במשרד החינוך מתהדרים לא אחת בהצלחה האדירה של פרויקט "לתת חמש", תוכנית הדגל שהנהיג שר החינוך דאז, נפתלי בנט. בתוך שנים ספורות, ובעקבות השקעה של עשרות מיליוני שקלים, גדל מספר חברי המועדון האקסקלוסיבי הזה ביותר מפי שניים, ובשנה האחרונה מספרם עלה לכ-19 אלף תלמידים. לכאורה, זו עדות למהפכה שמקדמת את תלמידי ישראל, אך עיון מעמיק בנתונים מעלה תמונה שונה.
בנט, איש הייטק מצליח בעברו, הוביל לתגבור לימודי המתמטיקה והמדעים והורה להשקיע משאבים רבים בתוכנית שתגדיל את מספר המצטיינים בתחום, שירד לשפל של כ-9,000 בשנת הלימודים תשע"ב (2012). לדברי בנט, המטרה הייתה להגדיל משמעותית את מגמות הלימוד ומספר הבוגרים.
מראש התוכנית נראתה כמו צ'ופר אליטיסטי לשכבות המבוססות, אך במשרד החינוך שיווקו אותה כ"משימה לאומית" תוך הפניית זרקור לפריפריה. "נגמרו הימים שילד רצה לגשת לבגרות של חמש יחידות, אבל בשל מקום מגוריו הוא לא היה יכול", אמר בנט באירוע השקת התוכנית באוגוסט 2015.
באחרונה פורסם מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שהוכיח כי סיסמאות לחוד ומציאות לחוד. מסתבר כי "לתת חמש" היא עוד דרך של משרד החינוך להשקיע יותר משאבים באוכלוסיות המבוססות. המחקר שערך ד"ר איתן רגב ניתח את הרקע הכלכלי של הבוגרים החדשים שהצטרפו למועדון העילית של הסטארט-אפ ניישן. הפריפריה חשובה, אך 36.3% מהמצטיינים החדשים במתמטיקה מגיעים מעשירון ההכנסה העליון; 17.9% נוספים הם בני העשירון התשיעי. מנגד, רק 3.5% ממסיימי חמש יחידות מתמטיקה החדשים מגיעים מהעשירון התחתון; 4.4% מהעשירון השני. בקיצור, מהפכה חברתית אין כאן. ומדובר בעיקר בתוכנית יעילה לשיפור מעמד העשירונים העליונים.
הבעיה המרכזית בתוכנית, כמו גם בתוכניות רבות נוספות של משרד החינוך, איננה פדגוגית אלא חברתית. אפשר להתווכח על חשיבותה החינוכית של המתמטיקה ועל מרכזיותה בסדר יומו של תלמיד תיכון; ראוי גם לבקר את שוק העבודה הלא-בטוח של הייטקיסטים, אך ברור שהצלחה במקצוע הזה משתלמת מאוד בג'ונגל החברתי הישראלי. רגב גילה במחקרו כי שכרם השנתי הממוצע של בוגרי חמש יחידות מתמטיקה גבוה ב-40% משכרם הממוצע של בוגרי ארבע יחידות, וב-80% משכרם הממוצע של בוגרי שלוש יחידות. התוצאה היא מערכת של תגבורים ושיעורים פרטיים שעולים להורים הון עתק. אומנם ניתן לראות בכך השקעה, אך האי-שוויון גורם לכך שמדובר במציאות לא הוגנת לאוכלוסיות מוחלשות.
משרד החינוך, שמסתתר מאחורי ססמאות כמו "שוויון הזדמנויות" ו"השקעה בפריפריה", ממשיך לקדם ולאפשר מערכת חינוך שמשרתת טוב יותר את תלמידיה המבוססים. העלייה המשמעותית שחלה בשני העשורים האחרונים במימון הפרטי, שהוכשרה על-ידי בג"ץ בקיץ האחרון, בפסיקתו בסוגיית תוכניות הלימודים הנוספות ורכישת השירותים מרצון, מקצינה את האי-שוויון ההולך וגדל. חבל שגם התקציב הציבורי, זה שאמור לאזן את המגמות הפרטיות, מושקע באופן כזה שמשרת בעיקר את המעמדות הגבוהים.
זה מזכיר שוב שמערכת החינוך איננה מסגרת שמעניקה הזדמנות שווה לכולם. כבר בשנות ה-70 מימן משרד החינוך תוכניות למצטיינים ולמחוננים, אישר את קיומן של הקבצות הלימוד המסלילות, ובהמשך גם פתח דלתות לתשלומי הורים וליוזמות פרטיות במסגרת מדיניות הניהול העצמי של בתי-הספר, שהונהגה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך ב-1984. המטרות הרשמיות נעטפו תמיד בעטיפות לאומיות, שוויוניות וערכיות. תמיד דיברו על חדשנות חינוכית, על יזמות ועל אתגרי השעה, אך בפועל נראה כי המטרה הייתה זהה: השקעה בחזקים שבמקרים רבים הייתה ועודנה על חשבון אלה שיש להם פחות.
עם השקת "לתת חמש" ציינו במשרד החינוך כי מטרתה להעלות את אחוז התלמידים שלומדים במסלולי חמש יחידות מתמטיקה לרמה הנהוגה במדינות מובילות בעולם, כמו יפן, קוריאה הדרומית, סינגפור, ניו זילנד, שבדיה וצרפת. אך עם כל הכבוד למסלול העילית המתמטי, מומלץ לראשי מערכת החינוך לאמץ מאפיינים נוספים של מערכות החינוך הללו, שמקדמות נוסף למצוינות גם חינוך ציבורי איכותי ושוויוני הרבה יותר המוענק לכלל האוכלוסייה. זה המפתח ההוגן לרווחה כלכלית וחברתית.
הכותב הוא דוקטורנט בבית-הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, מרצה באוניברסיטה הפתוחה ובבינ"ה, התנועה ליהדות חברתית