הנשיא טראמפ. / צילום: רויטרס Kevin Lamarque
אני זוכר היטב את השקר הראשון של דונלד טראמפ כנשיא. לפעמים יש לשקרים ממד פיזי, וזה היה אחד מהם. הוא נחרט בזכרוני כי ראיתי את נסיבותיו במו עיניי. זה קרה בטקס ההשבעה של טראמפ לנשיאות, ב-20 בינואר 2017. בשדרה הרחבה שנמתחת מגבעת הקפיטול ("המול") דרך אנדרטת וושינגטון והלאה עד לאנדרטת לינקולן, הסתובבו המוני אנשים. בכל זאת, לא היה צפוף. פלחים שלמים במתחם העצום נותרו ריקים מאדם. גם סמוך למפלס שעליו נערך הטקס, במעלה הגבעה, היה אפשר לראות פיסות דשא. אלמלא הקור העז, היה אפשר לפרוש שמיכה ולעשות פיקניק.
מעניין, ציינתי אז לעצמי. בטקסי ההשבעה של ברק אובמה, ב-2013 וב-2009, לא היה אפשר לזוז. הרגשתי בהם כאילו אני לכוד בקרון צפוף של הרכבת התחתית בניו יורק בשעות הדוחק. לא אשכח כיצד השתדלתי לדכא את ניצני הקלסטרופוביה שהחלו לבצבץ בי בהשבעתו הראשונה של אובמה, כאשר קהל נלהב של אזרחים מניפי דגלים סגר עליי מכל עבר ונהרות אדם זרמו למתחם מכל הכיוונים.
אבל במהרה התנערתי מההשוואה הזו. בעודי ממתין לנאום הבכורה של טראמפ חשבתי שלדוחק, או להיעדרו, בטקס השבעה נשיאותי אין משמעות. עכשיו, כשטראמפ הוא קיסר היקום, כשמאות מיליונים מייחלים למוצא פיו, איזו חשיבות יש למספר האנשים שבאו לראותו בשעתו הגדולה? אוי, כמה תמים הייתי.
התפכחותי החלה למחרת ההשבעה, כאשר שון ספייסר, הדובר הטרי של הבית הלבן, הדהים את ארה"ב בהצהרה הבאה: "הקהל בטקס ההשבעה של טראמפ היה הגדול ביותר אי פעם, נקודה - הן מבחינת מספר הנוכחים בשטח והן מבחינת מספר הצופים בטלוויזיה בעולם כולו". התקשורת, הוא אמר, מקצצת במספר הנוכחים האמיתי, "כדי להפחית את ההתלהבות מטקס ההשבעה".
"איך אתה מעז?" צרחתי (בשקט). הרי הייתי בשטח אתמול, ונכחתי בטקסי ההשבעה של אובמה לפני שנים. אתה מ־ש־ק־ר! האינך דובר של נשיא ארה"ב? כזב הוא אמת? ומה הלאה? עוברים ל־1984? "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח"? לא יכולתי להחליט מה מטריד יותר: השקר הגס של ספייסר (לימים יתברר שהוא פעל לפי הוראה ישירה של הנשיא) או הקטנוניות המהממת והאגו הפריך של הבוס שלו.
רוצים לשמוע על בחירות 2020 לנשיאות ארה"ב? האזינו לפודקאסט "המדריך לטראמפיסט"
השקר-מטר
כך החלה המלחמה הגדולה של הנשיא טראמפ נגד המציאות, נגד עולם העובדות, נגד האמת, מלחמה שמתנהלת בעצימות גבוהה עד היום. המערכה הזו מייצגת את התפיסה של טראמפ, שלפיה יש עובדות, ויש "עובדות אלטרנטיביות", ביטוי שנולד במוחה של קליאן קונוויי, יועצת בכירה לנשיא. דברי ספייסר על קהל השיא שנכח בהשבעת טראמפ הם פשוט "עובדות אלטרנטיביות", היא אמרה, ומעולם לא חזרה בה.
קאט ל-2020. בשלוש השנים שחלפו מאז השבעתו, השמיע טראמפ 15,413 שקרים, נכון ל־16 בדצמבר 2019, על פי "השקר־מטר", מאגר הנתונים של מחלקת בודקי העובדות (fact checkers) ב"וושינגטון פוסט". נשיאות טראמפ נתנה תנופה חזקה לפלח זה של מקצוע העיתונות, אבל מעטים אמצעי התקשורת שסורקים כל התבטאות של טראמפ ביסודיות כה רבה כמו ה"פוסט", אחד מהשומרים הנאמנים ביותר על גחלת האמת בארה"ב, יחד עם "ניו יורק טיימס" וכן, גם "וול סטריט ג'ורנל".
חשבו על כך: 15,413 שקרים, כזבים, בדיות וסילופים ב־1,055 ימים, כלומר כמעט 15 שקרים ביום בממוצע מאז יומו הראשון של טראמפ בבית הלבן (ויותר מ־32 כזבים ביום בין 15 באוקטובר ל־16 בדצמבר 2019).
