לעת ערב הגיע מנוף עם פסנתר, וברגע אחד, קרן רחוב סתמית הפכה לפינה עם פסנתר רחוב. מה שהיה פעם חתיכת אספלט שעוברים דרכה בדרך לסידורים הפך לחתיכת עיר עם מוזיקה שמחכה להתפרץ. אחרי שהמנוף יסיים את עבודתו והפסנתר יעמוד, המרחב העירוני ישנה את השם שלו, פורמלית או לא. זה יהיה הרחוב עם הפסנתר, הכיכר עם הפסנתר או המרכז המסחרי עם הפסנתר. ככה זה עם פסנתרים שנוחתים מהשמיים - הם משנים את הנוף ולא זזים לשום מקום.
אם גם העיר שלכם היא אחת מ-35 הערים שהתחדשו בפסנתר רחוב השנה, בטח שמעתם עליו או הקשבתם לנגינתו. מהלכים כאלה נוטים להיות חומר גלם מצוין לרשתות החברתיות, כר פורה לצילומים עירוניים ולסרטונים ויראליים: כך, עובד ניקיון שעוצר לנגן קטע מוזיקלי באמצע יום העבודה, למשל, יהפוך לסרטון מרגש על מוזיקה והחיים. כך יצטלם ג'אם-סשן ספונטני סביב פסנתר בירושלים שמורכב מחרדי, חילוני וערבי כי מוזיקה הרי מחברת. סטטיק ובן אל יצטלמו כשהם שרים בספונטניות את אחד מלהיטיהם בפסנתר שהוצב בקריות, וכך גם יצופו ברשתות תלונות תושבים שמרוצים פחות מהפסנתר שהמנוף סידר להם מתחת לחלון.
איך הגיעו פסנתרי הרחוב לערים בישראל? מאחוריהם עומדת חברת קדנזה (Cadenza) הישראלית שטוענת לפיתוח פסנתר הרחוב הראשון בעולם ושואפת להכניס מוזיקה למרחב הציבורי שיעדן את רעשי התחבורה הסואנת, הצפירות וההמהום העירוני. אומנם פסנתרים במרחב הציבורי אינם רעיון חדש - כאלה פזורים בתחנות רכבת או במסגרת פסטיבלים ומיזמי אמנות, כמו זה של האמן הבריטי לוק ג'ראם.
בשנת 2010 הוא הציב עשרות פסנתרים מצוירים ברחבי ערים בעולם, כולל ת"א, במיזם האמנות "Play me, I'm yours", שבמהלכו, במשך שבועיים יכלו התושבים לנגן כאוות נפשם. שנה מאוחר יותר, ולרגל יציאת הסרט "בוקר טוב אדון פידלמן", גם סינמטק ת"א הוציא לרחבה פסנתרים והציע שיעורי פסנתר לעוברי האורח. אבל מה שפסנתרי הרחוב של קדנזה מציעים הוא קביעות. כמו ספסלי רחוב או פנסי רחוב, כך יהיו גם פסנתרים שלא זזים לשום מקום, בחורף או בקיץ. ואכן, כולם שרדו את הסערות האחרונות שפקדו את ישראל, ועדיין מנגנים.
פסנתרי הרחוב של קדנזה מוערכים בכ-150 אלף שקל עד 200 אלף לאחד. את הטכנולוגיה שלהם פיתחו מומחים בתעשייה האווירית, הרשות לחדשנות תמכה ומפעל הפיס נותן חסות. בשבועות הקרובים יתפרסם סבב שני של קול קורא לרשויות, ויש מגעים למכירת הפסנתרים גם בחו"ל. בפולין, בצרפת ובארה"ב מתעניינים.
"המיזם התחיל לפני ארבע שנים בכיכר ציון בירושלים", מספר היזם, ד"ר דן קאופמן, מרצה לכלכלה ויזמות במכללת ספיר ומייסד המרכז ליזמות במכללה, ובעל רזומה בתחום ייעוץ לחדשנות לגופים שונים. "כיכר ציון זה מקום הומה אדם מכל העדות והסוגים: יהודים, נוצרים, מוסלמים, פלסטינים, ישראלים, חרדים וחילונים שנמצאים באותו הזמן והמקום. הגעתי לשם יום אחד, ישבתי והתבוננתי, שמתי לב שהמרחב הציבורי לא מזמין. הייתי מצפה לאינטראקציה בין האנשים, אבל בפועל, כולם הולכים מצד לצד וכל אחד מרגיש די לבד, למרות שמסביב יש אנשים מכל הסוגים והמינים. חשבתי שאנשים משתמשים במרחב הציבורי ברמה פונקציונלית בלבד וזה ממש בזבוז".
