סיפור הבריחה של קרלוס גוהן מיפן ללבנון מכיל את כל המרכיבים של להיט קופתי: מנהל "סלב על" מתעשיית הרכב נכלא במשך חודשים בבית מעצר יפני קשוח, עובר למעצר בית ומצליח להימלט לקצה השני של העולם (כנראה) בסיוע של אשתו היפה, תזמורת עלומה, ארגזי כלי נגינה, מטוסי סילון פרטיים, דרכונים כפולים, צוות של כוחות מיוחדים והרבה כסף. בקיצור, לא נופתע אם מפיקים זריזים מנטפליקס ו-HBO כבר הגישו למשפחת גוהן הצעות נדיבות לרכישת הזכויות לסדרה.
אבל עם כל השמחה לאיד ו/או העוינות (ברשתות החברתיות ביפן גוהן הוא כיום "אויב הציבור מספר 1"), אי אפשר לקחת מגוהן את השגיו יוצאי הדופן בתעשיית הרכב. בשלושת העשורים האחרונים הוא הפך את רנו מחברה סמי-ממשלתי מפסידה לתאגיד רב-לאומי ורב-מותגי רווחי ויעיל. הוא גם הגה ויצר את מותג ה-VALUE דאצ'יה והמחיש לתעשיית הרכב, שיש כסף בפינות הנידחות של השוק, ושהרבה לקוחות רוצים כיום רכב חדש וזול ומוכנים להתפשר לשם כך על מפרט ופינוקים. כיום דאצ'יה הוא מוקד צמיחה ורווחים גלובאלי של הקונצרן עם נתח שוק של כ-4% מהמכירות באירופה בשנה החולפת.
אחד מעמודי התווך בפילוסופיה של גוהן היה "ניצול משאבים קיימים" והכוונה הייתה בעיקר שימוש בפלפטורמות ומכללים של דגמים ותיקים. אבל השנה הפילוסופיה דווקא מביאה אלינו דאצ'יה דאסטר עם מנוע 1.3 ליטר טורבו-בנזין אולטרה-מודרני, שפותח במשותף עם מרצדס.
חיצונית זה אותו דאסטר מוכר, שעבר לפני כשנתיים רענון קוסמטי. בגרסה הבכירה, בצבע מטאלי בוהק, הוא נראה כמו רכב "שטח אורבאני" אופנתי עם תפיחות ושרירים במקומות הנכונים, גובה נכבד, פנסים משובצי LED , חישוקי 17 אופנתיים, פרופורציות מאוזנות ושלל תוספות קוסמטיות מפלסטיק.
סביבת הנהג והנוסעים כבר מחזירה אותנו לפילוסופיית "חיסכון לפני הכל". עמדת הפיקוד אמנם עברה עדכון בדור האחרון והרכב מצויד במערכת מולטימדיה יעילה ובמושבים נוחים אבל משטחי הפלסטיק הקשוחים והאפורים על הדלתות, לוח המחוונים האפרורי, מתגי השליטה המגושמים, בידוד רעשים די בינוני ומערכת פאסיבית של מובילאיי, כתחליף למערכות הסיוע אקטיביות מתוחכמות שהן כיום סטנדרט בדגמי רנו/ניסאן, שלחו אותנו למסע במורד מנהרת הזמן.
מי שיתעלם מהסביבה הספרטנית יגלה, שהדאסטר עדיין מציע מרחב פנים ידידותי מאד למשפחות מורחבות עם שפע של מרחב לרגליים ולראש של מבוגרים מלפנים ומאחור, גובה נוח מאד של סף הכניסה/יציאה ונקודת תצפית גבוהה ובטוחה מעל המכוניות שמסביב.
הסיבה לשמה התכנסנו לכאן היא אותו מנוע 1.3 ליטר טורבו-בנזין, שמוצע עם הספק של 130 או 150 כ"ס בהתאם לגרסה ועם תיבת הילוכים ידנית בלבד, בת 6 מהירויות. כבר פגשנו במנוע הזה ברנו מגאן, ניסאן קשקאי ולאחרונה גם במרצדס A ו- CLA החדשות, והוא עדיין מרשים. הגרסה החזקה של הדאסטר, עם 150 כ"ס מומנט של 25 קג"מ, מאיצה מאפס ל-100 ב-10.4 שניות מכובדות ומייצרת דחף רציני בעליות כמו גם תאוצות ביניים, שיביכו נהגים של מותגים יוקרתיים יותר.
המנוע גם שקט וחלק אבל יחסי העברה קצרים בתיבה הידנית, במיוחד בשלושת ההילוכים הנמוכים, בשילוב דוושת מצמד די נקודתית, דורשים לימוד והסתגלות כדי להעביר את הכוח לכביש בצורה יעילה.
השליטה בכוח המתפרץ של הטורבו-בנזין אפילו יותר מאתגרת על כבישים חלקלקים. בתנאים כאלה הפתרון הוא קיבוע תיבת העברה על הנעה כפולה-קבועה גם בעת נסיעה על אספלט, במחיר של עליה בצריכת הדלק. ,
המנוע החזק גם חושף די בקלות את גילה המתקדם של השלדה. במצב של הנעה קדמית (מצב כביש) כל האצה בריאה על האספלט בהילוכים הראשונים מייצרת כמות רצינית של "לחימת הגה", תופעה די נדירה כיום. גם נטיית הגוף בפניות די מוחשית ונדרשת רגל עדינה על הדוושה בעת יציאה מפניות הדוקות. מנגד, המתלים מספקים ספיגת זעזועים מכובדת על האספלט הישראלי ושילוב על הנעה כפולה חסונה ומרווח גחון טוב מהממוצע (21 ס"מ) מעניקים לרכב פוטנציאל עבירות, שהופך אותו לחביב במיוחד המגזר החקלאי.
ב-120 אלף שקל לדגם הטורבו-בנזין בכיר הדאסטר עדיין מציע תמורה רצינית לכסף ללקוחות לא מפונקים, שמוכנים לוותר על תיבה אוטומטית (יש כאלה?) תמורת בונוס של מנוע רב-און, שכדי לקבל אותו במרצדס משלמים לפחות כפול. עם המנוע הזה הדאסטר זריז, נוח על כבישים באיכות ירודה, לא מושך תשומת לב ומאפשר גם להימלט לשטח. האם זה יהיה הרכב הצמוד של גוהן בלבנון?