ביום האחרון של שנת 1990 עלה פרופ' גריגורי פלקוביץ' עם משפחתו על מטוס שהיה אמור להביא אותם מרוסיה לביתם החדש בישראל. זה היה סיומו של תהליך שארך יותר משנה, שבמהלכו החלו הוא ורעייתו לחשוב על עזיבת ביתם בנובוסיבירסק והגירה לארץ אחרת.
אלא ש-1 בינואר 1991 היה בדיוק היום שבו הנשיא ג'ורג' בוש (האב) נתן את האולטימטום לסדאם חוסיין לסגת מכווית, הנחיתות בישראל בוטלו והמטוס נאלץ לנחות בקפריסין. משפחת פלקוביץ' - אבא, אמא וילד בן שלוש וחצי - עלו על ספינה מקפריסין לחיפה, "כמעט בלי כסף, אבל עם ילד חכם", נזכר פלקוביץ'. "הוא היה מסתובב בספינה, וכשאנשים שאלו אם הוא רעב אמר כן, ואת האוכל שקיבל הביא להורים".
במונית מחיפה לרחובות, שלקחו בשאריות הכסף שנותר להם, במדינה שעוד מעט תותקף בטילי סקאד, ותושביה ישבו עם מסכות מגן בחדרים אטומים, הסתכלו בני הזוג - שהיו אז בראשית שנות ה-30 לחייהם - זה על זו ואמרו: אנחנו נשארים פה. "זה היה לא רצוני לגמרי, קשה לי להסביר ולהבין מה קרה", מודה פלקוביץ'. עד היום, בכל 6 בינואר חוגגת המשפחה שהתרחבה מאז עם שני ילדים נוספים, את האקסודוס הפרטי שלה.
פלקוביץ', כיום בן 61, הוא פרופסור לפיזיקה שמשמש כראש ועד המדענים של מכון ויצמן וחוקר תחום שנקרא טורבולנציה - זרימה מתערבלת, כזו שאינה מסודרת ועל כן קשה לחיזוי ולחישוב. או כפי שהוא מנסח זאת: "אני מאוד מתעניין בדברים שהם לא בשיווי משקל".
משפחת פלקוביץ' מצאה בישראל את שיווי המשקל שלה, אבל עד כמה סיפורה מייצג את גל העלייה הגדול מברית המועצות לשעבר שהשנה מלאו 30 שנים לתחילתו? ואיך הושפע שיווי המשקל של החברה הישראלית בעקבות אותו גל, כמיליון איש, ששינו בצורה דרמטית קודם כול את המבנה הדמוגרפי בישראל - בבואם היו העולים מברית המועצות לשעבר 15% מהאוכלוסייה היהודית, ו-12% מכלל האוכלוסייה - ובהמשך גם את פני הכלכלה, ההייטק, התרבות והספורט.
"אני לא חושב שהדור שלי הביא איכות שלא הייתה כאן, כי היו פה מדענים מצוינים. אבל הדור שלי הביא התייחסות קצת אחרת", אומר פלקוביץ' כשהוא נשאל על השינוי שעבר תחום המדע. "אני קיבלתי תואר שלישי בגיל 25, הייתי ילד. הסטודנטים הישראלים מסיימים בגיל 35, מבוגרים עם משפחה וילדים, הם יותר רציניים והם לא רואים את המדע כמשחק, זה היה קצת חסר פה, ואנשים כמוני הביאו התייחסות למדע קצת פחות כאל ג'וב ויותר כאל משחק, וזה נותן מבט שונה שהוא טוב למדע".
יחד עם זאת, לדבריו, את השינוי האמיתי הביא הדור הבא של העולים מברית המועצות, מי שהיו ילדים בבואם לכאן או נולדו בישראל להורים שעלו משם. "מדובר באנשים שהיום הם בשנות ה-30 וה-40 שלהם. כשהגעתי הייתי בוועדת הקבלה של המכון, ולא היו מספיק מסטרנטים לפיזיקה. היום יש ארבעה מועמדים לכל מילגה. 30% מהסטודנטים שלנו בתארים מתקדמים בפיזיקה, מתמטיקה וכימיה זה הדור השני של העלייה. הם לא מדברים במבטא שלי, אבל יש להם מערכת ערכים דומה".
מה הופך אותם לכאלה אפילו שכבר נולדו או גדלו כאן?