מה למרצה לכלכלה ועסקים, ולמרחבים ציבוריים?
"זה אומנם לא התחום שלי, אבל התחלתי לחשוב מה יכול לייצר חיבור בין אנשים במרחב הציבורי. בעבר עסקתי בנושאים הקשורים לשייכות של אנשים לערים, ובעיקר בשאלה מה אנשים מחפשים בעיר. עם השנים למדתי שמה שאנשים מחפשים זה אינטראקציה ותחושת שייכות. מה שמחבר אותם לעיר ולמקום זה תחושה של קהילה או שייכות, אבל במרחב הציבורי זה חסר".
זה קורה גם בגלל תכנון לקוי של המרחבים.
"עיריות עושות מאמצים אדירים לייצר אינטראקציות במרחב, אבל לרוב הן פסיביות. אז בונים מזרקות או מציבים פסלים, מנסים ליצור מקומות שאנשים מצטלמים בהם ומעלים לפייסבוק. אבל שם, בכיכר ציון, כמו בציורים, נדלקה לי מנורה מעל הראש".
מה הבנת שם?
"שאין מוזיקה ברחוב".
אלא שיש מוזיקה ברחוב, והיא מנוגנת לרוב על-ידי נגני רחוב במרכזי הערים. לרוב מדובר במקצוענים. כך בחיפה, למשל, באחד הימים האחרונים, הפסנתר עמד שקט במרכז הכרמל בזמן שכמה מטרים ממנו ניגן נגן רחוב, כנראה תרמילאי, על אקורדיון עם מוזיקת רקע ואסף שקלים מהעוברים והשבים.
אולי הוא חיכה שמישהו יתיישב על הפסנתר ויצטרף בנגינה. וזה קורה לא פעם, אומר קאופמן, ואז הרחוב מתמלא בצלילים, אולי חושף כישרונות חבויים שזוכים לכמה דקות של תהילה. "חשבתי שהדבר הנכון הוא לייצר מוזיקה במרחב על-ידי הציבור ולמען הציבור. לאפשר לעוברי אורח לנגן ולא רק לנגנים מקצועיים", הוא מבהיר.
גם אדיסון רצה לבנות פסנתר מבטון
קאופמן התחיל לחשוב על כלי נגינה אפשריים שיתאימו למרחב הציבורי: "כלי נשיפה הם בעייתיים בגלל בעיות היגיינה, אז חשבתי על תופים, אבל הם עושים הרבה מאוד רעש. אז חשבתי על גיטרות וצ'לו ואמרתי שאין מה לשים אותם במרחב הציבורי כי כל אחד יכול להביא אותם מהבית, הם ניידים, ונבל הוא כלי מקסים, אבל אף אחד לא ממש יודע לנגן עליו. בסוף חשבתי על הפסנתר, ומיד ידעתי שזה הכלי האולטימטיבי, כי אי אפשר להביא אותו מהבית, ומצד שני הרבה אנשים יודעים לנגן עליו, וזאת אטרקציה: לא מצפים למצוא פסנתר כנף שחור באמצע הרחוב".
מאותו רגע, קאופמן נהיה אובססיבי לרעיון. הוא ניסה להבין איך אפשר לקחת כלי נגינה מורכב ועדין, שדורש כיוון ותחזוקה, ואנשים מתלבשים יפה בשבילו ומגיעים לאולמות קונצרטים להאזין לו, ולשים אותו באמצע הרחוב חשוף לגשם, שמש, רוחות והשחתה אפשרית.
