אונייה סינית מביאה סחורה לנמל קליפורניה. / צילום: רויטרס - Lucy Nicholson
לפני קצת יותר ממאה שנה, נשיא ארה"ב וודרו ווילסון הצעיד את ארצו אל מלחמת העולם הראשונה תחת הקריאה רבת-ההשראה, "להבטיח את העולם לדמוקרטיה". הוא הניח שהבסת הקיסרות הגרמנית ופירוקה של הקיסרות ההבסבורגית יניחו את היסוד לעולם חדש, שבו חירות כללית תניח לכל האומות, קטנות כגדולות, לחתור לשלמות.
בדיוק לפני מאה שנה הוא כבר ידע שהוא נכשל. הוא לא הצליח להפיג את המרירות הנקמנית, שהניעה את בעלות הברית האירופיות של ארה"ב לשדוד את גרמניה ולהשפיל אותה. הסיפור ידוע.
העולם לא נעשה "בטוח לדמוקרטיה", מפני שהסכמי השלום השאירו שורה של ארצות באירופה, כולל רוסיה וגרמניה, ללא עניין בשימור הסטטוס-קוו. זאת אומרת, לא היה להן מה להפסיד מהפלתו. זו טעות רצינית של כל מנצח בכל מלחמה.
חוץ מהיטלר, שום כובש מודרני לא ניסה להרוס לחלוטין את הצד המנוצח. אם המנוצחים אינם נהרסים, ואם המנצחים רוצים לחזור הביתה ולהתפרק מנשקם ולשכוח מן המלחמה, יש סיכוי ניכר שהמנוצחים יפרקו את עולו של ההסכם שדן אותם להשפלה ולניצול.
העולם לא נעשה "בטוח לדמוקרטיה", מפני שבנתיביו התנהלו יותר מדי משטרים בעלי פוטנציאל מהפכני. הלקח הגדול ביותר של שתי מלחמות העולם היה הצורך לנטרל את הפוטנציאל הזה, ולהעניק לכל האומות סיבות טובות להיות בשקט, ולעשות מה שעושים כאשר יש שקט: להתעשר.
ואיך מתעשרים? זה קל: מייצרים - ומוכרים. הואיל ולפחות תחילה אין שוק פנימי שיקנה ויצרוך, אין ברירה אלא לייצא. מסחר הוא מנוע הצמיחה וההתעשרות.
מקרטני והקיסר
זה היה אחד הנימוקים הכבדים לטובת הסרת החרם על סין הקומוניסטית מתחילת שנות ה-70 ואילך. במשך שנים המערב התלונן על סירובה של סין להתנרמל. ההיגיון החדש, מבית ניקסון וקיסינג'ר, היה שאם תינתן לה הסיבה להיות נורמלית היא אומנם תהיה נורמלית, תהיה ההגדרה המדויקת של נורמליות אשר תהיה.
התבודדותה של סין התחילה עוד במאה ה-15, נגד השכל הישר ונגד האינטרסים שלה. היה לה צי האוקיינוסים הגדול של זמנו. ואו-אז, באמצע המאה ה-15, באותו הזמן שהיסטוריונים מציינים את סיום ימי הביניים באירופה, קיסר סיני הורה לשים קץ להפלגות הצי. הצי לא רק קיפל את מפרשיו, אלא הטביע את אוניותיו. עוד מעט ימלאו 500 שנה לחיסול הצי הסיני. מה שונה היה העולם אלמלא חוסל.
משונה שאת הוואקום הסיני מיהרו למלא הקטנות בארצות אירופה, תחילה פורטוגל הענייה ואחר כך הולנד. פורטוגל אפילו התנחלה בחופי סין. הרעיון להתנחל בחופי פורטוגל לא עלה על דעת קיסר סיני. המתנחלים לא חיפשו נדל"ן. הם חיפשו מסחר.
