מהגרי עבודה מחכים בתור לכניסה ללשכת האוכלוסין והגירה בת"א / צילום: תמר מצפי
מעצמת הייטק ב-י' שמשלמת כסף למובטלים ופנסיונרים ממדינות עניות בעולם השלישי כדי שיואילו בטובם להגר אליה; מה יצא? התשובה, כמובן, ישראל. בלהט הויכוח שהתעורר לאחרונה על מידת יהדותם של העולים מהגוש הסובייטי לשעבר נשכחה השאלה מדוע בעצם אנחנו משלמים כדי שיעלו. חוק השבות מקנה לכל יהודי, בן של יהודי ואפילו נכד של יהודי את הזכות להגר לישראל ולהתאזרח על המקום, אך ממש לא מחייב אותנו לפתות אותם בכסף או בשווה כסף. מדיניות הפיתוי החלה עוד בתקופת מפא"י. עולי שנות החמישים קיבלו מגורים זמניים במעברות ועבודות יזומות במשרדי הממשלה ובמפעלי ההסתדרות. בדיעבד, אנחנו יודעים שהם לא היו ממש אסירי תודה.
שנות השבעים זכורות כשנות הדאבל V: וילה למגורים ווולבו לנסיעה, שחולקו - כך לפחות אמרו האגדות - לעולים הלא רבים שהגיעו מברית המועצות. בשנות התשעים התרחבה העלייה וצומצם סל הקליטה, ובשנים האחרונות הוא שוב הורחב, תודות לכושר המיקוח הפוליטי של ישראל ביתנו, ומגיע ל-35,000 שקל במזומן. לסכום הזה מצטרפות שורה ארוכה מאוד של הטבות - מלימודים חינם באוניברסיטה, דרך פטור ממס הכנסה לשנה, שכר דירה מסובסד, ועוד לרכישת אוטו חדש ללא מסים. במקרה של יהודי אתיופיה סל הקליטה הכולל יכול להגיע עד ל-300,000 שקל לעולה. ההיסטוריה של השנים האחרונות מלמדת כי סל קליטה נדיב לא מייצר בהכרח אזרחים שבעי רצון.
ישראל חריגה בנוף, בהיותה המדינה היחידה בעולם המערבי שמעניקה הטבות כספיות למי שמואיל ברוב טובו להגר אליה. בריטניה, אוסטרליה, ניו-זילנד וקנדה מוכנות לקלוט עובדים בעלי מקצועות נחוצים שעומדים בתנאי סף (שיטת הנקודות). ארצות הברית מגרילה מדי שנה 50 אלף גרין קארדים במטרה לגוון את האוכלוסייה, אבל מתן אשרת התושבות מותנה בעמידה בתנאי סף ולא מקנה אפילו כרטיס טיסה חינם לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. לבסוף, מדינות רווחה אירופאיות רחמניות - גרמניה היא הדוגמה הבולטת - מוכנות לקלוט זרים ללא מקצוע בתנאי שהם פליטים או סובלים ממצוקה יוצאת דופן, אבל אפילו בגרמניה המקסימום שפליטים יקבלו בחינם מהמדינה זה קורס בסיסי בגרמנית.
מאידך, אנחנו משלמים לעולים בעין יפה, כדי שיעשו טובה וישדרגו את מקום מושבם. הפיתוי הכספי הזה מעביר משאבים מאזרחים ותיקים, שעמלו וחסכו ושילמו מסים, לזרים שכף רגלם טרם דרכה בארץ הקודש, ואין שום בטחון שיישארו בה או יתרמו לה משהו. גם חסידים מושבעים של מדינת הרווחה יוכלו לאתר בקלות מגזרים בישראל שראויים לעידוד ולטיפוח יותר ממהגרי עבודה מהעולם השלישי.
ההטבות הכספיות לעולים מתקציב המדינה מגיעות למיליארד וחצי שקל - פי חמש מהסכום שהמדינה מוציאה על תיירות (שמכניסה מט"ח), ושווה ערך לתקציב השנתי של שתי אוניברסיטאות. מיותר לציין שהעולים מקבלים את הכסף בין אם הם משתלבים בשוק העבודה ובין אם הם הופכים לנתמכי סעד. כמובן גם הסעד שלהם נופל על חשבון האזרח: בעוד שאזרח ישראלי מן השורה שיהפוך לסיעודי יצטרך למכור את דירתו כדי לממן את האשפוז במוסד, עולה חדש יאושפז על חשבון המדינה. ואם האנומליה הזו עדיין לא משכנעת לחתוך את תקציב הקליטה - מסתבר שהפיתויים הכספיים לא משחקים תפקיד כשיש אופציות טובות יותר ברחבי הגלובוס. במשך מספר שנים בראשית שנות האלפיים, גרמניה פתחה את הדלת ליהודים ממזרח אירופה, והם היגרו לשם אז במספרים גדולים יותר מאלו שעלו לישראל. הגרמנים לא הציעו סל קליטה, אבל מנקודת מבט של מהגר מהעולם השלישי- עדיף לעבור לארץ אירופאית עשירה שחיה בשלום עם שכנותיה מאשר למדינה מזרח תיכונית עשירה פחות ומוכת טילים.
הגיע הזמן שנביט למציאות בעיניים: הרוב המוחלט של העולים בשנים האחרונות הם מהגרי עבודה ממוצא יהודי ממדינות עניות. הם מגיעים לישראל כי החיים כאן משתלמים יותר מאשר בארצות המקור, וכי אין להם אופציה ריאלית להגר לשוויץ. אין שום סיבה לתת להם הטבות כספיות מעבר לדרכון הישראלי הנחשק (בעיניים של העולם השלישי). כמובן, הם ימשיכו לקבל - כל עוד ליברמן ומפלגתו נחוצים להקמת קואליציה.
הכותב הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת קוץ' (Koç Üniversitesi) באיסטנבול