"בדרך כלל יש איזה לחץ מאמא, אבא וסבתא, ויש גם חינוך כזה. לי יש שני בנים ובת, ולפני כל דבר אחר פתרנו איתם בעיות מתמטיות. גם אשתי כשהייתה ילדה שיחקה במתמטיקה עם אבא שלה. זה חלק מהתרבות שהבאנו. אבל התרומה הכי חשובה היא לבום ההייטק. בדור שלי היו מהנדסים מוכשרים שהיו מוכנים לעבוד בזול יחסית, והפגישה עם מהנדסי התוכנה הישראלים שבאו מהצבא וידעו מה זה שוק ואיך לארגן חברה, יצרו ביחד פיצוץ. הם השתלבו הן בחברות הגדולות, כמו אחותי שהיא מנהלת פרויקט במוטורולה, והן בחברות הצעירות שהוקמו. ובדור הבא, יש המון סטודנטים שלימדתי פה ואני יודע איזה חברות הם הקימו ובאילו עבדו".
כאילו כדי לציין את 30 השנים לעלייה הגדולה, הסעיר לאחרונה הרב הראשי הספרדי, יצחק יוסף, את המדינה כשהשתלח בגסות בציבור העולים וטען כי זה כולל "מאות אלפים או עשרות אלפים" של "גויים גמורים שונאי דת וקומוניסטים", ש"מבקרים בכנסיות ואפילו הולכים למנזרים".
"חבל שהייתה רק עלייה אחת כזאת ולא תהיה עוד", נאנחת בתגובה קרין מאיר-רובינשטין, נשיאה ומנכ"לית האיגוד הישראלי לתעשיות מתקדמות (ארגון גג של הייטק, מדעי החיים ועוד). "שנות ה-90 התאפיינו בעלייה גדולה עם אנשים מוטי מקצועות STEM (מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה). על סמך זה קמה כל תעשיית ההון סיכון - תוכנית החממות הממשלתית, תוכנית יוזמה. ללא העלייה הזאת, לתעשייה היה הרבה יותר קשה להתפתח. היום, כאשר יש מחסור גדול מאוד של כוח עבודה מיומן בהייטק - חסרות למעלה מעשרת אלפים משרות - הייתי עושה הכול כדי שתהיה עוד עלייה רוסית".
על-פי דוח כלכלי שהוגש על-ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת בשנת 2012, בין 1990 ל-2007 עלה משקל העולים הכללי בהייטק מכ-20% לכ-34%, כאשר העולים שהגיעו מ-1990 ואילך היוו כמעט 24% מעובדי ההייטק.
ומה קורה היום? מאז דברי הרב רצים באוויר כל מיני מספרים.
מאיר-רובינשטין: "עד היום אף אחד לא שאל כמה רוסים - דור ראשון, שני ותכף יגיע השלישי - יש כרגע בתעשיית ההייטק, והסיבה היא שקשה לזהות את האוכלוסייה הזאת. זה לא כמו אוכלוסיית החרדים (שמהווים 1% מהתעשייה) או הערבים (3%) שקל לזהותם. הם כבר נטמעו בצורה חזקה. ייתכן שנוציא סקר כדי לברר זאת במדויק, אבל לדעתי האישית, ללא בדיקה, מדובר על כ-20% מעובדי ההייטק. וראוי גם לציין שרוב המועסקים ממוצא רוסי נמצאים במחקר ופיתוח (מו"פ) - גם בהייטק וגם במדעי החיים, וישראל היא הראשונה בעולם במונחים של מו"פ כאחוז מהתל"ג - 4.3%".
מה לגבי יזמות בקרב האוכלוסייה הזאת? יש דוגמאות מוכרות ספורות כמו יבגני דיברוב שהוא אחד היזמים של ארמיס סקיוריטי שנמכרה באחרונה ב־1.1 מיליארד דולר, ושחר וייסר היזם של גט, אבל ככלל נראה שאחוז היזמים בין יוצאי רוסיה הוא נמוך יחסית.
"זה נכון שלא רבים מהם מובילים או תופסים תפקידי ניהול בכירים. לא עשינו מחקר על כך, אבל ממה שאני רואה, אני נוטה להסכים איתך. אולי זה הגיוני, הם עובדים מאוד חרוצים, שבאו מתרבות עבודה ולאו דווקא תרבות ניהולית".
מי שידע ליהנות מההון האנושי שהגיע לארץ היה יזם ההייטק קובי ריכטר, שהקים עם אשתו יהודית את חברת הסטנטים מדינול (מייסד נוסף היה גריגורי פנחסיק, אבל יחסיו עם בני הזוג עלו על שרטון) והיה מיזמי אורבוטק שנמכרה לפני כשנתיים באקזיט ענק של 3.4 מיליארד דולר.
