמפ. בעיני הרוב המכריע של שחורי אמריקה, ובוודאי גם בעיני רוב הליברלים הלבנים, הזיווג הזה אינו בא מן השמיים.
סקר של ה"וושינגטון פוסט" הראה בתחילת השבוע, כי לא יותר מ-4 או 5% של השחורים מתכוונים להצביע בעד טראמפ בנובמבר. טראמפ חוזר ומדבר על טובות ההנאה שצמחו לשחורים ולהיספאנים מנשיאותו. הבית הלבן הודיע בנובמבר, כי האבטלה בין שחורים עומדת עכשיו על 5.5%, אומנם יותר מאשר באוכלוסייה הכללית (3.5%), אבל 2.6% פחות מרמתה בסוף ימי אובמה.
המצביעים השחורים מושכים בכתפיהם. דעתם על טראמפ קשורה בהליכותיו ובמניעיו. בעיני השחורים, ובעיני הרבה מאוד לא-שחורים, טראמפ הוא התגלמות האב-טיפוס של גזען לבן. הוא אומנם טוען, כי "אין בגופי עצם גזענית אחת" (בציוץ מ-16 ביולי). אבל באמריקה אנשים נשפטים לא רק על כוונותיהם המפורשות, אלא גם על כוונותיהם המשתמעות. הנשיא חוזר ומשתמש בלשון מוצפנת, או מוצפנת יחסית, המשכנעת את שומעיה שיש בגופו דווקא עצם או שתיים של גזענות.
"עצם גזענית אחת"
זה התחיל כאשר הוא התלונן, סמוך לתחילת נשיאותו, על מהגרים מ"חורי צואה" באפריקה (הוא היה מעדיף נורווגים, אמר). בקיץ שעבר הוא קרא לארבע צירות קונגרס דמוקרטיות רדיקליות "לחזור לארצותיהן מוכות הפשע, ההרוסות לחלוטין", אף כי כולן אזרחיות אמריקאיות, ושלוש מהן נולדו על אדמת אמריקה. כל הארבע מסווגות כ"נשים בעלות צבע" (women of color), שתיים הן שחורות, אחת פלסטינית ואחת פוארטו-ריקנית.
קו ההגנה הזה, "אין בגופי אף עצם גזענית אחת", הוא חלק מרפרטואר רב שנים של גזענים שנתפסו בקלקלתם (ראו נא סקירה היסטורית על השימוש בניב הזה, https://tinyurl.com/no-racist-bone).
עוד בזמן מערכת הבחירות שלו ב-2016, טראמפ התקשה להתנער מתומכים גזעניים. הוא סירב, בראיון טלוויזיה, להסתייג מדיוויד דיוק, לשעבר מנהיג הקו קלוקס קלאן ונאצי מוצהר. בקיץ הראשון של נשיאותו, אוגוסט 2017, הוא נמנע מלגנות הפגנה של נאצים בשרלוטסוויל, עיר אוניברסיטה קטנה במדינת וירג׳יניה. המפגינים צעדו בין השאר עם לפידים בחזית בית כנסת בעיר, וקראו "היהודים לא יחליפו אותנו". אבל עיקר מחאתם היתה נגד שחורים ונגד ליברלים, על רקע הוצאת אנדרטאות של גנרלים דרומיים מזמן מלחמת האזרחים. אחד הנאצים דרס והרג אשה צעירה, שהשתתפה בהפגנת-נגד.
כאשר טראמפ נשאל על המאורע הזה, שזיעזע את אמריקה, הוא השיב, ש"יש אנשים טובים בשני המחנות". אנשים מתוך מפלגתו גינו אותו על עודף הנייטרליות בין נאצים למתנגדיהם.
יותר מכל קודמיו במאה השנה האחרונות, דונלד טראמפ חזר וחשף את התפרים העדינים ביותר, המועדים ביותר לפרימה, של החברה האמריקאית.
שקרים בוטים במיוחד
הסבר רגיל הוא, שטראמפ פיתח אסטרטגיה מוצלחת, המיוסדת על קיטוב חברתי וגזעי. הוא עלה על המסלול הזה עוד לפני שמונה שנים, במהלך ניסיון קצר ימים להתמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ב-2012.