ב-1793, הבריטים ניסו לשכנע את סין לפתוח את נמליה. ממשלתם שיגרה לשם את לורד ג'ורג' מקרטני, מדינאי ודיפלומט, שמיוחסת לו הבעלות על המימרה, "באימפריה הבריטית השמש לעולם אינה שוקעת".
מקרטני המתין כמעט חודשיים עד שקיסר סין הואיל להבחין בנוכחותו. הלורד קיווה למשא ומתן, ועמד להציע שסין תרשה פתיחת שגרירות בריטית. הקיסר הודה למלך ג'ורג' השלישי על "השתוקקותך רבת-הענווה ליהנות ממעלות הציוויליזציה שלנו", אבל דחה את ההצעה לפתוח שגרירות. "לא-מעשית", אמר עליה הקיסר השמיימי, "באירופה יש כל-כך הרבה ארצות מלבד ארצך; אילו כל אחת הייתה תובעת נציגות בחצרנו, איך היינו יכולים לקבל?".
לורד מקרטני התחיל את מסעו הביתה, והחליט לעצור בדרום סין. שם היה נדמה לו שהמנדרינים מפגינים מידה של פתיחות כלפיו. הייתכן שהקיסר השמיימי לא התכוון לכל מילה באיגרתו לג'ורג'? כאשר הציג את השאלה הזו למנדרינים, והקיסר שמע עליה, חמתו בערה בו. הוא שרבט נו"ן-בי"ת מהיר להוד מלכותו ג'ורג'. הוא הזכיר לג'ורג', שהוא, ג'ורג', מולך על "אי מבודד, ששטחי ים עצומים מפרידים בינו לבין שאר העולם" בעוד שהבירה הקיסרית היא "הציר והמרכז שסביבו נעים כל חלקי העולם".
כאשר הגיע דוח מקרטני לידי שולחיו, הם הסיקו, ש"אם סין תישאר סגורה, או-אז יהיה על הדלתות להיפתח בכוח" (הציטוטים שלעיל באים מספרו של הנרי קיסינג'ר On China, שיצא ב-2011).
דרישת השלום הבאה מבריטניה לסין הייתה מלחמה על אופיום, חצי מאה אחר כך. סין נפתחה, נשדדה, שתתה דם, חולקה, הושפלה עד עפר - ולא סלחה.
כמעט 175 שנה חלפו מביקור מקרטני עד שניקסון וקיסינג'ר הוזמנו לבייג'ינג, מפני שהיושב ראש מאו הגיע למסקנה כי אין מנוס מקשרי שאילה ולמידה עם "הברברים".
מאו העדיף ימניים
מאו ליגלג על הסיסמאות האנטי-אמריקאיות הרדיקליות, שקישטו את קירות סין בימי שלטונו הארוכים. הוא אפילו התוודה באוזני ניקסון וקיסינג'ר שהוא מעדיף פוליטיקאים ימניים בשלטון לא רק בארה"ב, אלא בכל ארצות המערב. "אני מאושר למדי כאשר האנשים האלה מן הימין עולים לשלטון", אמר האיש שרדף בחמה שפוכה יריבים פנימיים, אמיתיים ומדומים, מפני שהיו "סוטים ימניים".
חוץ מן הציניות של איש זקן, עייף וחולה, היה משהו בתובנתו של מאו. חוכמה שחוקה, המשמשת אותנו בכל מיני אופנים עד עצם היום הזה, אמרה שרק ניקסון, זולל הקומוניסטים המפורסם של עידן מקארתי, היה מסוגל לפתוח את שערי סין. הסיבה: הימין האמריקאי התקשה להאשים אותו בבגידה. אין כמעט ספק שנשיא דמוקרטי היה נעקד.
נציגה הראשון של ארה"ב בסין, לפני שנקשרו קשרים דיפלומטיים מלאים, היה ג'ורג' בוש האב. הוא התחבב על הסינים. בימי נשיאותו, 15 שנה אחר כך, הקשרים נקלעו למשבר הפוטנציאלי החמור ביותר שלהם, סביב הטבח בכיכר טיינאנמן (1989). בוש היה אנוס להטיל סנקציות, אבל התנער מהן בהזדמנות הראשונה. היחסים היו חשובים מכדי שדמם השפוך של כמה מאות או אלפי סטודנטים יורשה לחבל בהם.