הראש מסתחרר משפע כזבי טראמפ שמתחרים על מקום טוב בצמרת מידרג האבסורדיות: "הרעש שבוקע מטורבינות הרוח גורם לסרטן", 18 באפריל 2019 (באמת? יש מסמוך רפואי?); "אבי, פרד, נולד במקום נהדר בגרמניה", 4 באפריל 2019 (פרד טראמפ נולד בברונקס, ניו יורק); "קליפורניה 'הודתה' שמיליון טפסי בחירות בלתי חוקיים נחשפו בבחירות לנשיאות ב־2016", 24 ביוני 2019 (מעולם לא היתה "הודאה" כזו); "הדמוקרטים רוצים לתת מכוניות למהגרים בלתי חוקיים", 22 באוקטובר 2018 (טוב, אולי זו הייתה בדיחה); "ברק אובמה הקים את דאעש, יחד עם הילארי קלינטון הנכלולית", 11 באוגוסט 2016 (מה כבר אפשר להגיד?).
20% מהשקרים - כלכליים
יקצר המצע מלפרט עוד, אבל אפשר להצביע על מגמות, לפי פילוחי ה"פוסט". כ-20% מהטענות השקריות נוגעות בכלכלה ובשוק העבודה. כך, למשל, טען טראמפ 242 פעמים שכלכלת ארה"ב בתקופת נשיאותו היא הטובה ביותר אי פעם. אז זהו, שלא, קובע ה"פוסט". הכלכלה עתה אכן משגשגת, אבל לפי כל פרמטר אפשרי היא אינה מגיעה לרמת השגשוג הכלכלי בתקופות הנשיאות של דווייט איזנהאואר, לינדון ג'ונסון או ביל קלינטון.
אחד מכל שישה שקרים קשור להגירה. 235 פעמים טען טראמפ שהחומה לאורך הגבול עם מקסיקו הולכת ונבנית (ובמקרים רבים הוא ניסה לאשש את הטענה בתצלומים של מה שנראה כשלד של גדר). ובכן, לא. בגלל המכשולים שעורמים לפניו הקונגרס ובתי המשפט, הפרויקט לא זז. בטקסס, למשל, נבנה קטע חומה באורך 6.5 ק"מ. 181 פעמים הכריז טראמפ שקיצוץ המס שהוא יזם הוא הגדול בתולדות ארה"ב. שוב, בדיה. הקיצוץ של טראמפ הוא התשיעי בגודלו. וכך הלאה והלאה. הזרוע הנשיאותית עודה נטויה.
בוודאי, כל נשיא מותיר אחריו שובל של סילופי מציאות, טיוחים, שערוריות ולפעמים שקרים בוטים (פרשת איראן־קונטרה של הנשיא רייגן, למשל, או טענת הכזב שלעיראק יש נשק גרעיני להצדקת הפלישה למדינה זו בממשל בוש הבן). אבל אין בהיסטוריה של ארה"ב אח ורע לממשל ששקרים הם חלק אינטגרלי ממערכת ההפעלה שלו. ונשאלת השאלה: מה מניע את טראמפ להכתים כך את נשיאותו?
אופי פגום תאב סיפוקים מיידיים והעדר מודעות היסטורית הם, אולי, תשובות חלקיות. אך האם יש מניע פוליטי להתנהלות הנשיא הנוכחי? ושאלה חשובה לא פחות: מדוע פלח גדול יחסית של האזרחים, אמנם לא רוב, בכלל קונה את שקריו?
במאמר "גורם המשיכה האמיתי של הדמגוג השקרן" (The Authentic Appeal of the Lying Demagogue), מ־2018, טוענים המחברים - הסוציולוגים אוליבר האל, מינג'ה קים ועזרא צוקרמן - כי גורמים ששואפים להרוס את "הממסד הפוליטי" יאמצו אל ליבם בשמחה שליט שקרן מפני שהם מבינים שהשקרים כשלעצמם הם מכשיר הרסני. אלה שרוצים להשמיד את הממסד הפוליטי בארה"ב בתקופה זו הם אזרחים שחשים עצמם מאוימים לנוכח השחיקה המתמדת במספר הלבנים בחברה האמריקאית. השקרים של טראמפ מסייעים להם להתעמת עם ממסד שלדעתם מחיש את התמעטות כוחם של הלבנים, אומרים המחברים.
חותם על המצח
כאשר מתערפל הקו בין עובדה לבדיה, בין אמת לשקר, אנשים מתחילים להגיע למסקנה שהאמת אינה ידועה, שהכל יחסי. בהעדר מסד של הסכמה כלל-אזרחית על העובדות הבסיסיות, כאשר המציאות עצמה נתפסת באופנים שונים על ידי פלחים שונים של האוכלוסיה, המושל (ובמקרה שלפנינו ממשל טראמפ), יכול להשיל מעל עצמו את כבלי החוק מפני שהחוק עצמו נתפס כמשהו יחסי. כאשר בית הנבחרים מטביע על מצחו של טראמפ את חותם האימפיצ'מנט - הליך שמעוגן בחוקה - טוען הנשיא שהוא קורבן של ניסיון הפיכה נגדו, וכשליש מהאזרחים יהנהנו בראשם בהסכמה.
התקשורת מטבעה עשויה לבלום מגמות כאלה, וזו בדיוק הסיבה למאמצים המתמידים של טראמפ להכפישה. ההכרזה ש"העיתונות היא אויב העם" היא רכיב קבוע בנאומי הבחירות שלו. הגורו של טראמפ, אסטרטג הבחירות סטיב בנון, אמר פעם: "האופוזיציה האמיתית (לממשל) היא התקשורת. הדרך להתמודד עמה היא להציף את השטח בחרא".
ברד הכזבים הבלתי פוסק של טראמפ עלול להקהות את החושים, אבל חובה לזכור: לא, זו אינה נשיאות נורמלית. יכול, וצריך, להיות אחרת.