הרפובליקנים נהגו בבחירות ההן בערך כפי שהדמוקרטים נוהגים בבחירות של 2020. שנאתם לברק אובמה היתה עמוקה מן הפוליטיקה הוא היה קרוב לייצג בעיניהם את מה שהתיאולוגיה הנוצרית מתארת כאנטי-כריסטוס, או אויב המשיח. טראמפ העמיד את עצמו במרכז תנועה שניתן לה השם המשונה Birthism, או "הולדתאות". היא כפרה בעצם הלגיטימיות של בחירות אובמה ב-2008 בטענה שהוא כלל לא נולד על אדמת אמריקה. החוקה מחייבת נשיא להיות יליד ארה"ב.
הטענה הייתה מופרכת מעיקרה. לרוע המזל, אובמה לא התייחס אליה ברצינות מספקת, והתמהמה בפרסום תעודת הלידה שלו. הפירסום סיים את הגאות החטופה במניותיו הפוליטיות של טראמפ, והוא הסתלק מן המרוץ. אבל הוא למד את ערכן של תיאוריות קונספירציה ואת השימוש שאפשר לעשות בשקרים בוטים במיוחד.
לאחר מפלתם ב-2012, הרפובליקאים הודיעו על בדק בית. הנהלת המפלגה הגיעה למסקנה, כי עליה "להגדיל את האוהל", כפי שאומרים בעגה הפוליטית האמריקאית, ולכלול בו מיעוטים אתניים וגזעיים. זו היתה מגמת פניה המוצהרת של המפלגה בואכה 2016. טראמפ טרף את הקלפים.
ניצחון טראמפ במקדימות הרפובליקאיות תואר, במטאפורה של עולם התאגידים, כ"השתלטות עוינת". אבל גם לאחר ההשתלטות רק קומץ רפובליקנים האמינו כי הוא יוכל לנצח. זו לא היתה תוצאה של קטנות אמונה, אלא ניתוח מפוכח לחלוטין של הדמוגרפיה הפוליטית.
לא יהיה מדויק להגיד על ניצחון טראמפ בבחירות הכלליות שהוא הפריך את הציפיות מעיקרן. במידה מסוימת הוא אושש אותן, לפחות בטווח הארוך. טראמפ קיבל רק 46% מן הקולות, 2% פחות מהילרי קלינטון, שקיבלה כמעט 3 מיליון קולות יותר ממנו. רק הפרש קטנטן של 80 אלף קולות בשלוש מדינות מפתח במערב התיכון היטה את חבר האלקטורים לטובת טראמפ. בניצחונו, טראמפ התבסס כמעט בלבדית על קולות לבנים. זו אינה נוסחת הצלחה מבטיחה בארץ המשחימה והולכת, שבה הלבנים עומדים לאבד את הרוב שלהם בתוך רבע מאה.
ברוסיה האמינו שאמריקה מתפרקת
אפשר להבין מדוע טראמפ היה אסיר תודה לבסיס התמיכה הלבן שלו. הייתה לו סיבה טובה להוסיף ולחזר על פתחי הלבנים פחותי ההשכלה ונמוכי ההכנסה של ערי התעשייה השוקעות במערב התיכון. אבל עתיר סיכונים הוא ההימור שהוא יוכל לסחוט כל טיפה של תמיכה אלקטורלית מן הציבור הזה. סימן אפשרי לבאות ניתן בבחירות אמצע הקדנציה לקונגרס, בנובמבר 2018. הדמוקרטים ניצחו ב-30 מחוזות בחירה, שבהם טראמפ קיבל רוב, אפילו רוב גדול, ב-2016.
אין זה מן הנמנע שתעלה יפה החלטת טראמפ להטיל את יהבו על הציבור שתמך בו ב-2016. שטות תהיה לבטל את סיכוייו לנצח בעוד עשרה חודשים ופחות.
ניצחון של טראמפ יהיה כשלעצמו רב משמעות. הוא יוכל להוסיף ולטבוע חותם על הפיננסים של ארה"ב, על הביטחון הלאומי שלה ועל מערכת המשפט, באמצעות מינויים של מאות שופטים חדשים בדרג הפדרלי.
אבל יש טווח ארוך מזה. הוא נוגע ללכידותה של ארץ ענקית, מורכבת ומסובכת. אחדותה הטריטוריאלית של ארה"ב אמנם לא הועמדה בסכנה זה 160 שנה. אבל טעות תהיה להניח שמה שלא-היה יוסיף לא-להיות.