"את מדינול הקמנו ב-1993-4", משחזר ריכטר, "והארץ כבר הייתה מוצפת עולים מברית המועצות. חלקם הגדול אנשי מקצוע שלא מצאו עבודה במקצועם והיו עובדים בעבודות לעת מצוא. כשהייתי מחנה את האוטו בחניון כדי ללכת לקולנוע יצא לי לדבר איתם. השומר בחניון היה אומר לי 'ערב טוב' במבטא רוסי כבד, הייתי מדבר איתו ומוצא שהוא מהנדס אלקטרוניקה או פיזיקאי. התחלנו לקבץ אנשים כאלה.
"מצאתי פיזיקאי עם דוקטורט בניתוח של אולטרסאונד, בדיוק כשהקמתי את חטיבת האולטרסאונד במדינול. מצאתי מישהי עם דוקטורט במתכת שמאוד עניינה אותי. מתכת זוכרת צורה ולכן היא חשובה מאוד בשתלים שאנחנו מייצרים. ומשם זה כבר נהיה מעין חבר מביא חבר, גייסנו עוד ועוד אנשים.
"בשנת 1996, כשחתמנו את החוזה ההראשון עם חברת הציוד הרפואי בוסטון סיינטיפיק, היינו במצב שבערך 80% מהעובדים בייצור, פיתוח והנדסה, היו עולים מרוסיה. זה יצר חברה נפלאה, מגובשת סביב תרבות של אנשים שהם לא רק אנשי מקצוע טובים אלא מלאי מוטיבציה, כפי שאפשר לצפות ממהגרים שדואגים להשתלב כדי שלילדים שלהם יהיה טוב. הזדהינו עם זה. גם יהודית וגם אני בנים של מהגרים וכך בדיוק נהגו הורינו".
עד כמה העלייה הזאת תרמה להצלחה האדירה של ההייטק הישראלי?
"העלייה הזאת הייתה הדלק העיקרי של פריחת ההייטק הישראלי, ויש לנו הרבה דור 1.5 (שעלו כילדים או צעירים) ודור שני של העלייה. אני רואה את העלייה הזאת כברכה גדולה מאוד, בניגוד לדברי הרב יוסף המכובד".
מה באמת אפשר להגיד על הדברים שלו?
"אהבתי וכיבדתי את אביו, אבל הבן לא ירש לדעתי את כל מה שאפשר לרשת מאבא".
ח"כ אלי אבידר, שחבר כיום במפלגת ישראל ביתנו שמזוהה עם העולים מרוסיה, אך הוא עצמו עלה לישראל דווקא ממצרים, מאיר נקודה אחרת שממחישה את חוסר ההצלחה של המדינה להגיע להישגים דומים עם אוכלוסיות אחרות. "בשנים האחרונות הושקעו מיליארדי שקלים כדי לשחזר את הצלחת דור העולים וילדיהם בהייטק ולהכניס קהילות נוספות לתעשייה הזאת והתוצאה מתבררת ככישלון. נראה שלא ניתן לבנות מכינה או הכשרה מקצועית שתחליף את המוטיבציה שנטעו העולים ממדינות חבר העמים בילדיהם ובבניית המשמעת העצמית שמאפיינת אותם", הוא אומר.
אבידר, ששימש גם כדיפלומט ויש לו עבר גם בתחום העסקי, שם את האצבע גם על כישלון נוסף של המדינה: אותם יהודי ברית המועצות שהעדיפו לפני כ-30 שנה את ארה"ב על פני ישראל. "לצערי, כיום מתגוררים בארה"ב מיליון יהודים שמוצאם ממדינות חבר העמים", הוא אומר. "הכישלון העצום של מדינת ישראל היה אל מול ארה"ב בתקופת גלי העלייה, כשיהדות ארה"ב נלחמה איתנו על כל עולה. את ילדי העולים שבחרו להגר לשם ניתן למצוא בתאגידי ההייטק העצומים והם נוחלים הצלחה מקבילה ואף גדולה יותר בארה"ב. ניתן לתקן מעט את המצב אם נשכנע את הדור הצעיר של אותה יהדות לבוא וללמוד באוניברסיטאות, במקום למשכן את עתידם כדי לממן שכר לימוד בארה"ב".