"לא היה לי רעיון עד שנדרשתי להכין הרצאה במסגרת קורס ביזמות שאני מלמד. נתקלתי בספר בשם '12 ההמצאות המטופשות ביותר של ההיסטוריה'. הוא מציג המצאות של אישים כמו דה וינצ'י, אדיסון ואיינשטיין, ומראה שגם לאנשים מאוד חכמים היו המצאות מטופשות ושלא הכול גאוני גם אצל הגאונים. התברר לי מהספר שאדיסון רצה לבנות פסנתר מבטון".
למה?
"הוא רצה להוזיל את עלויות ייצור הפסנתר, אבל הבין מהר שזה לא יעבוד. הוא אפילו הקים מפעל לייצור פסנתרים מבטון, אבל לא ייצר פסנתר אחד. עד היום מוכרים באינטרנט לבנים מהמפעל הזה של אדיסון לפסנתרי בטון. חשבתי שפסנתר מבטון יכול להיות הפתרון שיאפשר לפסנתר לעמוד ברחוב ולהיות עמיד, אולי הוא בכל זאת היה גאון. ככה, בהשראת אדיסון, התחלתי לחשוב על ייצור פסנתר מבטון".
אלא שקאופמן נתקל בבעיה רצינית: "פסנתר מכיל כמה מאות חלקים זזים בתנועה, ועלתה השאלה איך מייצרים אטימה לפסנתר כך שלא יחדרו אליו מים, כי זה כלי רגיש ומסובך לאטום אותו למים".
אתגר.
"שוב נתקעתי. הסתובבתי סביב הזנב של עצמי וככל שהעמקתי בעניין, הבנתי עד כמה בעייתי למצוא לזה פתרון".
ואז, כדרכם של סיפורי יזמות, הפתרון הגיע כמעט במקרה כשקאופמן נסע להחליף מרצה חולה בקורס לעובדי התעשייה האווירית: "לא הכרתי את החבר'ה בקורס כי הוא לא היה שלי, ובמינגלינג שבהתחלה סיפרתי להם על עצמי ועל הפסנתר. אמרתי שאני תקוע על האטימה ואם מישהו יכול לעזור לי, אשמח, אבל אף אחד לא הרים את היד. בסוף השיעור, תוך כדי שאני אורז את הדברים שלי, ניגש אליי מישהו ואמר לי 'אני אחראי על מחלקת האטימה של התעשייה האווירית ונראה לי שאני יכול לעזור לך, תביא לי פסנתר ואני אתעסק בזה'. וזה מוסר השכל לכל יזם - כשאתם תקועים, אל תתביישו לדבר על הבעיה. התחלנו ביחד מסע, והוא הצליח למצוא פתרון לאטימת הפסנתר".
התקדמות משמעותית. עכשיו צריך כסף לפיתוח.
"אז פניתי למדען הראשי ברשות לחדשנות. כל העולם אמר לי 'מה פתאום, מי יתמוך בפרויקט הזה, הרי אין בו הייטק'. אבל נפגשתי איתו בכל זאת, ולאחר מכן קבעו לי פגישה עם הבודקת של הרשות לחדשנות. אמרו לי שגם היא מתמחה בהייטק ונכנסתי לייאוש, חשבתי שאין לי סיכוי לעבור. אבל כשעשיתי גוגל על השם שלה, גיליתי שהיא פסנתרנית מקצועית, ובטח תתעניין בפרויקט. היא נתנה ביקורת מוצלחת ואישרו לנו את הפרויקט".
הרשות לחדשנות השקיעה במיזם של קאופמן 400 אלף שקל, אבל זה לא הספיק, הוא אומר, "זה סכום שעושה הבדל בין חברה שקמה לחברה שלא קמה, ואני ממליץ לכל יזם לבחון את המסלולים ברשות לחדשנות, אבל זה בתהליך של מצ'ינג, והייתי צריך עוד השקעה. אז הבאתי סכום מהבית ואבלין רובין, שלימדה איתי קורס למבוא ליזמות במכללת ספיר, הסכימה להצטרף והביאה גם כן סכום מהבית. ועדיין היה חסר כסף, אז דפקתי ערב אחד על דלת של שכן שלי שהוא קבלן גדול ועניינתי אותו. תוך שנייה הוא אמר לי 'אני איתך' ורשם לי צ'ק במקום, אנג'ל קלאסי".