בתחילת המאה השתעשעו הוגי דעות רוסיים בתחזיות על התמוטטותה הממשמשת ובאה של ארה"ב. הם חזו פרישה של מדינות אינדיבידואליות והתפרקות של אמריקה לגורמיה האזוריים. בסוף הדרך עמדה התחזית שארה"ב תרד מנכסיה ותחדל להיות מעצמה גדולה. יש סיבה להניח שוולדימיר פוטין האזין בעניין לתחזיות, ואולי עודד אותן.
נשיא שייבחר אף כי יובס?
התערבות המודיעין הצבאי הרוסי בבחירות לנשיאות של 2016 הייתה קודם כול ניסיון לפלג את אמריקה, ולשסות קבוצות אוכלוסייה זו בזו. השימוש המסיבי בחשבונות כוזבים בפייסבוק ובטוויטר כלל דבר והיפוכו. שחורים נקראו להגן על זכויותיהם נגד גזענים לבנים, וגזענים לבנים נקראו להגן על זכויותיהם נגד רדיקלים שחורים.
הניסיונות האלה אמנם לא הניבו מהפכה, או מלחמת אזרחים, אבל עוררו עניין ניכר בין נמעניהם. לקבוצות הרוסיות הבדויות על פייסבוק היו מיליוני חברים ועוקבים. התחוורה, או לפחות נרמזה, מידת פגיעותה של החברה האמריקאית.
אפשר להדגים את הפגיעות הזו באמצעות תרחישים. למשל, מה יקרה אם דונלד טראמפ יפסיד בהצבעה הכללית בהפרש, נניח, של 8 מיליון קולות - אבל עדיין ינצח בחבר האלקטורים מכוח הפרשים קטנטנים במדינות מפתח. זה ייתכן לחלוטין.
מה תהיה דעת האמריקאים על נשיא שיחזור וייבחר אף כי יובס בקלפי? מה יקרה אם קליפורניה, שבאסיפה המחוקקת שלה יש רוב דמוקרטי פרוגרסיבי (או רדיקלי), תכריז כי היא כופרת בלגיטימיות של נשיא שהובס בקלפי?
לעומת זאת, הפסד של טראמפ בהפרש קטן עשוי להצית תרעומת בין תומכיו במידה שתניב הדים של אמצע המאה ה-19. קחו למשל את המושל החדש של מדינת מיסיסיפי, ב"דרום העמוק" של ארה"ב, עם מסורת שמרנית חזקה ועם נטייה להתרחק מהסכמות לאומיות.
במהלך מסע הבחירות שלו, טייט ריבס צייץ: "הדמוקרטים מנסים להזיז את ארצנו כל כך הרחק שמאלה שעלינו לבחור מנהיגים המוכנים להתייצב נגדם ולהגיד, 'לא, אתם לא תורשו לכפות את דעותיכם'". מה פירוש ההכרזה הזו? מה יקרה אם דמוקרט ייבחר לנשיא בנובמבר, ויעשה אותו שימוש בסמכויותיו שטראמפ עשה בשלוש השנים האחרונות (ויעשה אל נכון ב-11 החודשים הבאים)?
האדם והמחוז
ממשית מאוד החרדה בימין הרפובליקני, מפני התוצאות של עליית ממשל דמוקרטי שמאלי. אין ספק שהדמוקרטים פנו שמאלה בשנים האחרונות. זו הייתה תוצאה בלתי נמנעת של הרדיקליזם של טראמפ. לרוע המזל, הרפובליקנים מיעטו לתת את דעתם על התהליך הזה. החשש מפניו היה צריך למתן אותם. לא כן קרה.
לחרדה מפני השמאלה לאומית ניתן זה לא כבר ביטוי מעניין במדינת אריזונה. זו מדינה בעלת מסורת שמרנית רבת ימים. בסוף שנות ה-80 היא הייתה היחידה בארה"ב שביטלה את יום הזיכרון למרטין לות׳ר קינג. ב-40 השנה האחרונות היא הצביעה רק פעם אחת לטובת מועמד דמוקרטי לנשיא (ביל קלינטון).
