עו"ד אורלי מנע-שני / צילום: תמר מצפי
מה זה "ניכור הורי"? האם מדובר רק במקרים שבהם הורה מסית את ילדו נגד ההורה האחר, או שגם מקרים שבהם הילד מסרב לראות את ההורה ללא כל הסתה ייחשבו לניכור הורי? והאם בכל מקרה יש להכריח את הילד להיפגש עם ההורה שאינו מעוניין להיפגש עמו? איך בתי המשפט אמורים לטפל במקרים שבהם נטענת טענת "ניכור הורי"? האם ניתן להשלים עם מצב שבו בתי משפט מסוימים מכריעים במהרה ולפי כללים ברורים כיצד יטופל תיק "ניכור הורי", ובתי משפט אחרים "מאלתרים" החלטות "על הדרך" ללא כללים ברורים?
כל השאלות הללו הגיעו בשבוע שעבר אל פתחו של בית המשפט העליון במסגרת בקשת רשות ערעור עקרונית, המבקשת מבית המשפט להסדיר אחת ולתמיד את הבלגן החוגג בערכאות הנמוכות - בתי המשפט לענייני משפחה ובתי המשפט המחוזיים - בכל הנוגע לטיפול בתיקים שבהם עולה טענת הניכור ההורי.
המקרה עוסק בעניינם של שני הורים, עובדי ציבור בכירים, שנקלעו לסכסוך גירושים סוער, ובמסגרתו אחד מילדיהם הקטינים, בשנות העשרה לחייו, מסרב להיפגש עם אמו זה תשעה חודשים.
בקשת רשות הערעור הוגשה על-ידי עו"ד אורלי מנע-שני ועו"ד צביה קשת, בשם האם, נגד החלטת בית המשפט המחוזי מרכז, לאחר שהאחרון לא נעתר לבקשת האם להורות על חידוש מיידי של הקשר בין האם לבנה. האם ביקשה מבית המשפט המחוזי כי יוציא צווים מתאימים או ימנה מומחה לתופעות של ניכור הורי וחידוש קשר בין הורה לילד, לאחר שלטענתה מדובר בניכור הורי שנטמע בקטין על-ידי האב עוד מראשית ההליכים המשפטיים בין הצדדים, ואשר עליו "זעקה" האם בכתבי טענותיה לבית המשפט למשפחה כבר מנובמבר 2018.
לטענת האם, בית המשפט המחוזי הותיר את המצב על כנו, תוך קיבוע הנתק בין האם לקטין למשך חודשים ארוכים, כאשר פירש את מטרות כתבי הטענות שהוגשו אליו באופן שגוי, והורה להורים עצמם לפנות לטיפול אצל מטפל שכבר נכשל בעבר בעניינם. "זאת", נטען, "במנותק מהקטין ובלעדיו, ותוך התעלמות מהצורך בחידוש קשר מיידי בין האם לקטין, ותוך התעלמות מזכויותיה החוקיות של האם לקשר עם יוצא חלציה, התעלמות מוחלטת מהנזקים הפסיכולוגיים והרגשיים והבלתי הפיכים שנגרמים לקטין בכל יום שבו הוא מנותק מאימו, התעלמות מוחלטת מהנזקים הבלתי הפיכים שנגרמים למערכת היחסים בין האם לקטין ומהנזקים שנגרמים לזכויותיה, רגשותיה ונפשה של האם - שלא בית המשפט למשפחה ולא בית המשפט המחוזי הנכבדים נתנו עליהם את הדעת".
בקשת רשות הערעור מוגשת בתקופה סוערת במיוחד, של ריבוי מקרים המגיעים אל בתי המשפט שבהם עולה טענת "ניכור הורי". צמד המילים הללו - "ניכור הורי" - הפך לטרנד של ממש בתקופה האחרונה בתיקי משפחה, וכל בית משפט מטפל בתופעה בדרך אחרת.