ג'ורג' בוש הבן אמר משהו מעניין מאוד בשנת 2000, במהלך מערכת הבחירות שלו לנשיאות. "סין אינה שותפתנו", הוא הכריז, "סין היא יריבתנו". אבל הוא עצמו נמנע מלהחיל את ההיגיון הזה על מדיניותו כלפי סין. אולי השפעת אבא ריסנה אותו, אולי המלחמה הגלובלית בטרור שהצריכה עזרה סינית, אולי הידרדרות היחסים עם רוסיה.
הכבוד לתפוס את סין בקלקלתה ולהעניש אותה נפל בחלקו של דונלד טראמפ. בעצרות הבחירות שלו הוא חזר ודיבר בגנות סין. הוא הבטיח לשים קץ ליחסי הסחר הלא-מאוזנים, המיטיבים איתה ומזיקים לאמריקה. הוא הבטיח להכריז על סין "מניפולטורית מטבע", מפני שהיא מתערבת ללא הרף בשער החליפין, לטובת היצוא שלה.
בעלות טראמפ לשלטון, לארה"ב היה גירעון שנתי של 385 מיליארד דולר בסחר עם סין. על הגירעון הזה הוא הטיל את אשמת שקיעתו של המגזר היצרני באמריקה. התקפתו על הסחר החופשי הייתה חידוש מפליג בהיסטוריה של המפלגה הרפובליקנית. במאה ה-20 היא הייתה מפלגת הסחר החופשי לעילא ולעילא. המסורת הזו ניכרת עד היום לפחות בחלקים של התקשורת הימנית ובין כמה מוותיקי הפוליטיקאים של המפלגה. רובם התיישרו לפי הקו הלא-היסטורי של טראמפ.
מתנגדי הסחר החופשי, בדרך כלל בין פועלי התעשייה הכבדה, נטו היסטורית לחפש תומכים בצד השמאלי של המפה. איגודים מקצועיים מעולם לא היו חזקים באמריקה במידה שהיו חזקים באירופה. אבל הייתה להם השפעה חסרת-יחס על המפלגה הדמוקרטית. בלי תמיכתם היה קשה מאוד לזכות במועמדות המפלגה לנשיאות.
קלינטון גרר את הדמוקרטים למרכז
הדמוקרטים עצמם נעשו מפלגת סחר חופשי, בהדרגה, עוד מסוף שנות ה-70, וביתר שאת בשנות ה-90. ב-1993, הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון הפך על ראשה את התנגדותו הקודמת להסכם הסחר של צפון אמריקה (NAFTA) עם מקסיקו ועם קנדה. רוב הדמוקרטים בקונגרס הצביעו נגד אישרור ההסכם. בשביל רבים מהם, שהיו תלויים באיגודים למימון מסעות הבחירות שלהם, זה היה עניין של להיות-או-לחדול. "חברים אינם מניחים לחברים להצביע בעד סחר חופשי", הייתה האזהרה של הימים ההם.
כדי לאשרר את נאפט"א, לקלינטון הייתה נחוצה תמיכה מסיבית של הרפובליקנים. 60% מן הדמוקרטים בבית הנבחרים הצביעו נגד ההסכם; 75% מן הרפובליקנים הצביעו בעדו. גם בסנאט, 77% מן הרפובליקנים תמכו, אם כי שם חצי הדמוקרטים הצטרפו למאשררים. מעניין אגב להיווכח, שאחד המתנגדים הדמוקרטיים היה הסנאטור השאפתן ג'וזף ביידן, שכבר אז רצה מאוד מאוד להיות נשיא.