להרחיב את החוויה
מצויד בהשקעה הראשונית, קאופמן נכנס לפיתוח ואחרי כשנה נולד האב-טיפוס של פסנתר הרחוב הראשון מבטון. "הצבנו את האב־טיפוס בירושלים, סמוך לכיכר ציון. ההצלחה הייתה מיידית, עוד לפני שגמרנו להקים אותו באו אנשים והתחילו לנגן. הפסנתר מצליח לייצר נקודה חמה בכל עיר שהוא נמצא בה", מחייך קאופמן. "אני זוכר רגע מקסים שראיתי חרדי שמנגן ולידו עומדת נזירה ומקשיבה, ואחרי כמה דקות הם התחלפו והנזירה ניגנה והחרדי עמד והקשיב. הפסנתר יוצר רגעים בלתי נשכחים, אני יודע לפחות על חמש הצעות חתונה שהיו לידו".
הפסנתר של קדנזה מיוצר מבטון המכונה GRC - בטון מחוזק בסיבי זכוכית שאותו יוצקים בתבניות. הוא עומד על שלדת מתכת שיכולה לסחוב את המשקל ויש בו טכנולוגית אטימה, כאמור, שפותחה מחומרים מיוחדים שקאופמן מעדיף לא לפרט.
"אני אומנם לא יודע לנגן בפסנתר, אבל אני מכיר כל בורג בפסנתר הזה", הוא אומר, ומספר שהפסנתר מוגבר ונגינתו נשמעת היטב גם ברחוב הומה. לפסנתר יש מנגנון שומר שבת שמאפשר לנטרל את נגינתו בשבתות או בשעות הצהריים: "יש רשויות שהתעקשו שהוא לא ינגן בשבת ויש כאלה שהתעקשו שהוא כן ינגן בשבת. בהתחלה רצינו גם לפתח פיצ'ר שהקלידים יכוסו בלילה כדי להימנע מוונדליזם, אבל הופתענו לגלות שהפיצ'ר לא הכרחי - הפסנתרים כמעט ולא סובלים מוונדליזם, גם לא במקומות שהם לכאורה בעייתיים".
כשמפעל הפיס נכנס השנה לתמונה, הפסנתרים שינו את עיצובם. מפסנתרים בגון אפרפר וסולידי, הפסנתרים שבחסות מפעל הפיס ממותגים היטב ומתבלטים בנוף העירוני. מפעל הפיס למעשה מסבסד את עלות השכרת הפסנתר לשנה עבור רשויות מקומיות - עד 60% מעלות הפסנתר בפנייה לרשויות בדירוג סוציו-אקונומי 8 ומטה. "בזכותם, זה הפך מפרויקט קטן לפרויקט גדול", אומר קאופמן, "קיבלנו 35 הזמנות חדשות לפסנתרים במודל של השכרה, והיו לנו עוד 10 הזמנות שקדמו לפיס. בירושלים, למשל, יש שבעה פסנתרים שמכרנו לחברת עדן לפיתוח כלכלי בעיר. גם נתניה, רעננה וכפר סבא הזמינו פסנתר בלי קשר למפעל הפיס. יש לנו כבר פסנתר אחד בפולין ולא מעט הזמנות שמתגבשות בחו"ל. יש פסנתר במכללת ספיר ויש פסנתר שתרמנו לפנימיית בן שמן כי אנחנו רוצים להתחיל לחדור לתחום של בתי ספר ואקדמיות".
המיזם רווחי?
"ביזמות לפעמים לוקח זמן להבין את המודל העסקי או להבין שיש בעצם כמה מודלים עסקיים. המיזם בסדר גמור וכבר עכשיו רווחי. בגלל שהמודל הוא השכרה או ליסינג, רוב הרווחים יגיעו בהמשך".
השותפה של קאופמן, כאמור, היא אבלין רובין, לשעבר מנהלת השקעות בקרן הון סיכון JVP ועד לאחרונה שותפה בחברת ההון סיכון OurCrowd. "כשעזבתי את OurCrowd העברתי קורס במכללת ספיר ביחד עם דן והוא סיפר לי על הפסנתר. זה דיבר אליי ברמה האישית כי אחותי זמרת אופרה בטורינו ועוסקת בצורות חדשות של חוויית המוזיקה. למדתי מאחותי וגם מהילדים שלי שיש דרכים אחרות לחוות מוזיקה. הפסנתר אומנם לא נמצא בעולם המיזמים שקרנות סטנדרטיות משקיעות בהן, זאת לא טכנולוגיה שטיפוסית לקרנות למרות שגם הוא נשען על טכנולוגיה. בכל מקרה, ברור שאנחנו לא פה רק בשביל האהבה, המודל העסקי גם רווחי".
