דיני משפחה / צילום: שאטרסטוק
אישה חתמה בעת שהייתה תחת השפעת כדורים פסיכיאטריים, על הסכם גירושים מעורפל השולל ממנה את מרבית הרכוש שהיה לה ולבעלה במהלך הנישואים, מבלי לפרט מהו הרכוש הנשלל. זמן קצר לאחר מכן היא עתרה לבית הדין הרבני האזורי ולבית הדין הרבני הגדול לערעורים בבקשה לבטל את ההסכם, בטענה כי הוא נחתם כשהייתה במצב נפשי קשה ותחת טיפול תרופתי.
מה הייתה הסיבה לביטול ההסכם לבסוף על-ידי בית הדין הרבני הגדול? לא המצב הנפשי בו שרתה. מה שהכריע לרעת ההסכם הייתה דווקא הלשון העמומה של ההסכם, והעובדה שהוא נישל את האישה מנכסים שלא פורטו בהסכם ולא היה ברור כלל מה היקפים.
דייני בית הדין הרבני הגדול קבעו כי "טענות האישה בדבר מצבה הנפשי הקשה לא מקובלות, ובוודאי לא הוכחו. אין ספק כי מצבם הנפשי של רוב הזוגות בעת סכסוך גירושים הוא קשה. התרופות שקיבלה האישה באותה עת הן תרופות סטנדרטיות ולא יוצאות דופן, ורופאים נותנים אותן כדי להקל על מצוקה נפשית. למיטב ידיעתנו, אחוזים לא מבוטלים בציבור לוקחים תרופות אלה בעיתות משבר ולחץ, והמינונים של תרופות אלה שאותן קיבלה האישה לכאורה אינם פוגעים בשיקול-הדעת (אף שאין אנו יכולים לקבוע מסמרות בדבר), ועל כל פנים לא באופן מהותי".
עם זאת, הדיינים קבעו כאמור כי יש לבטל את ההסכם מסיבה אחרת: הרכוש הנשלל מהאישה לא פורט בהסכם, ולא היה ברור אם היא יודעת למה היא מסכימה בעת אישור ההסכם בבית הדין. "בעת אישור ההסכם לא נערך בירור יסודי ומספיק אם האישה מודעת לזכויותיה ומוכנה לוותר עליהן. משלא נערך בירור זה, נפל פגם מהותי באישורו, ומשכך האישור שנתן בית הדין לפסק הדין בטל", נכתב בהחלטה.
ההחלטה ניתנה בעניינם של בני זוג שהכירו כאשר הגבר היה איש צבא קבע, נשוי (לאשתו הראשונה) ועתיר נכסים. הגבר מבוגר מהאישה בכ-20 שנה. השניים ערכו ביניהם הסכם קדם-נישואים וחיים משותפים, ולאחר גירושיו של הבעל הם נישאו כדת משה וישראל. בעת נישואיו היו בבעלות הבעל דירת פאר, שתי חנויות, מניות בעלות בחברה המפעילה רשת מסעדות יוקרתית וכן שכר וזכויות של איש צבא קבע.
עם הנישואים חתמו הצדדים על הסכם ממון ואיזון משאבים, הקובע כי כל הרכוש שהיה לבעל לפני הנישואים יישאר ברשותו. במהלך הנישואים נמכרה דירת הבעל, ונרכשה דירה חדשה שנרשמה על שם שני בני הזוג, אך גם דירה זו נמכרה בשלב מאוחר יותר, וסך של חצי מיליון שקל מהמכירה הופקדו בחשבון הרשום על שמו בלבד. בנוסף נמכרו במהלך שנות הנישואים שתי החנויות שהיו בבעלות הבעל וכן המניות בחברת המסעדות - כך שהסכם הממון רוקן מתוכן הלכה למעשה.
לאחר כ-18 שנות נישואים עלו יחסי בני הזוג על שרטון. במהלך הפרידה החתים הבעל את האישה על הסכם גירושים, בו נכלל סעיף הקובע כי כל הזכויות הקנייניות של הצדדים יישארו בחזקתו ובבעלותו של כל אחד מהם, ולא תהיינה כל דרישות או טענות או כל חלק בזכויות הללו האחד נגד השני. הבעל היה מיוצג על-ידי עורך דין בעת עריכת ההסכם, והאישה לא הייתה מיוצגת, אך חתמה על ההסכם. בית הדין הרבני האזורי אישר את ההסכם, תוך שהוא מציין בהחלטת האישור כי "בית הדין נוכח שהצדדים עשו את ההסכם בהסכמה חופשית והבינו את משמעותו ואת תוצאותיו".