המתנגד המפורסם ביותר של נאפט"א לא היה איש שמאל, אם כי היה קשה קצת לצבוע אותו בצבעים אידיאולוגיים: המיליארדר רוס פרו, אשר התמודד שנה אחת קודם על הנשיאות וקיבל 19%, שיעור פנומנלי בשביל מועמד עצמאי. אזהרותיו הנוקבות מפני נאפט"א עמדו סמוך למרכז מערכת הבחירות שלו. ב-1993 הוא התעמת בוויכוח טלוויזיה על נאפט"א עם סגן הנשיא אל גור. גור היכה אותו שוק על ירך ושם אותו ללעג.
המפלגה הדמוקרטית פשטה צורה. קלינטון גרר אותה אל המרכז, לא רק בענייני סחר חופשי. תהום התחילה להיפער בין הדמוקרטים לבסיסי התמיכה ההיסטוריים שלהם במערב התיכון. כאשר בא תורה של הילרי קלינטון, הצווארון הכחול של המערב התיכון נזכר בתמיכת הקלינטונים בנאפט"א, ואחר כך בתמיכתה שלה בכל הסכמי הסחר הדו-צדדיים והרב-צדדיים של 25 השנים הבאות.
אגב, לא הוגן לפקוד על הילרי קלינטון את מלוא העוון של התבוסה לטראמפ. ברק אובמה הוא הנשיא שקידם סחר חופשי, וניסה ליילד את הסכם הסחר רב-האנפין של אגן האוקיינוס השקט. אחד המניעים העיקריים של אובמה ברקימת החזון היה הצורך להגביל את השפעתה של סין על הסחר הבינלאומי.
ההתקפה על סחר חופשי ב-2016 התחילה דווקא בתוך המפלגה הדמוקרטית. התוקף היה ברני סנדרס, שתחילה נחשב למועמד שולי עד שצבר תנופה ניכרת, העמיד את קלינטון בהתגוננות, וסחט ממנה הודעה מפתיעה, שהיא מתנגדת לחלוטין להסכם האוקיינוס השקט של אובמה, אף כי היא שנשאה ונתנה על גיבושו. אם זה נשמע אופורטוניסטי, אין זה אלא מפני שזה אומנם היה אופורטוניסטי. ההיפוך שלה לא הרשים איש ולא שכנע איש.
מרכול כבית ספר לרפורמות
איזו דרך מרשימה עברה ארה"ב מימי השיא של חזון הגלובליזציה עד ימינו. אחד ממליצי היושר של סחר חופשי בממשל אובמה היה פרד הוקברג (Fred Hockberg) שאובמה העמיד בראש הבנק ליצוא וליבוא, גוף ממשלתי המנפיק אשראי ליצואנים אמריקאים.
הוקברג עתה זה פרסם ספר, הנקרא "סחר אינו מילה גסה" (Trade Is Not a Four-Letter Word). זה ספר שנון, קל ומהיר, המנסה לשכנע את קוראיו שסחר בין האומות בדרך כלל מועיל, ואת התועלת המופלגת שלו הם מוזמנים לפגוש על מדפי מרכוליהם.
הוא מספר שם על אפיזודה אחת בת 30 שנה, הראויה מאוד להיזכר: ביקורו של בוריס ילצין, אז מנהיג אופוזיציה בברית המועצות עם עתיד לא-ידוע, במרכול ביוסטון, טקסס. זה היה מאורע שאפשר להגיד עליו ברצינות גמורה, כי הוא שינה את מהלך ההיסטוריה.
מרכולים אמריקאיים, בעיקר אם הם נמצאים בפרוורים, משתרעים לעיתים קרובות על שטח שהיה יכול להכיל שיכון שלם. ילצין התהלך לאורך טור ארוך אחד, שהיה מוקדש במלואו לפתיתי תירס. מסופר, כי צנחה עליו שתיקה ארוכה, עד שפלט, "מה הם עוללו לעניי רוסיה?". "הם" היו הקומוניסטים, שילצין היה שנתיים קודם אחד מבכיריהם. יועצו של ילצין, לב סוחאנוב, אמר על הביקור במרכול, כי במהלכו "התאדתה הטיפה האחרונה של הכרתו הבולשביקית של ילצין".
