צחי הנגבי, הליכוד / צילום: ליאור מזרחי
הבדיקה הפעם לקחה אותנו לפרשה נשכחת שכרוכים בה חוק החסינות, מגעים עם אש"ף והאיש שהפך לימים לנשיא. בראיון לגלי צה"ל נשאל השר צחי הנגבי אם ייתכן בכלל שחברי הליכוד יצביעו נגד מתן חסינות לראש הממשלה בנימין נתניהו. הנגבי התעקש שכבר היו הצבעות שחרגו משיקולים סיעתיים, והדגים: "אני זוכר את רובי ריבלין מצביע נגד הסרת החסינות של מוחמד מיעארי, אחרי שהוא פגש אנשי אש"ף בניגוד לחוק, והיועץ המשפטי לממשלה ביקש להעמיד אותו לדין; ורובי ריבלין אומר: 'אני לא מוכן לתת ידי לפגיעה בדמוקרטיה' - ומצביע נגד. ודרך אגב, ברוב של הקול שלו, החסינות של מיעארי לא הוסרה".
מה העובדות מאחורי המשל? צללנו לארכיונים. מתברר כי בסיפור אצבעו הגואלת של ריבלין יש גרעין של אמת, אבל לא מעט דמיון.
מעשה שהיה כך היה: מיעארי, איש הרשימה המתקדמת לשלום, היה חבר הכנסת בין 1984 ל-1992. כמה פעמים ניסו להסיר את חסינותו; המקרה שלנו אירע באוקטובר 1990. היועמ"ש יוסף חריש ביקש להעמידו לדין אחרי שנפגש בקפריסין וביוון עם אנשי אש"ף שתכננו להשיט לישראל ספינת מגורשים, ואף נשא נאום. ריבלין והנגבי נמנו שניהם עם חברי ועדת הכנסת שדנה בהסרת חסינותו.
ריבלין מיעט לדבר בישיבות הראשונות, אבל בחמישית הציג בהרחבה טעמים להצביע נגד. ראשית, בית המשפט עלול לפסול החלטה כזו, שכן הסעיף שמיעארי מואשם בו מוגן בחסינות מהותית. שנית, פסילה כזו תתפרש כטיהור של המפגשים הפסולים עם אש"ף. ריבלין לא טען כי הסרת החסינות תפגע בדמוקרטיה. ממילא, עמדתו נדחתה לבסוף: 13 חברי ועדה תמכו בהסרת החסינות; שניים נמנעו; וריבלין (לפי עדותו אחר כך) נמנה עם שישה מתנגדים.
אבל במחזה הזה הייתה מערכה נוספת. כשהמליאה כונסה לאשרר את החלטת הוועדה, השתנו יחסי הכוחות, והבקשה להסיר את החסינות נדחתה. גם הפעם לא היה ריבלין לשון המאזניים: היו 49 מתנגדים ו-45 תומכים, וריבלין בחר לא להשתתף. הוא הסביר כי לא יוכל "לפגוע בדרישת סיעתו", אף שעמיתו אלי דיין מהמערך הזכיר לו כי הצבעת חסינות "אינה עניין סיעתי".
דווקא במליאה בחר ריבלין להיתלות בעקרונות דמוקרטיים: הוא הזכיר כי בהיותו חבר ועדת הבחירות המרכזית הוא תמך בפסילת הרשימה המתקדמת לשלום, אך מרגע שבג"ץ אישר את התמודדותה - "חייב אני, כדמוקרט, לקבל את החלטתו".
בשורה התחתונה: דברי הנגבי חצי נכונים. ריבלין אכן התנגד ב-1990 להסרת חסינותו של מיעארי, אבל בוועדת הכנסת היה רוב לתומכים. במליאה היה רוב של 4 למתנגדים, וריבלין לא הצביע.
תחקיר: אוריה בר־מאיר