לול תרנגולות מטילות / צילום: תמר מצפי
איך קורה שיש במדינת ישראל מגדלי עופות שמקבלים כסף כדי שלא יגדלו עוף, אבל תמיד יש מחסור לקראת החגים? מדוע חסרה חמאה במקררים שבסופר, אף על פי שהפרה הישראלית היא המניבה בעולם? למה המחירים של הירקות והפירות גבוהים, אבל החקלאים שמגדלים אותם מקבלים רק גרושים עבורם? איך קורה שמי שרוצה לייצר ביצים בארץ פשוט לא יכול, ומי שכבר מגדל מוגבל במכסה שקובעת כמה ביצים מותר לו לשווק? מדוע אחרי מחאת הקוטג' אנחנו עדיין משלמים מחירים גבוהים על רוב מוצרי החלב? ולמה לפני החגים יש כמעט תמיד מחסור בירקות ופירות?
ברוכים הבאים לישראל 2020. מדינת הייטק, סטארט-אפ ניישן, שכוחות עלומים הצליחו בנחישות לשמר בה את השרידים האחרונים של המנגנונים הבולשביקים - מועצות הייצור החקלאיות: מועצת החלב, מועצת הדבש, מועצת הלול ומועצת הצמחים. נעים (או שאולי לא) להכיר. ברית המועצות.
איך הן עדיין כאן? התשובה רלוונטית כמעט לכל תחום שבו קיימים עיוותים בשוק המזון. חפשו את מי המצב משרת. אילו מוקדי כוח נהנים ממנו, וכמה הם קרובים לצלחת קבלת ההחלטות. שיקולי יעילות וטובת הצרכן, החקלאי והמדינה לעולם אינם במרכז.
כרגיל, הכול התחיל בכוונות טובות. לפני קום המדינה קמו התארגנויות וולונטריות של חקלאים שמטרתן הייתה להבטיח את שרידות החקלאות הצעירה. המטרה - למנוע תחרות פנימית ולהבטיח את קיומם הכלכלי של המגדלים. אלא שעם השנים נזנח המודל הוולונטרי והממשלה בחרה להמירו במודל כופה, שעיקרו תכנון וויסות מרכזי של המשק החקלאי, בעיקר באמצעות הטלת מכסי יבוא וקביעת מכסות ייצור לחקלאים.
מה שהיה טוב (אולי) בתחילת הדרך, התברר כהרסני בהמשך. המשק הישראלי והחקלאות בתוכו הלכו והתבססו, השווקים נפתחו ליבוא במרבית הענפים, בוטלו המכסות על היקף הגידולים, אך בשווקים של מועצות הייצור מיאנה התחרות להגיע. לעסקני המועצות לא הייתה כל כוונה להיפרד מכוחם.
קשה להאמין, אבל מדיניות בת עשרות שנים של פגיעה קשה בחופש העיסוק, מניעת תחרות בין המשווקים על התוצרת החקלאית, מחירים גבוהים לצרכנים, כפייה והטלת מכסות על החקלאים המוחלשים, עדיין חיה ובועטת במדינת ישראל בפתחו של העשור השלישי במאה ה-21. מדגים זאת היטב, למשל, סיפורו של רפי דיין.
דיין הוא יזם חקלאי שנאבק על הזכות לקיים לול תרנגולות אורגני קטן. מועצת הלול נלחמת בו מלחמת חורמה. אחר שנתיים של התשה, לאחרונה ממש הושמדו מאות תרנגולות מטילות שלו. הסיבה - הוא העז למכור את הביצים ולתרום את תמורתן, זאת אחרי שמועצת הלול אסרה עליו אפילו לתרום את הביצים, שבהעדר מכסה מטעם המועצה הן "ביצים בלתי חוקיות". לשמוע את הסיפור האבסורדי והאכזרי הזה, וכמעט לדפוק את הראש בקיר מרוב ייאוש.
ואם במקרה תהיתם, האם ישנם לפחות מסמכי מדיניות כלכליים מקצועיים שינמקו ויצדיקו את מדיניות המועצות ואת עצם קיומן, אז אפשר להמשיך לתהות, כי פשוט אין מסמכים כאלה.
כאילו קפא הזמן מלכת, המועצות ממשיכות להתקיים חרף התנגדות של משרד האוצר, המלצות של המועצה הלאומית לכלכלה לפתיחת השוק וביטול המכסות, ועל אף ביקורת חריפה של ה-OECD. למועצות מצטרפים עסקני הלובי החקלאי, שעניינם המרכזי הוא שימור והקפאת המצב הקיים על מנת לדאוג לאינטרסים שלהם ושל שולחיהם - המגדלים והמשווקים הגדולים, ואליהם הצטרפה לאורך השנים הפקידות הישנה במשרד החקלאות, אשר פעלה בעקביות לשימורם בנפטלין של גופים אלו.
בשנים האחרונות נראים ניצני מרד מהשטח. חלק לא מבוטל מהחקלאים מסרב לשלם את ההיטלים של מועצת הצמחים, ומחאה נוספת קמה מכיוונם של מגדלי הביצים. רוח של שינוי החלה לנשוב גם ממקום לא צפוי. שר החקלאות עד זה לא מכבר אורי אריאל נדרש לנושא, וניסה לחולל שינוי מסוים, אל מול התנגדות אדירה של המועצות והמנגנונים התומכים בהן. בשלב זה הוחלט, במסגרת פיילוט בלבד, להקטין את כמות הגידולים שבעטיים יש לשלם היטלים למועצות הצמחים. גם במדיניות המכסים הגבוהים חלו הקלות מסוימות.
אולם בכל אלו ממש לא די, שכן משטר התכנון בחלב ובביצים מוסיף לעמוד על כנו. לאחרונה הורה מנכ"ל משרד החקלאות שלמה בן-אליהו על הכנת תוכנית מגירה לביטולן של מועצות הייצור. זאת לצד מתן אפשרות לחקלאים להתארגן באופן וולונטרי ככל שיחפצו בכך. זהו צעד אמיץ, שכאמור, שובר מדיניות ארוכת שנים של המשרד. רק מהלך של ביטול טוטאלי של מועצות הייצור יסתום סוף-סוף את הגולל עליהן ובעיקר על המדיניות האנכרוניסטית שהן מיישמות. סגירת המועצות ופתיחה של השוק ליבוא חופשי יביאו את הבשורה הישר לכיס של כולנו. האם לסיפור הזה יהיה סוף טוב? את זה נדע רק בכנסת הבאה.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת צדק פיננסי