מרכולים אינם בתי ספר לרפורמה כלכלית. ילצין, לרוע המזל, הפקיד את הכרתו הפוסט-בולשביקית בידי כלכלנים צעירים ויהירים, ששכנעו אותו כי הוא יוכל להקים ברוסיה כלכלת שוק בתוך תשעה חודשים. התוצאות הלוא הן כתובות על ספר דברי הימים הקצרים של הדמוקרטיה הרוסית.
הוקברג מזכיר לנו, שסחר חופשי היה מקור התהוותם של המרכולים ומקור עלייתם. ב-1975, לפני שנחתם הסכם הסחר החופשי הראשון, במרכול אמריקאי ממוצע היה אפשר למצוא קצת פחות מ-9,000 מוצרים. ב-2008, המספר הזה גדל עד סמוך ל-47 אלף.
"הדמוקרטיה של הסחורות"
הוקברג מצטט היסטוריון אמריקאי, טד אונבי (Ownby) שתיאר את ההתפתחות הזו כבסיס של ארבעה "חלומות אמריקאיים": "חלום השפע", "חלום הדמוקרטיה של הסחורות", "חלום חופש הבחירה" ו"חלום החידוש".
תהליך הרכישה, בחנות או באמצעות קטלוג, עורר באמריקאים את התקווה שהם יוכלו להתחדש, ולחזור ולהגדיר את עצמם. בקצרה, הוא הפיח בהם אופטימיות, "אף כי לרוע המזל, החלומות לא היו מנת חלקם של כל האמריקאים בכל חלקי ארצם".
תרבות הצריכה במרכולים ובבתי הכולבו הגדולים מיוסדת על יבוא. לא סתם על יבוא, כי אם על יבוא זול. מעניינת וצריכה ציון היא העובדה, שמחזורי הגאות הכלכלית באמריקה מאז תחילת שנות ה-90 לא הניבו אינפלציה. זו הסיבה להתארכותם. מפני שלא הניבו, הבנק המרכזי השאיר את שערי הריבית קצרת-המועד ברמה נמוכה להפליא. הוא נמנע מפני מה שנגיד אמריקאי קרא פעם "חטיפת הפונץ' באמצע המסיבה". בלי פונץ', המסיבה נטתה להסתיים במיתון.
סיבה חשובה אחת לגאות חסרת האינפלציה היא היבוא הסיני הזול לארה"ב. קווי הייצור בדלתא של נהר הפנינה, בדרום סין, מילאו את מדפי אמריקה. זה היה מצב רב-פרדוקסים. המוצרים הזולים היו בהישג ידם של אמריקאים מן המעמד העובד, שלא היו יכולים להרשות לעצמם מוצרים יקרים יותר. לעיתים קרובות, הצרכנים מוגבלי-היכולת האלה איבדו מקומות עבודה ושכר גבוה בהרבה בדיוק בגלל הנדידה המסיבית של מקומות עבודה אמריקאיים לסין, למקסיקו, לווייטנאם, לתת היבשת ההודית. הנדידה הזו אפשרה את הייצור הזול. הנהנים מן היבוא הזול לא נטו לבחון אותו כפיצוי על ירידת כוח הקנייה שלהם. הם הוסיפו לייחס את הירידה לאדישות המנהיגים הפוליטיים. בהדרגה, מליצי יושר של ימין ושמאל רדיקליים ציידו אותם במינוח ההולם: "האליטות" קשרו "קשר גלובליסטי", כדי להעשיר את עצמם ואת בני-חסותם.
מלחמות הסחר של הנשיא טראמפ הסבו נזק מוכח לצרכן האמריקאי. ב-2019, עלות המכסים שהנשיא הטיל על יבוא מסין עמדה להגדיל את הוצאות הצרכנים בארה"ב ב-260 מיליארד דולר, קצת יותר מ-2,000 דולר לכל משפחה (פורבס, 9.9.2019). המכסים האלה הפחיתו ב-300 אלף את מספר מקומות העבודה שעמדו להיווצר על-פי תחזיות לפני הטלת המכסים (על-פי ניתוח של חברת החיזוי Moody's Analytics).
