כנס G7 בקנדה, 2018 / צילום: Gettyimages/Anadolu Agency
משפחתו של דונלד טראמפ מגיעה מכפר חקלאי קטן בדרום מערב גרמניה. סבו היגר לארה"ב בתור בחור צעיר, והנשיא האמריקאי התגאה בעבר כי "יש לי את גרמניה בדם". שלוש שנים לתוך כהונתו, נראה כי זהו החלק הכי פחות אהוב על הנשיא האמריקאי, שמציג בעקביות תפיסת עולם מנוגדת לזו של האיחוד האירופי ורצון להתעמת עם גרמניה, הכלכלה הגדולה ביבשת, המובילה אותו.
צריך יותר משתי ידיים כדי לספור את החזיתות והעימותים שבהם פתח טראמפ מול אירופה בשלוש השנים האחרונות: איראן, שינויי אקלים, מדיניות פליטים, שיטה כלכלית, זכויות אדם, שימוש בכוח, עתיד האיחוד האירופי, מס דיגיטלי, עסקי התעופה, מדיניות אנרגיה ונאט"ו - כל אלה הם רק רשימה חלקית. טראמפ זנח בבוטות את הברית הטרנס־אטלנטית שאפיינה את השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, והפך את עצמו למעשה לנשיא אמריקאי על סף האנטי־אירופאיות.
הכוונה היא, כמובן, לאירופה כפי שהיא כיום, לא כפי שהיה רוצה לראות אותה. לאירופה שבה גרמניה וצרפת הליברליות מובילות איחוד אירופי ששם דגש על יצוא ועסקים, מציב חסמי כניסה גבוהים יחסית בפני מגזרים אמריקאים שונים ומתחרה בארה"ב בשורה של נושאים.
טראמפ חזר והבהיר כי האיחוד האירופי הוא "האויב הכי גדול" של ארה"ב, אפילו יותר מסין ומרוסיה ("מה שהם עושים לנו עם הסחר זה נורא", אמר בראיון), ואפילו פעל לפרק אותו באמצעות תמיכה במדיניות הברקזיט של ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג'ונסון, והבטחה להסכם סחר מיטיב עם הממלכה המאוחדת.
אמנם, בשנה השלישית לכהונתו חזית המכסים והתעריפים מול אירופה נרגעה מעט - אולי בשל ההתחממות היחסית בגזרת סין, וההבנה כי לא ניתן לנהל כמה קרבות במקביל. אבל טראמפ כבר הספיק להטיל מכסים בשווי מיליארד דולר על פלדה ואלומיניום מהאיחוד האירופי, בנימוקים של ביטחון לאומי, ואז על מטוסים חדשים ותוצרת חקלאית, בנימוק של תחרות בלתי הוגנת מצד איירבאס (בתמיכת ארגון הסחר העולמי), ומאיים כל העת ב"צעד יום הדין" - הטלת מסים חדשים על כלי רכב אירופיים. "אני לא רוצה לראות אף רכב יוקרה גרמני בשדרה החמישית", צוטט בעבר.
הוא גם פתח חזית חדשה בתחום זה בחודשים האחרונים - עימות סביב ה"מס הדיגיטלי" המוטל על הכנסות ענקיות הטכנולוגיה האמריקאיות הפועלות באירופה. למרות שכבר הגיע לסיכומים בקיץ עם הנשיא הצרפתי סביב פיצוי עתידי לארה"ב, אם המס שהטיל ארמון האליזה (3% מההכנסות) יהיה גבוה ממה שיסוכם בעתיד - חזר בו הממשל האמריקאי והחל בהתנגדות גורפת למיסוי זה. בין הסיבות לכך הייתה העובדה שמדינות אירופיות אחרות אימצו את אותם החוקים. איטליה כבר עשתה זאת, ספרד ובריטניה בדרך, וגם אוסטריה. "תמיד אמרתי שיין אמריקאי טוב יותר מיין צרפתי", צייץ טראמפ בקיץ, ואיים להטיל מכסים נוספים בשווי 2.4 מיליארד דולר על שמפניה, מזון ותוצרת צרפתית.
גם בתחום הגז טראמפ אינו מהסס להתעמת עם גרמניה. טראמפ מנסה ללחוץ על אירופה, ובמיוחד על גרמניה, לקנות גז נוזלי הנוצר כתוצאה מ"פראקינג" בארה"ב, והטיל סנקציות בחודש שעבר על צינור "נורד סטרים 2" שאמור להוביל גז טבעי זול מרוסיה לגרמניה. שני הצדדים, בשלב זה, אינם מעוניינים להפוך את הנושא הזה למרכזי יותר מבחינה תקשורתית, כל אחד מסיבותיו, אבל למעשה מדובר בצעד חסר תקדים - ארה"ב מטרפדת צינור גז שנועד לתעשייה הגרמנית ולחימום בתיהם של תושבי גרמניה, בנימוקים של ביטחון אנרגטי של אירופה אך מתוך אינטרסים עצמאיים. השלמת הצינור, אמר נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, יכולה להידחות לשנה הבאה.
היחסים הכלכליים, עם זאת, אינם מספיקה כדי להסביר את עומק השינוי - או עומק העוינות - שצמחה בין ארה"ב לאירופה בתקופת טראמפ. זו מתרחבת גם לאזורים הביטחוניים והפוליטיים. בגלל הדרישה החד-משמעית שלו שמדינות אירופה יגדילו את ההוצאה על ביטחון, עירער טראמפ את מעמדה העולמי של נאט"ו בצורה חדה, חשף את חולשת האירופים ברבים, וגרר ספקולציות על פירוק אפשרי של הברית הטרנס-אטלנטית. את סוריה הוא הודיע כי הוא עוזב, בין השאר משום שהאירופאים הם אלו שצריכים לטפל בחצר האחורית שלהם.
אירופה, מצדה, בעיקר מחכה ש"תופעת טראמפ" תעבור. האירופאים מושכים זמן, מגיבים כשצריך ואולי צוחקים מאחורי גבו של טראמפ על סגנון הנשיאות שלו, אך הם חסרי אונים כמעט לחלוטין בפני הכוח האמריקאי והנכונות להשתמש בו. בצר להם, הם נאלצים לזנוח את האסטרטגיות הרחבות ולהתמקד בטקטיקה בלבד.
רוצים לשמוע על בחירות 2020 לנשיאות ארה"ב? האזינו לפודקאסט "המדריך לטראמפיסט"