כמי שמשקיעה במיזמים, מה למדת מקדנזה?
"גם בעולם ההשקעות מבינים שקיים צורך במפגש פנים מול פנים ובאינטראקציה שיוצרת שמחה וג'וי אינסופי. לאחרונה יש התעסקות סביב זה, כולל קורס בייל שעוסק בכך, ומדע האושר שאנשים מדברים עליו ומשקיעים בו. מתייחסים לשאלה של חוויות לעומת מוצרים, והפסנתר נמצא בול בעולם של יצירת חוויות ולא הוספת עוד מוצרים שאובדים בתוך הבתים שלנו".
לפי רובין, הצעד הבא הוא להרחיב את החוויה, לא רק של אלה שמשתמשים בפסנתר אלא דרך הז'אנר הפופולרי לראות חוויות של אנשים אחרים. "יש לי תחושת בטן שכמו בתחום של הגיימינג או הספורט אונליין, שבו אנשים רוצים לחוות חוויה של אנשים אחרים - למשל הבן שלי שמכור לצפייה באנשים אחרים שמשחקים בשחמט - אז ברגע שיהיו לי פסנתרים ביפן ובניו יורק, אפשר יהיה לייצר חוויה אונליין ולראות מישהו מנגן ג'אז בניו יורק או רוק בטוקיו. יש עניין משמעותי בבניית קהילות מוזיקליות סביב הפסנתר".
וכאן נכנס לתמונה הפסנתרן אסף מרון, 31, מירושלים, שכיום מתפרנס מנגינה על פסנתר בלובי של בית מלון בעיר ומעביר שיעורים פרטיים, וחולם להיות נגן פסנתרי הרחוב של קדנזה בכל הארץ במימון הרשויות. מרון הוא גם אחד משבעת העובדים בחברה ותפקידו לייצר קהילה סביב הפסנתר. והוא עושה זאת באמצעות קבוצות ווטסאפ. בירושלים הוא מנהל קבוצה עם כ-250 חברים ובנתניה קבוצה בת כ-150 חברים, שתיהן נולדו כדי ליזום ג'אמים סביב הפסנתר.
וכך, פעמיים-שלוש בשבוע מרון מציע לחברים להגיע לג'אם, לרוב סביב הפסנתר בספרא. כשהוא על הפסנתר, מצטרפים אליו גם חליל, גיטרה ואפילו כינור וצ'לו, וסביבם מתאסף קהל. "את החברים בקבוצה אני מאתר תוך כדי הנגינה ויש לנו בקבוצה אנשים מכל מיני סוגים: ערבים ויהודים, בני נוער ומבוגרים, דתיים וחילוניים. אם נניח אני רואה בני נוער שמשוטטים חסרי מעש, אני מנגן להם את השירים שהם אוהבים למשל של עומר אדם, ולתיירים אני מנגן 'הללויה'. יש לי רפרטואר גדול מאוד ואני מתאים את עצמי לכל סוגי האנשים".
כמוזיקאי, אתה לא שואף שיקנו כרטיס כדי לשמוע אותך מנגן על במה?
"אני מעדיף את הנגינה ברחוב. יותר מושכת אותי הספונטניות, הכול קורה מעצמו, זאת דינמיקה אחרת מאשר לשווק תאריך להופעה. כשאני מנגן על פסנתרי הבטון מגיעים כל מיני אנשים וזה הכי מרגש. אני מנגן גם בגשם וזה סוריאליסטי איך פתאום מתרכזים סביב הפסנתר אנשים עם מטריות ומאזינים למנגינה".