אבל, כאמור, "סחר חופשי נעשה מילה גסה", ומהיותו מילה גסה, שום פוליטיקאי תאב-הצלחה אינו מוכן להגן עליו. דונלד טראמפ השקיע כמעט את כל הונו הפוליטי בשלילת הסכמי סחר רב-צדדיים, אלא אם כן כמובן הוא חתום עליהם. הטוענים הדמוקרטים לנשיאות, הואיל וראו מה קרה ב-2016, והואיל ולפחות שלושה מהם התנגדו להסכמים כאלה (ג'ו ביידן ל-NAFTA; ברני סנדרס ואליזבת וורן לכולם), לא יעזו להביע תמיכה כלשהי בסחר חופשי.
"אם נאזין למועמדים הדמוקרטיים", כותב הוקברג, "סחר הוא עניין שמוטב להתעלם ממנו, או להתנגד לו בבחינת איום על העובד האמריקאי - בדיוק מה שטראמפ סיפר לנו".
הוקברג הוא ברק-אובמיסט. הוא שולל את קנאותם המתחסדת של שני הקצוות האידיאולוגיים. בעיניו, ההסתלקות מן ההבטחה של הסכמי סחר מורחבים היא שגיאה קריטית, "ולמען האמת, אחת היא לנו אם אנחנו מבאישים את ריחו של הסחר החופשי בימין, מן הסיבות הטראמפיות הלאומניות, או, ברוח ביטויו של הנשיא אובמה, מפני שבשמאל ‘מניחים למושלם להיות אויבו של הטוב'".
אף כי הוקברג הוא לוחם ללא חת לטובת סחר חופשי, הוא חותם את ספרו במסקנה לא-לוחמנית מעיקרה: הבה נכריז תדחית (מוראטוריום) של הסכמי סחר חופשי חדשים, "עד שנוכל ליצור הסכמה טובה יותר מבית".
הסכמי סחר, הוא כותב, לא היו צריכים להפוך ל"כליאי ברק". כל זמן שהם יישארו טעונים פוליטית, גם לטובים שבהם לא יהיה כל סיכוי. הסכמה חדשה תצריך לא רק תבונה פוליטית, אלא בראש ובראשונה כנות. האמריקאים צריכים להיות חלק מכל תהליך של הסכם סחר. הם צריכים להשתכנע בחיוניותו. "סחר הוא כוח המלכד אותנו. הוא מאפשר לנו ללמוד זה מזה, להתנסות בטעמים חדשים, בנטיות חדשות, בטכנולוגיות חדשות… אמריקה נהנית מן היכולת הנדירה להוביל את העולם בכיוון הזה".
הוקברג הוא נכדו של סוחר יהודי זעיר מן העיר לייפציג, שנמלט מגרמניה הנאצית לאמריקה ב-1937. הוא פתח בית מלאכה לארנקי עור.
בתו, זאת אומרת אמו של הוקברג, ניסתה למצוא מקור הכנסה דיסקרטי לאחר נישואיה. דיסקרטי, כי נשים נשואות לא נטו להישאר בשוק העבודה בימים ההם. עבודת אישה נשואה הייתה שקולה כנגד הכרזה שבעלה אינו דואג למחסורה. האמא, ליליאן ורנון, עיצבה מוצרי עור, ארנקים וחגורות, והתחילה לפרסם אותם בכתבי עת. צרכני אמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה ערגו אל מוצרי עור, לאחר קיצוב של ארבע שנים. ליליאן עשתה חיל. היא הקימה במרוצת השנים אימפריה של מוצרי עור, שהייתה מן החברות האמריקאיות הראשונות שעשו עסקים עם סין. בנה פרד היה מנהל עסקיה בסין. שם הוא קנה ניסיון אישי בסחר בינלאומי בתנאים מסובכים. אהבת הסחר שלו לא באה מקריאת ספרים או מסמינרים אקדמיים.