לאחרונה, לאור דרישות חוזרת ונשנות של ארגונים שונים ומייצגים בדיני משפחה, הוחלט בהנהלת בתי המשפט לגבש נוהל אחיד לטיפול בתיקי "ניכור הורי", שיחול בכל בתי המשפט בארץ. ועדה שהקימה נשיאת בית המשפט העליון לצורך גיבוש הכללים האחידים כבר סיימה את עבודתה והגישה את המלצותיה לנשיאה, ובהנהלת בתי המשפט נמצאים כעת בישורת האחרונה לפני פרסום הכללים; ואולם המציאות לא מחכה לכללים, ותיקי הניכור ההורי ממשיכים לייצר סכסוכים משפטיים כואבים וקשים, שלעתים - כפי שנטען על-ידי הצדדים - לא מטופלים באופן ראוי על-ידי בתי המשפט, ובעיקר נטען כי "הבלגן חוגג".
"הורים שכולים לילדים חיים"
במקרה שהגיע כעת אל בית המשפט העליון משרטטת עו"ד מנע-שני תמונת מצב עגומה, שלפיה מערכת בתי המשפט בישראל מצויה "בכאוס" בכל הקשור לטיפול בתיקי הניכור ההורי, ומבקשת את התערבותו של העליון, לא רק בטיפול במקרה הספציפי של בני הזוג אלא בקביעת קווים מנחים לכל הערכאות כיצד לטפל בנושא.
"החלטתו של כבוד בית המשפט המחוזי ניתנה תוך התעלמות מחוסר השוויון הזועק לשמיים ומהאנומליה הבלתי נתפסת הקיימת במערכת המשפט בישראל, הכאוס המוחלט וחוסר האחידות בנוגע לאופן הטיפול של בתי המשפט למשפחה בישראל ושופטי המשפחה בישראל במקרים של ניתוק קשר בין הורה לקטין כתוצאה מגירושים וסכסוכי משמורת בין הורים", נכתב בבקשת רשות הערעור.
בקשת רשות הערעור אף מחברת בין הלכת בית המשפט העליון, שזכתה לכינוי "מהפכת השוויון בנטל המזונות" (לפיה יש לקיים שוויון מלא בין הורים בעלי יכולות כלכליות דומות בנטל המזונות לילדים בגילאי 15-6), לבין ריבוי תיקי הניכור ההורי. לטענת האם המערערת, מקרי הניכור ההורי "התעצמו והתרבו" על רקע מאבקי משמורת שהולכים ומתרבים בעקבות פסק הדין של העליון בעניין השוויון במזונות, ועל כן, נטען, "ישנה חשיבות ממדרגה ראשונה שהעליון יאמר את דברו בקול רם וברור בסוגיה כאובה זו, שבה מדי יום נוספים עוד ועוד הורים שכולים לילדים חיים, והכאוס ואי-הוודאות רק הולכים ומתעצמים".
ההורים בערעור המדובר הם שני עובדי מדינה. לפני מספר שנים נוצר קרע ביחסיהם. לטענת האם, תוך כדי טיפול זוגי שעברו היא גילתה כי בעלה מנהל קשר זוגי עם אישה אחרת, ובעקבות זאת הוא עזב את ביתם המשותף.
לטענת האם, כבר במסגרת כתבי הטענות הראשונים היא טענה כי מאז עזיבת האב את הבית, הוא פעל באופן כזה שגרם להסתת הבן הקטין כנגדה. עוד לטענת האם, "לפתע פתאום, עם פרוץ ההליך המשפטי, הפך האב לאב פעיל ומעורב, והאם הפכה לאדם לא אחראי ולא אמין, שצריך לדווח לו בדיוק בכל רגע נתון היכן הילדים, וכל זאת תוך שהוא עותר לקבלת צווים שיפוטיים ומשחיר את דמות האם, ששימשה תמיד בתפקיד האם והאב גם יחד, נוכח הקריירה שניהל האב, בגינה כמעט ולא נכח בבית ובחיי הילדים".