"נס, אבל לא של בחירה"
אז ההייטק בלי ספק יצא נשכר מהעלייה הגדולה. אולם מה בקשר לתמונה הכוללת של הכלכלה והחברה הישראלית? פעיל העלייה רומן ברונפמן, שיחד עם לילי גלילי כתב את הספר "המיליון ששינה את המזרח התיכון", מבקש להזכיר כי בניגוד לעלייה מברית המועצות של שנות ה-70, אז היהודים שיצאו משם בחרו אם לעלות לישראל או לא - ומתוך 250 אלף איש, 150 אלף בחרו בישראל - לעולי שנות ה-90 לא ניתנה ברירה, והם הועברו בטיסות ישירות ממקומות מגוריהם ברוסיה לישראל. "זה היה נס, אבל לא של בחירה", אומר ברונפמן. "הם לא הגיעו מתוקף הרצון, אלא מתוקף חוק השבות, שהוא חוק ישראלי יותר חילוני מאשר דתי".
הדוח שהזכרנו כבר, הוגש לכנסת ב-2012 לבקשת שרת הקליטה דאז סופה לנדבר, והוא מספק מעט פרספקטיבה על גל העלייה שהגיע לכאן ועל ההשלכות שלו על מצב הכלכלה. בין ההשפעות לטווח ארוך מנה הדוח ירידה באבטלה (עמדה על כ-9% בתחילת שנות ה-90 וירדה ל-6.8% ב-1995. זאת, כאשר שיעור האבטלה בין העולים עמד על מעל 9%) וכן תוספת של מעל 500 אלף מקומות עבודה שמהם נהנו גם עולים (232 אלף) וגם ותיקים (275 אלף).
הגיל של העולים היה גבוה בהשוואה לגיל הממוצע של האוכלוסייה בישראל בשנות העלייה, ושיעור בני ה-45 ומעלה בו היה גדול. 63% היו בגיל עבודה (15-65) וליותר מ-50% היו מעל 13 שנות לימוד - פי 2 כמעט מאחוז בעלי ההשכלה הזהה באוכלוסייה היהודית של 1989 (28%).
הסכום שהוציאה המדינה על קליטת העולים עמד על 2 מיליארד דולר, אולם לפי דברים שאמרה השרה לנדבר בכנס לסיכום 20 שנות עלייה בשנת 2010, התרומה הכלכלית שלהם הייתה גדולה לאין שיעור. על-פי ההערכה שעליה דיברה אז לנדבר, התרומה הכלכלית עמדה על 181 מיליארד שקל נטו - בעיקר בזכות החיסכון על הכשרת מהנדסים, רופאים וכדומה.
ברונפמן מציין בנוסף גם את הערבויות האמריקאיות להלוואות בינלאומיות, בשווי 10 מיליארד דולר, שקיבלה ישראל ב-1994. "זה התיישב על הסכמי אוסלו, אבל העילה העיקרית הייתה הרצון לעזור בקליטת העולים. הכסף שהתקבל זרם בעיקר לתשתיות ופיתוח, וזו קפיצה שכל ישראלי הרגיש בלי שהבין מאיפה הכסף. שלא לדבר על התרומה למעמד הביניים, בעלי דירות שהושכרו בשכר דירה שקפץ פי 3 - כי הוחלט על קליטה ישירה ועזרה בשכר דירה, מה שזרם ישר לכיסי מעמד הביניים הישראלי שגדל לרוחב ולעומק".
אולם הדוח ידע גם לספר כי בשלוש השנים הראשונות לעלייה, רק 37% מכלל העולים האקדמיים מצאו עבודה בתחום אקדמי. חלקם, כך לפי הדוח, הדביקו את הפער בהמשך. ב-1995, אחוז העוסקים בעיסוק אקדמי היה כבר דומה לאחוז באוכלוסייה היהודית - נחמד, אם שוכחים כי אחוז האקדמאים שעלו היה כפול מזה של האוכלוסייה הכללית.
למעשה, גם היום יש כאלה המטילים ספק רב בתרומה הענקית שהביאה העלייה לכלכלת ישראל. "אם אקצין את הדברים בשביל הפואנטה", אומר הכלכלן פרופ' יוסי זעירא מהאוניברסיטה העברית, המכהן גם כנשיא האגודה הישראלית לכלכלה, "אין חולק על התרומה התרבותית הגדולה של העלייה הזאת, אבל התרומה הכלכלית שלהם נמוכה, שלילית אפילו".
זה מחייב הסבר.