בשלב מאוחר יותר פנתה האישה לבית הדין האזורי בבקשה לבטל את הסכם הגירושים. לטענתה, סעיף ההסכם הכללי עליו היא חתמה "סתום וחתום", לא מפרט מהו הרכוש הרשום על שם כל אחד מהם, לא אימתי נצבר ולא איך נצבר. לדברי האישה, כל הרכוש שצברו הצדדים היה רשום על שם האיש, ועל שמה לא היה רשום רכוש כלל.
עוד לדבריה, בעת אישור ההסכם היא לא הייתה מודעת לרכוש הרב הרשום על שם האיש ולא הבינה שהיא יוצאת מנישואים אלה וידיה על ראשה. בנוסף טענה האישה כי בעת החתימה על ההסכם היא הייתה במצב נפשי קשה ונטלה כדורים פסיכיאטריים, ולכן היא לא בדקה ולא הייתה יכולה לבדוק את ההסכם לעומק ולהבין את מלוא משמעותו.
בית הדין הרבני האזורי לא קיבל את בקשתה של האישה לביטול ההסכם, וכך הגיע התיק אל בית הדין הרבני הגדול לערעורים.
דייני בית הדין הרבני הגדול, הרב אליעזר איגרא, הרב אהרון כץ והרב שלמה שפירא, נחלקו בדעתם וכתבו שלושה פסקי דין שונים, ארוכים ומנומקים, אך בשורה התחתונה של פסק הדין התקבלה דעת הרוב, לפיה יש לבטל את ההסכם.
הדיינים הרב שפירא והרב כץ, שהחליטו ברוב דעות לקבל את הערעור, דחו את טענת המצב הנפשי הקשה ככזה העשוי להביא לביטולו של ההסכם, אך קבעו כי לאור היעדר המידע לגבי הרכוש שנשלל מהאישה, לא ניתן לקבוע כי בעת החתימה על ההסכם היא הבינה את תוכנו ועל מה היא מוותרת. שני הדיינים ציינו כי הם שאלו את הצדדים, "חזור ושאול", מהו הרכוש שהיה רשום על שם האיש בעת הגירושים, אך בית הדין לא קיבל תשובה לדבריו. "אף שאין ספק שהאיש ודאי יודע מה היה רשום על שמו, לא ברור לבית הדין אם האישה ידעה או יודעת מה היה רשום על שם האיש, בין בעת הגירושים ובין כיום", ציינו הדיינים.
בהסתמך על פסיקת בתי המשפט האזרחיים קבעו הדיינים כי הגם שאין להתערב בהסכם שנחתם בין בני זוג, גם אם הוויתורים שנעשו בו נראים לבית הדין בלתי סבירים - במקרה הנדון יש להתערב בהסכם, היות שלא ברור האם הוויתורים אכן נעשו בהסכמה ובהבנה של האישה על מה היא מוותרת.
הדיינים קבעו כי היה על בית הדין האזורי לברר האם האישה מבינה על מה היא מוותרת, וציינו כי "עצם הקביעה הכללית והסתומה בהסכם, המפרטת שכל זכות ממונית ללא יוצא מן הכלל הרשומה על שם אחד מיחידי הצדדים תהיה שייכת לו, מורה שאכן יש זכויות כאלה ומצריכה את בית הדין לבדוק הדברים ואף לתעדם. במקרה שלפנינו לא נראה שנערך הליך זה, ועל כן נפל פגם מהותי באישור ההסכם".
לבסוף כתבו הדיינים בדעת הרוב כי "אין מנוס מלקבוע כי בעת אישור ההסכם לא נערך בירור יסודי ומספיק אם האישה מודעת לזכויותיה ומוכנה לוותר עליהן. משלא נערך בירור כזה, נפל פגם מהותי באישורו, ומשום כך האישור שניתן לפסק הדין על-ידי בית הדין האזורי - בטל".
מנגד, דיין בית הדין הרבני הגדול, הרב אליעזר איגרא, ציין בדעת מיעוט כי "על-פי הסכם קדם-הנישואים ועל-פי הסכם הממון, כל נכסי האיש שהיו לו מלפני הנישואים ופירותיהם שייכים רק לו"; לכן, קבע, עסקים שנפתחו ונסגרו, הרוויחו או הפסידו, שייכים רק לו מכוח ההסכם.