קקופוניה של צלילים צורמים
שעת בוקר מאוחרת במרכז המסחרי של כיכר בן גוריון בטבעון, מרחב ציבורי עדין עם חנות פרחים, חנות צעצועים, בית קפה ועוד. במרכזו, הוצב פסנתר הרחוב של קדנזה. עובד סיעודי מגיע ומגלגל קשיש על כיסא גלגלים. הם קבועים שם, אומרים הדיירים שכבר מכירים את נגינת המטפל שמשחק עם הקלידים להנאתו של הקשיש בטיול הבוקר. אלא שלא כל הדיירים בכיכר מברכים על נוכחות פסנתר הרחוב, ובטבעון הדבר הוביל למחאה של תושבי כיכר בן גוריון שמיואשים מנוכחותו.
הם ביקשו מהמועצה להזיז את הפסנתר, חתמו על עצומה והתקינו שלט מקרטון שכבר נרטב בגשם בלשון הזו: "השכנים שמעו די והותר, די עם הפסנתר!". "הפסנתר מהווה מטרד לדיירים בכיכר כאשר הוא משמש כשעשוע לילדים ופעוטות המכים על הקלידים ויוצרים קקופוניה של צלילים צורמים לגאוות הוריהם", אומרת אגי פריד תושבת הכיכר. "לא נעצור עד שהמטרד הבלתי נסבל יזוז מכאן. אני כלואה בתוך הבית שלי עם חלונות מבודדים מרעש, ובכל זאת שומעת את הנגינה. מה שמעניין את ראש המועצה זה השופוני. בחופש חנוכה במשך שמונה ימים התחרפנו, כי ילדים יושבים ביחד על הפסנתר וכל אחד מנגן על חלק אחר וזה מבזה את הפסנתר. התהודה עולה למעלה וזה מחריש את האוזן. לפעמים אני יוצאת וצועקת ורואה את האימהות מצלמות את הילדים מנגנים, מה זה - משחקייה? זאת לא תרבות, זה ביזיון לתרבות".
"יש אנשים שמתלוננים על הרעש", אומרת רובין, "אנחנו לומדים ועובדים קרוב עם העיריות כדי למצוא את המיקומים הנכונים ולהבין איפה אנשים מקבלים את הפסנתר ואיפה לא. יש מקומות שבהם לפסנתר יש שעון שבת שמגדיר את שעות הפעילות שלו ויש שליטה ובקרה". קאופמן מוסיף שבימים אלה הם מפתחים מנגנון שיאפשר שליטה על הווליום של נגינת הפסנתר כדי לפתור מצבים כאלה בדיוק.
המעניין הוא שדווקא בקריית טבעון, חלק מהתושבים המתלוננים הם מוזיקאים בעצמם ועל פניו היו אמורים לקבל בברכה נוכחות כלי נגינה במרחב הציבורי שמנגיש את אהבת המוזיקה לכולם. אבל יפתח כדן, מוזיקאי תושב הכיכר, מסביר איפה הבעיה: "כיכר בן גוריון זה אזור משולב עם חנויות ובתים מעליהן. תחשבי מה זה לשמוע עשר שעות של נגינה של אותם קטעים שרוב האנשים יודעים לנגן: צ'ופסטיק, המנגינה מ'פור אליז' של בטהובן ויונתן הקטן בכל סולם לא אפשרי. אני גרתי עם פסנתרנים עשרות שנים והיה לי פסנתר בבית. אני עוסק במוזיקה ניסיונית ומלמד מוזיקה, ושומע אנשים שלא יודעים לנגן, אז אין לי בעיה של יכולת הכלה".
אז איפה הבעיה?
"שזה מלאכותי. זה לא פסנתר, זה סינתיסייזר ממוגן מבטון. יותר טנק מכלי נגינה. לפעמים מתייחסים למוזיקה כמו למין אוויר חיובי, מייצרים כלי שלא צריך לתחזק לכאורה ולשמור עליו, אבל זו אשליה. כשאנשים מנגנים, יש סוג של מחויבות במפגש הזה, וכאן אין שום מחויבות - אנשים עוברים ודופקים על הפסנתר. כלי נגינה צריך שישמרו עליו ולא שיניחו אותו ברחוב כך שכל אחד יכול לעשות בו כרצונו, כולל ונדליזם ואלימות וכן, לפעמים גם אהבה".
גם אם הוא לא היה מתחת לחלון שלך היית מרגיש ככה?