"כשהעולים נכנסו לשוק העבודה הישראלי, פריון העבודה שלהם ירד. וזה מפני שעל המהגרים מרוסיה - כמו על כל מהגר - חל אפקט קוזנץ. סיימון קוזנץ, כלכלן יהודי ידוע מהרווארד ואחד הראשונים שחישבו את התל"ג, מצא כי כשמהגר מגיע לארץ חדשה כושר ההשתכרות שלו יורד ב-50% עד 70%, ולוקח לו 20 שנה לחזור להשתכרות המתאימה לרמת ההשכלה שלו. כך שברגע שהם הגיעו, ולמרות רמת ההשכלה הגבוהה, ממוצע הפריון שלהם היה נמוך מהממוצע הישראלי. כלומר הם הורידו את הממוצע".
אבל מאז חלפו 30 שנה.
"למרות הזמן שחלף, סקר ההכנסות של 2011 מראה עדיין שהפריון שלהם על-פי שנות לימוד היה נמוך ב-25% משל ישראלים בעלי אותו מספר שנות לימוד. אני לא מאשים אותם חלילה. הם אלה שסבלו מזה בעיקר. בדרך כלל מהגרים מפסידים מההגירה ומי שמרוויח זה הדור הבא, ואין ספק שילדיהם משתלבים וישתלבו היטב".
אבל דיברו על זה שכבר בזמן אמת יצאנו בזכותם מהמיתון של 1989.
"הייתה להם תרומה זמנית בזה שעצם ההגירה שלהם עזרה להוציא את המשק מהמיתון שנגרם בשל האינתיפאדה הראשונה (1987). היו אז עלייה באבטלה וירידה בתוצר ובתיירות. גל הגירה כזה מביא איתו השקעות גדולות בבניין ובמפעלים, הצריכה עולה כי העולים צריכים לשכור ואחר כך לקנות בתים, ולצייד אותם. אבל זה היה עניין בעל השפעה חולפת. היינו יוצאים מהמיתון הזה בכל מקרה, זה רק היה לוקח עוד שנתיים-שלוש. אבל הפריון הממוצע במשק ירד לשנים רבות, ועדיין לא תיקן את עצמו".
למה לוקח להם זמן רב יותר מאותם 20 שנים שעליהן דיבר קוזנץ?
"לא חקרתי את זה, אבל ההשערה שלי שהיו פערים גדולים בין הטכנולוגיה בברית המועצות לזו בארץ, ומערכות התארים וההכשרות המקצועיות היו מאוד שונות".
גם מכון אדוה, במחקר מאוחר יותר שפורסם ביוני 2018, מצא כי אומנם בעשור שבין 2016-2006 נרשם שיפור במצבם של עולי ברית המועצות לשעבר בשוק העבודה, הכנסתם גדלה ב-60% והתקרבה לשכר הממוצע במשק, ונרשם גידול בשיעור המועסקים במשלחי יד של צווארון לבן. אולם לצד זאת, נמצא כי אותם עולים לא מצליחים לטפס במעלה טבלת השכר (כפי שהיה צפוי מהשכלתם) וכי שכרם נע סביב הממוצע, ושיעורם בעבודות צווארון לבן עדיין נמוך. זאת, בזמן ששיעורם מקרב העובדים במכירות, שירותים ופקידות גבוה.
"יש ויכוח מאוד גדול מה משמעות הפער בין השכלה והשתכרות", מתקומם פרופ' צבי אקשטיין, דיקן בית הספר טיומקין לכלכלה, וראש מכון אהרן למדיניות כלכלית בבינתחומי בהרצליה. "מי שמסיים טכניון בגיל 27 לא נמצא באותו מצב כמו בחור בן 37 שסיים בית ספר להנדסה איפשהו בברית המועצות, ומגיע עם משפחה ובלי שפה וצריך להתאים את המקצוע שלו. זה לוקח זמן".
אקשטיין חיבר, יחד עם שרית גולדנר-כהן ויורם וייס, את הספר "הגירה ומוביליות בשוק העבודה בישראל בשנים 2009-1990" (באנגלית. הוצאת MIT). "אנחנו מסתכלים על תוספת אוכלוסייה מאוד משמעותית", הוא אומר, "כך שאי אפשר לדבר רק על תרומה לכלכלה אלא גם על תרומה לחברה הישראלית. והם החזירו פי כמה על מה שהמדינה השקיעה בהם גם כלכלית וגם חברתית".
