מתוך הסדרה / צילום: באדיבות HBO
"השומרים" אומנם עלתה לשידור בישראל (בהוט, yes ובסלקום טי.וי) כבר באוקטובר, אבל כעת, משהסתיימה וניתן לצפות בה בבינג', מוטב גם לכתוב עליה עבור מי שיבחר להתנסות בה. וכדאי להתנסות בה, למען הסר ספק. "השומרים" מבוססת על קומיקס פורץ דרך של DC - ובקצרה, עוסקת בגיבורים לובשי מסכות, שאינם גיבורים, וגם המסכות שלהם הן פועל יוצא של סיבה מדכאת. אבל לפני תקציר העלילה וכיוצא באלה, צריך להזכיר שם אחד: דיימון לינדלוף.
לינדלוף הוא היוצר של הסדרה. מי שהגה אותה, כתב אותה והיה ה-Show runner שלה. שיתוף הפעולה הקודם שלו עם HBO הביא לעולם את "הנותרים" - אולי הסדרה המשונה והשנויה ביותר במחלוקת של הרשת בעשור האחרון. סדרה שאוהביה סבורים שהיא יצירה פילוסופית במסווה של סדרת טלוויזיה, ושונאיה - והם נמרצים לא פחות מהאוהדים - סבורים שמדובר בקשקוש נפוח, נעדר פשר, עם תסריט מלא חורים ויומרה שמתפוצצת לצופה בפרצוף כבר מהפריים הראשון. אני, אגב, קרוב יותר לאסכולה השנייה. אבל לינדלוף הוא יוצר טלוויזיה מוכשר מאוד. יש לו חזון, יש לו מבע מאוד מובהק ויש לו שפה טלוויזיונית שאין דומה לה. את זה אי אפשר לקחת ממנו. ואפשר שרק בגלל הסיבה הזאת - ההזדמנות להיכרות עם עולם הדימויים המפותל והמאוד לא מתגמל של לינדלוף - שווה לבחון את "השומרים".
נתחיל בדברים הבלתי ניתנים לביטול ולערעור: "השומרים" עשויה בסטנדרטים שצופי נטפליקס יכולים רק לחלום עליהם. רמת הבימוי, המשחק, העריכה, עיצוב התפאורה והארט באופן כללי - הם בסטנדרטים נעדרי התחרות של HBO. הופעות האורח של ג’רמי איירונס, דון ג’ונסון, לואיס גוסט ג’וניור וג’ין סמארט (שמופיעה בסדרה ביזארית לא פחות: "לגיון"), לצד המשחק המצוין והמדויק של רג’ינה קינג, שנושאת את הסדרה על גבה - הם ברמה הגבוהה ביותר, ומזכירות לכל מי שמתעקש לחיות בהכחשה שטלוויזיה מסוגלת להתעלות היום על הקולנוע במרבית הפרמטרים של הבימוי, הצילום, המשחק ומסירת הסיפור ברוחב יריעה שהקולנוע לעולם לא יצליח להשיג.
אבל אף שכל שוט וכל סצנה מצולמים ומבוימים לפלא ממש, "השומרים" היא סדרה מאוד בעייתית. עבור מי שקרא את הקומיקס של אלן מור ודייב גיבונס משנת 1986, היא בעייתית מעט פחות. אבל מי שעבורו זה המפגש הראשון עם העולם האלטרנטיבי של לינדלוף והקומיקס, הכניסה לסדרה איטית מדי, בלתי מפוענחת כמעט, ועל גבול הבלתי אפשרית לצפייה רציפה. לינדלוף מסיר את שכבות המסתורין והחידה ומתיר את קווי העלילה כה לאט וכה מסובך, עד שלעיתים נדמה כי הוא עסוק יותר ביצירת אוונגרד מאשר במעשה הסיפור. אז על הציר - "יצירת מופת בתחום האוונגרד בטלוויזיה הפופולרית" - לבין "חוויית צפייה תובענית בהגזמה וכמעט מתנשאת", נדמה לי שלינדלוף גם הפעם נושק לקצה השני של הסקאלה. זה, נדמה, לא מאוד מטריד אותו או את הבוסים שלו, שאישרו כבר יציאה של עונה שנייה לדרך. אבל נדמה שהתקווה שהייתה, אולי, ל-HBO לסדרת להיט, התנדפה כלא הייתה. לינדלוף אינו מסוגל לסדרות להיט. ולא בטוח שזה דבר רע בהכרח. מקרה קלאסי של תצפו ותחליטו בעצמכם.
דירוג: 3