"כן, ואני מקווה שימצאו לו מקום אחר. יש תפיסה שגויה שכמו היונים ברחבה, כך יבואו המוזיקאים ויעשו מוזיקה מהפסנתר הזה. יכול להיות שלא כל הצלילים רעים, ויכול לבוא בן אדם לדפוק על הפסנתר וזה יהיה יפה, אבל זה כמו להושיב קוף על מכונת כתיבה ולצפות שיכתוב את תורת היחסות. כן, גם אני כמוזיקאי חושב שמוזיקה מקרבת בין בני אדם, אבל היא מקרבת אדם קודם כול אל עצמו. הבעיה עם המפגשים סביב הפסנתר היא שהם כלפי חוץ בלבד, כדי שלהורים של הילד שמנגן עליהם יהיה מה לצלם לאינסטגרם".
במועצה המקומית קריית טבעון לא נענים בינתיים לדרישת התושבים למצוא מיקום חדש לפסנתר ומוסרים: "הפסנתר במרכז הינו פרויקט מבורך, שמטרתו הכנסת אור, חיים, תרבות ויצירה למרכז המסחרי בכיכר בן גוריון. אחת הסיבות של מיקום הפסנתר בקרבת עסקים היא הרצון לחזק את העסקים המקומיים. כדי לצמצם את ההפרעה, הפסנתר הוגבל בשעות הפעילות ועד כה אנו מקבלים לגביו בעיקר תגובות חיוביות ונפלאות, הן מתושבים רבים והן מבעלי העסקים במקום".
אלא שדימה, בעל עסק למכשירים ניידים מול הפסנתר, לא מרוצה: "אני פה מהבוקר עד הערב כל יום, וזה מטרד שמפריע לבעלי העסקים. אם היה על הפסנתר שלט שבו כתוב שרק מי שיודע לנגן יכול לנגן, זה היה סבבה. אבל מגיעים המון ילדים ועושים רעש, וזה מציק. נוצר מצב שיוצאים ואומרים לילד 'תפסיק לנגן', ואז מגיע ההורה ומתחיל קונפליקט. למה להגיע למקומות האלה?".
משה סיני, מנכ"ל בית ספר רימון למוזיקה ומחבר הספר "המוזיקה של המנהיגות: יצירתיות בהובלת שינוי עירוני", מזהה את שורש הבעיה וחושב שפסנתר במרחב הציבורי הוא רעיון מצוין, אך לא מספיק: "זה צריך להיות תהליך עומק ולא רק מעל פני השטח. הבעיה היא שלימודי מוזיקה בישראל הם לא מקצוע ליבה ונמצאים באשכול בחירה שבקושי עומד על שעתיים בשבוע, אם בכלל. עשרות מחקרים מוכיחים שמוזיקה מהווה מנוף ללימוד כל מקצועות החיים. ילדים שנחשפו ללימודי מוזיקה בגיל צעיר הצליחו יותר בלימודי מתמטיקה".
כמי שהיה גם ראש עיריית ראש העין, מה דעתך על הטענה שעבור ראש עיר זהו מהלך שיווקי בלבד?
"על כל צעד יש מקטרגים ומברכים. להכניס מוזיקה למרחב הציבורי זה נכון וצריך להכניס מוזיקה גם לתוך רכבות ואוטובוסים. בזמנו, פתחתי כל ישיבת מועצה בקטע מוזיקלי של הרכבים או תלמידים למוזיקה, וזה שינה את כל האווירה. לאחר מכן, גם ראש העיר בניו אורלינס אימץ את זה, ועכשיו יש תור של מוזיקאים מקומיים שרוצים להגיע ולנגן שם. צריך לברך על מהלכים שמביאים מוזיקה למרחב הציבורי, אבל זה לא יכול להחליף מהלכים עמוקים באמת של עידוד החינוך למוזיקה".
איך אפשר למנף את הנוכחות של פסנתרי הרחוב?
"הייתי מצפה שראשי רשויות יגידו שהפסנתר הוא חלק מתוכנית רחבה יותר כמו להכניס לימודי מוזיקה לגני ילדים ובתי ספר. שיבינו שלהציב פסנתר ברחוב בלי חזון אמיתי זה לא מספיק".