"המדינה", אומר אקשטיין, "נקטה מדיניות מאוד גמישה שהוכיחה את עצמה. היה סל קליטה שכלל שכר דירה, כך שאנשים יכלו לבחור איפה הם רוצים לגור. היו לימודי אולפן מאוד מאסיביים. לא כולם סיימו אותם, חלקם עזבו באמצע והלכו לעבוד בעבודות כפיים. אבל הקבוצה הגדולה שהשלימה אולפן יכלה לבחור השתלמויות מקצועיות ותוך 5 שנים הייתה השתלבות מאוד מאסיבית של אלה שבאו עם השכלה גבוהה במקצועות מתאימים.
"גילינו שהקבוצה הזאת השקיעה המון בלימודי השפה. היו ביניהם מהנדסים שלמדו בשיטות שלא התאימו לארץ, אבל גם אלה שלא השתלבו כמהנדסים נכנסו עם הרבה אמביציה. זיהינו במחקר הרבה אמביציה ורצון להשתלב במשק הישראלי, והתרומה למשק הייתה שהתוצר גדל, מה שלא קורה בדרך כלל כשנוספים כל-כך הרבה אנשים. זה חריג שגידול כזה באוכלוסייה מביא עלייה בתוצר".
הבנתם למה זה קרה?
"הם עבדו יותר משמרות, היו מוכנים לעבוד יותר שעות, ואז ניצול ההון האנושי היה יותר גבוה. נכון שהיו להם יותר שנות לימוד מהממוצע הישראלי, אבל הם היו צריכים התאמות, וההשתלבות לקחה להם כ-5 שנים. והתרומה למשק נמשכת גם היום, גם במסים וגם בעובדה שיש אוכלוסייה יותר גדולה שמשולבת חזק בתעשייה ולוקחת את המשק קדימה. זה היה די דרמטי. אוכלוסיות אחרות קשה יותר לקלוט".
איך באמת נראית העלייה הזאת בהשוואה לשאר גלי העלייה?
"אם מסתכלים על גלי העלייה הגדולה, אין ספק שהגל שהגיע מיד אחרי קום המדינה היה דומה מאוד לעלייה מברית המועצות מבחינת אמביציה להשתלב, למצוא מקצוע, לחנך את הילדים. אני מדבר גם על אשכנזים וגם על ספרדים. במחקר אנחנו מראים שגם בשנות ה-50 וה-60, למרות הגידול הענק באוכלוסייה, התוצר לנפש עלה".
אז למה הטעם שנשאר לרבים מהעולים של ימי קום המדינה הוא הרבה יותר חמוץ?
"ההבדל היה בקליטה. הקליטה של גל העולים מברית המועצות הייתה יותר טובה, נתנו להם יותר חופש איפה לגור ויותר כלים להתאים את היכולת המקצועית שלהם. חלק ניכר מההשתלבות נבע מהמדיניות הנכונה. זאת, לעומת הקמת עיירות הפיתוח על גב האוכלוסייה שהגיעה בשנות ה-50 וה-60, מה שהקשה עליה להשתלב והפך את תהליך הקליטה לארוך ובעייתי.
"אנחנו הכלכלנים תמיד מדגישים שכשל השוק הגדול הוא בהתאמת ההון האנושי. התרומה היפה של המחקרים שלנו היא הלקח איך לנהוג במהגרים. אירופה לא עושה את זה, לא נותנת לאנשים עם רקע טוב סל קליטה ומנגנון השתלבות, והם גרמו וגורמים לעצמם נזקים ארוכי טווח. וגם אנחנו עושים אותו הדבר, עם מהגרים שהם לא עולים - האפריקאים שגרים כאן וזרוקים בשכונות שלהם. ואחר כך אנחנו מתפלאים למה יש לנו כיסים של עוני".
תרבות: גשר רחב מאוד
בהשוואה לתחומי הכלכלה וההייטק, את ההשפעה התרבותית של העלייה הרוסית הגדולה קשה הרבה יותר לכמת. יחד עם זאת, אין ספק שהיא נוכחת ובהחלט ניכרת לעין. אחת הדוגמאות הבולטות להשפעה הזו היא תיאטרון גשר ששינה לבלי הכר את פני התיאטרון בארץ.
"אנחנו מתכוננים לחגוג 30 שנה בעונת 2021", אומרת לנה קריינדלין, מנכ"לית התיאטרון, "ואם היו אומרים לנו שזה מה שיקרה לפני 30 שנה, כשהגענו לארץ בלי מילה עברית ובלי מושג לאן הגענו ומה נעשה - היינו צוחקים לאדם הזה בפרצוף. בדיעבד אני לא מבינה איך החלטנו לעשות את זה ואיפה היה השכל".