אבל הדמוגרפיה של אריזונה משתנה, כמו זו של מדינות רבות בדרום ארה"ב ובדרום מערבה. צמיחת האוכלוסייה ההיספאנית והגירה פנימית מצפון מזרח ארה"ב מרחיבות את בסיס התמיכה של הדמוקרטים. ב-2018, בפעם הראשונה זה 30 שנה, אריזונה בחרה סנאטור מן המפלגה הדמוקרטית (בעצם סנאטורית). ההפרש לא היה גדול, אבל הוא מעיד על הכיוון. הסקרים מראים שגם המושב השני של אריזונה בסנאט עומד לעבור לידי הדמוקרטים בנובמבר. אם אמנם כך יקרה, זו תהיה הפעם הראשונה מאז 1952 שבה לא יכהן שום רפובליקן מאריזונה בסנאט.
השינוי הדמוגרפי הזה מתרחש בעיקר בערי המדינה. באזורים הכפריים יש לרפובליקנים יתרון ברור. יושבת ראש המפלגה הרפובליקנית באריזונה, קלי וורד, הגיבה על כישלונותיה האלקטורליים של המפלגה בהצעה נועזת. היא קראה לשנות את בסיס החישוב של קולות הבוחרים. מבלי להיכנס כאן לפרטים המסובכים של ההצעה, פירושה הוא שלקולות הכפריים יהיה משקל יחסי גדול בהרבה מזה של הקולות העירוניים. לשון אחר, יבוטל העיקרון של אדם-אחד, קול-אחד.
מלחמת ההינטרלנד בחופים
החלוקה בין דמוקרטים לרפובליקנים באמריקה כיום היא לא רק אידיאולוגית, או כלכלית, אלא גיאוגרפית במידה הקרובה לסנוור את המתבונן. כמעט כל מחוזות אמריקה - לא מחוזות בחירה, אלא מחוזות מינהליים - מצביעים בעד הרפובליקנים. מפת המחוזות מציגה את אמריקה באדום (שהוא משום מה צבעם של הרפובליקנים). רק מובלעות קטנות של כחול נראות פה ושם.
אבל המפה הזו מטעה מעיקרה. מחוזות אינם מצביעים, אנשים מצביעים. ואם רוב האנשים החליטו להתגורר בערין הגדולות ולאורך החופים, זה עניינם. הרפובליקאים יראים מפני השתלטות "האליטה הדמוקרטית הדו-חופית" על עשרות המיליונים המתגוררים בהינטרלנד, או אמריקה שבתווך, זו שהם מתארים לעתים קרובות כאמריקה האמתית, השורשית, הנוצרית, הפטריוטית.
המאבק בין החופים להינטרלנד מתנהל באופן כזה או אחר עוד מן המאה ה-19. אבל הוא קיבל תנופה מיוחדת תחת ג׳ורג׳ בוש הבן. בוש הפסיד בבחירות של 2000 בהצבעה הכללית בהפרש של חצי מיליון קולות. אבל אנשיו טענו אחר כך ללגיטימיות הנובעת מניצחונם "ביותר מחוזות מינהליים". בבחירות של 2004, ההינטרלנד העניק לבוש ניצחון דחוק ותקופת כהונה שנייה. הדמוקרטים, על סף ייאוש, ציירו אז את מפת ההינטרלנד, ונתנו לה את השם "ארץ ישו". הם לא האמינו שיוכלו לפצח את המנעול.
ברק אובמה אמנם נבחר ב-2008 וב-2012, אבל ההינטרלנד העלה את דונלד טראמפ ב-2016. המרירות, הטינה, הקנאה, השנאה והחרדה מדברות בעדן. הבחירות הממשמשות ובאות לא יהיו ככל הבחירות. כרוך בהן פוטנציאל של פרימת תפרים.
ה"ניו יורק טיימס" פירסם בסוף החודש שעבר דיווח ארוך על מצב הרוח בין הקיצונים שבתומכי טראמפ באריזונה (https://tinyurl.com/arizona-nyt-civil-war). הם קראו לתלות את הילרי קלינטון, והם השוו את המפלגה הדמוקרטית עם הנאצים ותיארו אותה כ"יורשי היטלר".
אחד הטראמפיסטים, מארק וייאלטה (שמצילומו נראה כי הוא בסוף שנות ה-50 שלו), אמר שהוא התחיל לצבור נשק, והיה כי טראמפ יפסיד בבחירות. במקרה כזה וייאלטה משוכנע שתפרוץ "מלחמת אזרחים". הוא אמנם אינו מאמין באלימות, "אבל אני אעשה מה שעליי לעשות".
הדרך ל-20 בינואר 2021 עלולה להיות רבת חתחתים.