"כאשר אני מהרהר בעתיד הסחר", הוא כותב, "אני אופטימי באופן יוצא מן הכלל ביחס למה שהסחר עומד להביא בחייכם ובחיי".
חזירים ופולי סויה
ספרו של הוקברג יצא לחנויות ימים אחדים לפני שהקונגרס אישר ברוב חסר תקדים את הסכם הסחר המשולש בין ארה"ב למקסיקו ולקנדה. זה ההסכם שהחליף את נאפט"א. הפעם, האיגודים המקצועיים תמכו בהסכם, מפני שחשבו אותו לשיפור ניכר של ההסכם המקורי. רוב השיפורים הוכנסו בהתעקשות הדמוקרטים. הם העמידו את סבלנותו המוגבלת של טראמפ במבחן, והוא האשים אותם בחבלה מכוונת.
אבל גם הדמוקרטים, גם הנשיא, השיגו את מבוקשם. נשיאים הם המקבלים אשראי על הסכמים הנחתמים בזמן כהונתם, וטראמפ ייזכר אפוא כאיש שהציל את אמריקה מנאפט"א. ב-2016 הוא תיאר את נאפט"א כ"הסכם הסחר הגרוע ביותר שנחתם מאז ומעולם". הוא איים לבטל אותו חד-צדדית, מה שהיה מחולל תוהו ובוהו כלכלי בצפון אמריקה. אבל נראה שזה היה רק איום בתהליך טראמפי של משא ומתן, הכולל הפחדות והורדות ידיים.
יממה אחת לאחר חתימת ההסכם המשולש, טראמפ חתם על הסכם סחר זמני עם סין. הכול הסכימו שזה היה רק הסכם הפסקת אש במלחמת המכסים ומכסי-הנגד. שני הצדדים היו זקוקים להפסקה הזו. סין שילמה מחיר כבד על שנתיים של הפרעות-סחר, שנגסו בתוצר המקומי הגולמי שלה, והאטו את קצב צמיחתה לרמה הנמוכה ביותר זה כמעט 30 שנה. טראמפ היה זקוק להפסקת האש מפני שתקוותו לחזור ולהיבחר בעוד קצת יותר מתשעה חודשים תלויה במצביעים בשורה של מדינות, שהמכסים פגעו בכושר הייצור שלהם ובייחוד בכושר היצוא שלהם.
זו הסיבה שטראמפ, המעדיף בדרך כלל להתהדר בפרויקטים משני-עולם, נאלץ להקדיש הרבה זמן ומשאבים לשכנע את סין לקנות יותר, הרבה יותר, חזירים ופולי סויה מארה"ב. למרבה המבוכה, רוב היצוא האמריקאי לסין הוא חקלאי, בשעה שרוב היבוא מסין הוא תעשייתי.
במפתיע, שנת הבחירות התחילה אפוא בבשורות טובות על סחר חופשי, או חופשי יחסית. זה לא יפריע לטראמפ להוסיף ולהעמיד את גינוייו לסחר חופשי במרכז מערכת הבחירות שלו. נקל לשער מה יקרה אם המועמד הדמוקרטי לנשיאות יהיה ברני סנדרס, או תהיה אליזבת וורן. הם יוכלו למען החיסכון להתחלק עם טראמפ באותה במה ובאותו המיקרופון, לפחות במה שנוגע לסחר.
האם המטוטלת האמריקאית תצליח למצוא את המרכז, או שנגזר עליה להיטלטל מקצה לקצה, בזכות רוב זעיר או מקרי? יום אחד, הסחר יהיה שבשבת הרוח לנכונות אמריקה לחזור אל מקורותיה הפרגמטיים. בינתיים, נראה שפרגמטיות אינה חוזרת מחופשתה הארוכה.