התיאטרון החל לפעול בשפה הרוסית, ושנה לאחר מכן התחיל להציג גם בעברית, "בעיקר עברית קצת עילגת, כי לא הספקנו ללמוד את השפה, רק את התפקידים. זה היה מוזר ומשעשע וגם סטרס אחד גדול", נזכרת קריינדלין. "כשסשה דמידוב שיחק בהצגה ‘האידיוט' בתפקיד הראשי בעברית הוא היה ישן עם האוזניות כדי שהטקסט ייכנס לו לתת-מודע".
מאז השתנה לא מעט, והיום, היא אומרת, "הקולגות שלנו אומרים ששינינו את הנוף התיאטרלי של המדינה, ואנחנו מייצגים את המדינה בפסטיבלי תיאטרון בחו"ל ובכל מיני פורומים בינלאומיים. אנחנו מקבלים לשורותינו גם שחקנים צברים, אבל הם עוברים אצלנו קליטה לא קלה".
למה? הם צריכים ללמוד רוסית?
"הם לומדים בעיקר קללות. התיאטרון מאוד השתנה במשך 30 שנה. אני חושבת שכל עוד יבגני אריה (המנהל האמנותי) ואני וחלק מהשחקנים שהתחילו איתנו כאן, הוא ישמור על חלק מהצביון הרוסי. אבל מחזאי הבית שלנו הוא צבר, רועי חן, והוא למד רוסית כדי לקבל החלטות על הרפרטואר. אנחנו הראשונים שהעלו לבמה סופרים ישראלים כמו יורם קניוק ומאיר שלו".
למה לדעתך גשר כל-כך הצליח?
"יש אסכולה מאוד חזקה ברוסיה של בימוי ומשחק בתיאטרון, עוד מזמני סטניסלבסקי ואנחנו הבאנו את זה איתנו וזה כנראה היה מאוד חזק. כנראה הבאנו משהו שלא היה בתיאטרון הישראלי באותו רגע. לא שידענו את זה. עבדנו כמו סוסים ולא הרגשנו מה קורה מסביב. רק אחר כך סיפרו לנו".
התרומה התרבותית למוזיקה, גם היא ראויה לציון. רומן ברונפמן מציין שאפילו בתזמורת האנדלוסית 50% מהנגנים הם רוסים, אבל כמובן שהנוכחות הבולטת ביותר של העלייה בתחום היא בתזמורת הפילהרמונית, ופה מדובר דווקא על גל העלייה הראשון של תחילת שנות ה-70. "התזמורת בהיווסדה, בסוף שנות ה-40, הייתה כמו שהגדיר אותה זובין מהטה, בניחוח האימפריה האוסטרו-הונגרית", אומר אבי שושני, מזכ"ל התזמורת הפילהרמונית. "ניגנו בה יוצאי גרמניה, אוסטריה ופולין והשפה השכיחה בחזרות הייתה גרמנית".
מטבע הדברים, הקבוצה הזאת הלכה והתבגרה ובדיוק כשהחלו לעלות מכיוונה צלילי הפנסיה הגיע גל העלייה ההוא של שנות ה-70, "שאמרו עליו כבדיחה", כך שושני, "שכל מי שירד מהמטוס בלי כינור או ויולה - הוא קרוב לוודאי נגן פסנתר. היה אז זרם ענק של נגנים משובחים ממוסקבה ומסנט פטרבורג והם תרמו והובילו בעיקר בתחום המיתרים. מרבית נגני הכינור שלנו היו במשך שנים יוצאי ברית המועצות. היום בדור השלישי רובם צברים. אבל אין ספק שמבחינת צליל, צבע, עוצמה וטכניקה, הנגנים העולים שלטו שנים רבות, וגם מיטב המורים הגיעו מרוסיה. זה עזר מאוד לתזמורת, כי דור המייסדים היה על סף פרישה".
ספורט: הקפיצו את האתלטיקה
עם פרסום דברי הרב יוסף לא התאפק בני נוה, מנהל קבוצת הפייסבוק "אתלטיקה עכשיו", והעלה פוסט תחת הכותרת "העולים מחבר העמים ותרומתם העצומה לאתלטיקה הישראלית". תחום הקפיצה במוט, הוא כתב שם למשל, לא היה קיים כלל עד תחילת שנות ה-90 (ב-1978 עולה אחר, קרלו רפאלי, קפץ 4.40 מ'), עם בואו של דני קרסנוב ואחריו קונסטין סמיונוב ובסוף אלכס אברבוך. "למעשה", כתב נוה, "כל ששת הראשונים בקפיצה במוט הם עולים מחבר העמים. וכל זה לא היה קורה ללא המאמנים ולרי ז"ל ופבל קוגן".
