שופט העליון עופר גרוסקופף בהשבעה לבית המשפט העליון / צילום: שלומי יוסף
בחודש האחרון ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין חברת PIV BV, שנראה כי למרות ניצחונה של רשות המסים, יהווה פסק דין שימושי ביותר דווקא בידי ציבור הנישומים.
בפסק הדין נדונו יחסי הגומלין בין מס הכנסה החל על ההכנסות מהמקרקעין בתקופת החזקתם בידי הנישום, לבין מס השבח החל בעת מכירתם. כידוע, לצורך שלמות הרצף בין הטיפול לצורכי מס הכנסה לבין הטיפול לצורכי מס שבח, נקבעו בחוק מיסוי מקרקעין שתי הוראות דומות במהותן.
על פי ההוראה הראשונה, לצורכי מס השבח החל במכירה, יופחתו משווי המקרקעין הוצאות מסוימות כדוגמת הוצאות השבחה, שהוציא הנישום במהלך חיי הנכס, בתנאי שהוצאות אלה לא נתבעו בניכוי לפי פקודת מס הכנסה. על פי ההוראה השנייה, משווי הרכישה של הנכס ינוכה הפחת לצורכי מס הכנסה - כלומר, אם חלק מעלות הרכישה כבר נתבעה כהוצאה לצורכי מס הכנסה באמצעות מנגנון הפחת, אז היא לא תיחשב כחלק מעלות הנכס לצורכי חישוב מס שבח במועד המכירה.
ההוראות האמורות הן הוראות הגיוניות בתכלית, שמטרתן למנוע מהנישום ליהנות מתביעת הוצאה פעמיים: פעם אחת - לצורכי מס הכנסה במועד "חיי הנכס", ופעם שנייה - לצורכי מיסוי מקרקעין במועד מכירת הנכס. יישומן של הוראות הגיוניות אלה מסתבך מעט, שעה שהנישום יכול היה לתבוע את הוצאת הפחת או הוצאה אחרת כנגד ההכנסה שהופקה במהלך "חיי הנכס", אבל לא עשה כן. האם במצב מעין זה ייהנה הנישום מהפחתת ההוצאה מהשבח, כמו גם מהוספת הפחת שלא נתבע ליתרת עלות הרכישה, כך שמס השבח יהווה מעין מועד ב' לתיקון שומות מס ההכנסה? או שמא משהחמיץ הנישום את ההזדמנות לתבוע את ניכוי ההוצאה השוטפת לצורכי מס הכנסה, שוב לא יוכל לתקן את המצב לצורכי מס הכנסה?
לפני שנפנה לעובדותיו הייחודיות של פסק הדין, נציין כי נוסחן המילולי של הוראות החוק הנדונות אינו מקל כלל ועיקר על הפרשנות הכלכלית של הסוגיה. במסגרת לשונית זאת מוגדר "הפחת" בחוק מיסוי מקרקעין כסכום הניתן לניכוי לפי פקודת מס הכנסה, ולעניין ההוצאות המותרות בניכוי מהשבח, קובע החוק כי ההפחתה מהשבח תותר, בתנאי שההוצאות הנדונות אינן מותרות בניכוי לפי פקודת מס הכנסה.
ועדת הערר הסכימה עם הנישומה
בפסק דין PIV נדון עניינה של חברה זרה, שמכרה דירת מגורים בקיסריה. החברה הייתה זכאית לנכות לצורכי מס הכנסה את הוצאות הפחת מהכנסות השכירות שהפיקה מהדירה. בפועל, אותה חברה זרה לא דיווחה לרשות המסים על הכנסותיה מהשכירות, וממילא לא קיזזה נגדן את הוצאות הפחת.
בעת מכירת המקרקעין, נחלקו רשות המסים והחברה בשאלה האם לצורכי חישוב מס השבח יש להקטין את עלות הרכישה של המקרקעין בסכום הוצאות הפחת התיאורטיות. ועדת הערר, שדנה במחלוקת זאת קודם להגשת הערעור לבית המשפט העליון, פסקה כי הצדק עם הנישומה, וכי אין להפחית משווי הרכישה את הפחת שלא נוכה בפועל. עוד הוסיפה הוועדה וקבעה כי תכלית חישוב מס השבח אינה תכלית עונשית, ואם נוצרה חבות מס הכנסה שוטפת מהשכרת הנכס, אז שמורה לרשות המסים הזכות לשום את הכנסות השכירות.
בפסק דין מנומק להפליא של השופט עופר גרוסקופף נתקבל ערעורה של רשות המסים. במסגרת פסק הדין איבחן העליון בין נישום שדיווח כדין על ההכנסה שהפיק מהנכס, אבל נמנע בשל אי-ידיעה או טעות מתביעת פחת, לבין נישום שלא דיווח כדין על הכנסותיו מהנכס, וממילא כפועל יוצא גם לא תבע את הוצאת הפחת.
ככלל, נישום שדיווח כדין על הכנסותיו, זכאי לכך שסכומי הפחת שלא נוכו, לא יתווספו לחישוב השבח - כלומר, הפחת לא יופחת משווי הרכישה. מנגד, נישום שלא דיווח כדין על הכנסותיו מנכס המקרקעין, וכתוצאה מכך לא ניכה פחת, יש להפחית לגביו את סכומי הפחת בעת חישוב מס השבח.
בעניין זה הסביר בית המשפט כי אף עיקרון מס האמת ומניעת כפל הטבה אינו מאפשר להיטיב את מצבה של חברה, שלא דיווחה ולא שילמה מס על הכנסותיה החייבות, ביחס לחברה שדיווחה כדין על הכנסותיה החייבות, אבל לא שילמה בפועל מס כתוצאה מניכוי הפחת בהתאם להוראות דין המס.
לסיום, ייאמר כי ההיגיון העומד בבסיס פסק דין מבורך זה, נכון מן הסתם גם למקרים של נכס הון רגיל, שאינו כפוף למיסוי מקרקעין, ואשר נשאלת במועד מכירתו שאלת יחסי הגומלין בין ההוצאות שתבע הנישום במהלך חיי הנכס, לבין ההוצאות שיוכרו במועד מכירתו.
מוקדם מדי לקבוע כי מס רווח ההון או מס השבח מהווה מועד ב' אולטימטיבי לתביעת הוצאות שלא נתבעו במהלך חיי הנכס, ובוודאי שעל הנישום מוטל הנטל להוכיח כי לא תבע בניכוי את ההוצאות במהלך חיי הנכס. מנגד, מובן כי לאחר פסק דין זה לא תוכל רשות המסים להשתמש בסד הפרוצדורלי כלפי הנישום, ולטעון כי נישום שטעה ולא תבע באופן שוטף הוצאות מסוימות, כדוגמת הפחת, יוכל ליהנות מתיקון המצב, אך ורק דרך הגשת דוחות שנתיים מתקנים.
אכן, מס רווח ההון, כמו גם מס שבח המקרקעין, מהווים מסים משלימים למס שהוטל באופן שוטף על הכנסות הנישום מהנכס הנמכר. עיקרון הטלת מס האמת מחייב את רשות המסים להתחשב במקרים המתאימים באי-תביעת הוצאות הקשורות לנכס הנמכר במהלך "חיי הנכס", תוך מתן הזדמנות לנישום ליהנות מתוצאת מס נכונה במועד המכירה.
הכותבים הם שותפים באשכול המסים של פירמת ראיית החשבון והייעוץ העסקי BDO זיו-האפט