האם הוסיפה וטענה כי בתחילת הדרך היא הבחינה כי לאחר שיחות שערך האב עם הבן מספר פעמים ביום, היא זכתה לפתע ליחס קר ועוין מצד בנה; ולאט-לאט, ככל שחלף הזמן, הניכור ההורי של הקטין הלך והעמיק, ובמיוחד אחרי כל ביקור של הקטין אצל אביו או הוריו של האב. "הקטין היה חוזר הקטין 'טעון' על אימו, קר ומנוכר", נכתב בערעור.
לטענת האם, האב הסביר לקטין כי "הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, ללכת לאן שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, בבחינת אין גבולות, אין דין ואין דיין, ומשל הקטין הוא שיקבע היכן יהיה, עם מי ומתי. וכך אט-אט הפכה האם 'אוויר' מבחינתו של הקטין, עד שבחר לנטוש אותה כליל לפני כתשעה חודשים".
לטענת האם, היא דיווחה לבית המשפט על מעללי האב, עירובו של הקטין בהליכים המשפטיים וגיוסו לצדו של האב (לאחר שנים שהאב לא היה נוכח בחייו של הקטין). עוד היא טענה כי האב, הנערץ על-ידי הקטין, גייס אותו למאבק באם; הקטין התפקד וסר למרותו; ובית המשפט עצם עיניו אל מול כל מעללי האב.
עוד נטען כי האב הסביר לאם, וגם לקטין, כי "רצונו של ילד גובר על החלטת בית משפט", היה מנחה את הקטין מה לכתוב בהודעות לפסיכולוגית שניסתה לסייע לצדדים, נהג לשתף את הקטין ואת שאר ילדיהם בכל פרטי ההליך המשפטי ואף הציג לקטין את כתבי הטענות כדי שיקרא ויבין "מי צודק".
האם מבקשת מבית המשפט העליון להתערב גם בעניינה הפרטי, אך גם, ובעיקר, לקבוע "הלכה אחידה והוראות ברורות לבתי המשפט למשפחה בכלל מחוזות הארץ באשר לאופן הטיפול הראוי ואופן הפעלת הסמכויות של שופטי ישראל במקרים של ניתוק קשר בין הורה לקטין, שעה שאין כל אחידות בפסיקותיהם של בתי המשפט למשפחה, באופן הפעלת סמכויותיהם של בית המשפט למשפחה, באופן הטיפול במקרים של ניתוק קשר וניכור הורי".
האם טוענת כי אם רק היה "מתמזל מזלה", והיא הייתה משויכת על-פי אזור מגוריה לבית המשפט למשפחה בתל-אביב, שם מכהן "שופט מוקד", השופט ארז שני - שמונה לדון ולטפל באופן מיידי במקרים של ניכור הורי - לא היה מתקבע ניתוק קשר בלתי נתפס בין האם לבנה הקטין.
הגרושה של "שופט המוקד" מחמיאה לו
לאורך כל הערעור עורכת הדין של האם מחמיאה ומפרגנת על האופן שבו מטפל "שופט המוקד" ארז שני בתיקי הניכור ההורי, ועל פסיקותיו החד-משמעיות באשר לאופן הטיפול במקרים כגון אלה והפעלת כל האמצעים לחידוש מיידי של קשר בין הורה לקטין המנכר.
מה שלא כתוב בערעור הוא כי עו"ד אורלי מנע-שני, המייצגת את האם, היא גרושתו של אותו "שופט מוקד", ארז שני. לטענת האם, אין מקרה מתאים מהערעור כדי להכריע בשאלות ציבוריות החורגות מעניינם האישי של הצדדים, שהן בעלות חשיבות משפטית, שהרי דין הורה מנוכר ומנותק קשר מילדו שנתון לסמכות בית המשפט למשפחה במחוז מרכז, צריך להיות זהה לדין הורה מנותק קשר שנתון לסמכות בית המשפט למשפחה במחוז תל-אביב.