נוה ציין כי תשעה מתוך 21 השיאים הלאומיים לגברים ושישה משיאי הנשים שייכים לעולי חבר העמים, וכי תרומת המאמנים שהגיעו משם ניכרת במקצועות הקפיצה, הספרינט והזריקות. "באליפות אירופה האחרונה", כתב, "השתתפו שמונה אתלטים ואתלטיות ישראלים - חמישה מתוך שבעת המאמנים שלהם היו עולי חבר העמים".
אבל האמת היא שהסיפור של האתלטים והמאמנים מחבר העמים הוא סיפור לא פשוט, שכולל גם הרבה קשיי קליטה, מרירות ותחושת החמצה. יו"ר איגוד האתלטיקה, עמי ברן, מספר כי רק לאחרונה השיג תקציב מיוחד כדי שאחד המאמנים הללו, מעמק חפר, יוכל להפסיק לשמור בלילה בחניון.
איך התקבלו הספורטאים האלה בארץ?
"היו לכך שתי פנים. מצד אחד, הם נתנו דחיפה לאתלטים שלנו. אבל היה גם חלק של ייאוש, שאתלטים חשבו: עכשיו אנחנו כבר לא הכי טובים, וכבר לא נקבל תמיכה. אני הייתי אלוף ישראל בהטלת כידון, ולא היה לי מתחרה שיאתגר אותי כי זרקתי כמה מטרים יותר רחוק מכולם. ואז הגיע ואדים בביקין, וזרק שבעה מטרים יותר ממני, ולקח את התואר שלי.
"אבל לענף זה תרם מאוד. הגיעו אתלטים והגיעו מאמנים מאוד טובים עם רקע מקצועי. וגם הצאצאים של העלייה הרוסית מוכשרים מאוד. גם הגיעו ממדינה עם תרבות של ספורט, וגם קיבלו מהבית דחיפה לעניין, במיוחד אם ההורים היו קשורים לספורט. יש לנו את דיאנה ויסמן (ילידת מינסק, אלופת ישראל ב-100 וב-200 מ') שמאמנת אותה אמא שלה (אירינה ויסמן), את דימה קרויטר וניקי פאלי הקופצים לגובה. ויש לנו מאמני קפיצה במוט וקפיצה לגובה מצוינים שהגיעו מברית המועצות, אבל קשה לשלם להם, וחלקם מעדיפים, מסיבות כלכליות, לאמן ילדים מאשר ללוות אלוף שיוצא לתחרויות".
האחראי להבאת חלק גדול מאותם אתלטים ומאמנים הוא לוי פסבקין, בעברו ספרינטר מוכשר שייצג את ישראל באולימפיאדת טוקיו ב-1964, ובשנים ההן פעיל באיגוד ובאגודת מכבי. כאשר שמע שנפתחו שערי ברית המועצות, התמלא תקווה גדולה ונסע לחפש אתלטים יהודים (או בעלי שורשים יהודיים). פסבקין הביא לא פחות מ-120 ספורטאים וגם המון מאמנים.
"הבעיה הייתה שבארץ לא כל-כך רצו אותם", הוא נזכר. "הספורטאים הישראלים חשבו שהם יעיפו אותם מהמפה ואפילו באיגוד האתלטיקה באותן שנים לא רצו שהם יגיעו. אחת המלחמות הגדולות שלי הייתה כן להביא אותם, והמצחיק הוא שהיום אותו איגוד נשען במקצועות מסוימים רק עליהם. וגם זה הולך ונגמר.
"חלק היו ללא אזרחות והיה קשה להשיג להם אותה, אפילו לאברבוך לקח זמן עד שקיבל אזרחות. אבל לדעתי לא עשו מספיק. אפשר היה להפיק תועלת אדירה מההישגים שלהם. ההשקעה באתלט ברמות שלהם היא מיליונים רבים, והם הגיעו מוכנים, ולא היה מספיק שכל והבנה לנצל את זה. הם תרמו המון לאתלטיקה הישראלית, אבל היו יכולים לתרום הרבה יותר".
אז פספסנו.
"ודאי שהיה פספוס, לא קיבלו אותם, לא תמכו בהם מספיק כספית, חלק גדול פרש בגלל בעיות פרנסה. הטיפול היה כושל והם לא הגיעו להישגים שיכלו להגיע. וגם למאמנים אין דור המשך".
